חודש מנחם-אב
חודש מנחם-אב הוא החודש החמישי לחדשי השנה, לפי הלוח העברי מאז יציאת מצרים, כנאמר בתורה על חודש ניסן – ״החודש הזה לכם ראש חדשים״. מזלו של החודש הוא אריה, ואעפ״י שאין ישראל נשלטים ע״י המזלות, אבל מכיון שישראל שולטים במזלות, לכן משתמשים בהם, והשימוש הוא לעניני קדושה.
בילקוט ירמיה (רמ"ז רנ״ט) מבואר:
עלה ארי׳ (נבוכדנצר) במזל ארי׳ (החודש החמישי) והחריב אריאל (המקדש), על מנת שיבא ארי׳ (הקב״ה) במזל ארי׳ (החודש החמישי – אב) ויבנה אריאל. והיינו שהחורבן בחודש אב הי׳ על־מנת ובכדי שיבנה בית המקדש השלישי, שהוא בנינא דקוב״ה – בנין נצחי, שמעלתו היא באין ערוך לעומת בית ראשון ושני – בנינא דבר נש – שלא היה להם קיום.
נמצא שהחורבן עצמו בחודש אב, הוא התחלת הבנין וחלק ממנו. וכידוע ש״הסותר על מנת לבנות״, הרי מכיון שכונת הסתירה היא – הבנין שיבוא אחריו, הרי הסתירה היא ראשית המין. וכמאמר הבעש״ט עה״פ ״ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע״ (ירמיהו ל',ז'.) – שלא זו בלבד, שעל-אף הצרה תבוא אחר-כך ישועה, אלא עוד זאת – שהצרה עצמה הופכת לישועה.
שם החודש הוא ״אב״, ויש לשם זה משמעות רוחנית עליונה כפי שיבואר להלן. ואעפ״י ששמות החדשים עלו עם בני ישראל מבבל. והיינו, שכל שמות החדשים הנקוטים בידינו כיום, אינם בלשון הקודש, אלא בלשון כשדים, ולכאורה איך מיחסים כונות רוחניות לשמות אלו? אך הענין הוא, כי באמת שמות החדשים – שמות של קדושה הם, אשר שרשם בתורה, ורמוזים בהם ענינים רוחניים נעלים. ויש בהם ניצוצות נעלים דקדושה, אפילו שהם בלשון כשדים, אלא שנפלו בגלות לתוך הקליפות, עד שבאו בנ״י לגאלם מהגלות ולגלות את משמעותם הרוחנית.
ולזה כיונו חז״ל באמרם: ״שמות החדשים עלו בידם מבבל״ (ירושלמי ר״ה פ״א ה״ב, ב״ר פמ״ח ט׳), והיינו, שהמשמעות הרוחנית של החודש – הרמוזה בשם של החודש – נתחדש ועלה מבבל. (ועיין בס׳ השל״ה הקדוש ת"ט, ב'. אודות נפילת מילים מלשון הקודש ללשונות לעז).
השם אב לחודש החמישי הוא קדום ביותר (עיין בתרגום יונתן במדבר י"ג. כ"ה) מ״מ מנהג ישראל לקרוא לחודש זה בשם מנחם אב. ויש שהיו כותבים רק מנחם, כשהכונה מנחם-אב. ומנהג ישראל דין הוא, המתבטא אף בהלכות חמורות כגיטין וכדו׳.
הזמן של חודש אב מסמל מצב שלילי – חורבן המקדש. ולכן מבקשים אנו – מנחם־אב, שהקב״ה ינחם אותנו על-אף הצרות שפקדונו בחודש אב. אולם השם אב לכשלעצמו אעפ״י שהוא מלשון כשדים, הריהו מבטא גם מצב חיובי ביותר בלה״ק, טוב יותר אפילו ממנחם.
וכמארז״ל: ״דרכו של אב – לרחם וכו׳ ודרכה של אם – לנחם״ (פסיקתא דרב כהנא י"ט. ג׳), ובתפילה: ״כרחם אב על בנים״. שורש הענין ברוחניות הוא, שהרחמים נובעים מבחינת אב – הרומז לספירת החכמה (תניא פ״ג, וכן הבינה – אם), ואילו הנחמה נובעת מבחינת אם – ספירת הבינה, שלמטה מהחכמה.
הניחומים מתייחסים לצרה קיימת, כמו ניחום אבלים ר״ל, שהנחמה אינה מבטלת את האבל. ולעומת זאת, הרחמים מבטלים את הצרה מעיקרה, והחיסרון מתמלא. ולכן מקור הרחמים הוא אב – ספירת החכמה, שלגבה כל הבריאה בטלה במציאות, וכאין ואפס, על כל מגבלותיה וצרותיה. ואילו ספירת הבינה – אם, שלגבה הנבראים קיימים כמציאות, והיא מקור הנחמה – המתייחסת גם אל הצרות כמציאות קיימת.
נמצא אפוא שלושה ענינים הם: 1) חודש אב – שלילי (חורבן). 2) מנחם אב – נחמה על מצב שלילי. 3) אב – חיובי (רחמים).
וכך הוא סדר הענינים מלמטה למעלה! בתחילה – קודם עבודת האדם הרי ״משנכנס אב ממעטין וכו'״ – לגריעותא. ואחר־כך ע״י עבודת האדם נעשה החודש מקור לנחמה, על־אף הצרות שבו, ע״י כח הבינה – ״אם״. ולבסוף מגיע האדם לבחינת אב – חכמה, ענין הרחמים, שמבטל את הצרה השם והופכה לצהר. ומכל מקום נשאר מנחם אב גם לעתיד לבוא, אעפ״י שאז לא יהי׳ אפילו זכר לצרה, שתתהפך לטוב מוחלט, ומה צורך יהי׳ בנחמה?
אלא מכיון שמצד עוצם גילוי החכמה העליונה אפשר שיגרם ביטול ושבירת מציאות הבריאה ח״ו, וזה מנוגד לכונה העליונה, כי ה' חפץ בקיומה של הבריאה, כדי להיות לו ית׳ דירה בתחתונים. לכן צריכה החכמה להתיחד עם ספירת הבינה כדי שהנבראים ישארו במציאותם המוגדרת, ועם זאת יהיו חדורים באור החכמה שלמעלה מסדר ההשתלשלות-מנחם־אב.
מקורות לעיון בעניני החודש: לקו״ש ח״ד 1336,1103,1080, ח״ט 296,קונ'. ט״ו באב תש׳׳נ, אג״ק אד״ש ח״ג מכ' תקי״ג, תענית כ"ו ע״ב. (פנימיות 66 אב ה'תשנ"ט מאת הרב ישבעם סגל)