אני לדודי ודודי לי

״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״

פרשת ראה קורין לעולם בזמן השייך לחודש אלול: ברוב השנים – בשבת מברכים חודש אלול. וצריך להבין את הקשר והשייכות דפרשת ראה לחודש אלול (כידוע [של״ה חלק תושב״כ ר״פ וישב ר״צ, א'.] שזמני השנה שייכים לפרשיות בתורה שקוראין בהם). כי הנה לכאורה פ^, ראה וחודש אלול הם, אדרבא ענינים הופכיים זה מזה:

חודש אלול – ״אני לדודי ודודי לי״ – ר״ת אלול (אבודרהם סדר ר״ה ופירושה פ״א, ובכ״מ), עניינו הוא – עבודת האדם מלמטה למעלה, "אני לדודי", שהאדם מתעורר להתקרב להקב״ה, ועל ידי זה וכתוצאה מכך נעשה ״ודודי לי״, שזו ההתגלות של הקב״ה לאדם. לעומת זאת – בפרשת ראה – ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״ – מודגשת ה״המשכה״ מלמעלה למטה, שהקב״ה נותן לאדם!

אלא שלאמיתו של דבר, גם תוכנה של פרשת ראה, וגם תוכן העבודה של חודש אלו, כוללים שלשה דברים: א. עבודת האדם מלמטה למעלה ב. המשכה מהקב״ה מלמעלה למטה ג. שעבודת האדם שמצד עצמה לכאורה מוגבלת, נעשית באופן שלמעלה מהגבלות, כמעלת הגילוי מה׳ – מלמעלה למטה, שאינו מוגבל.

הביאור בכך:

אלו"ל – מהוה ר"ת ל"אני לדודי" – שזו עבודת המטה – מלמטה למעלה, וכן ל״ודודי לי״ – שזו המשכה מלמעלה (״דודי", הקב״ה,) למטה, ומכיון שמצרוף שני חלקים אלו נוצרת מילה אחת שהיא שמו של החודש, הרי שזה מורה על חיבור של שני עניינים אלו, בעבודת האדם. כיצד?

ובכן: המעלה של ״אני לדודי״ – עבודת המטה – היא שיש כאן את עבודת האדם ויגיעתו, שאין זה בבחינת ״נהמה דכיסופא״ (ראה ירושלמי ערלה פ״א ה״ג. לקו״ת צ״ו, ז'. ריש ע״ד). מאידך, ב״דודי לי״ – התגלות דרגת האלוקות מלמעלה למטה, אף שישנו החסרון, שדבר זה לא בא ע״י עבודת האדם, מכל מקום יש כאן גילוי שהוא באין ערוך להגבלת האדם, גילוי מה׳ -בלי גבול!

ברם, השלימות האמיתית היא בחיבור שתי המעלות גם יחד, כפי שמתבטא בשם ״אלול״ שכולל ב״שם אחד״ – יחד את שני הענינים כאחד, וכך מתפרש הדבר: ״אני״ – עבודת האדם, נעשית באופן של "לי" (״כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם״ [ראה ויק״ר פ״ב, ב' ובכ״מ]), לאמר: גם עבודת האדם מלמטה למעלה היא באופן של ״בלי גבול״ כמו הגילוי שמלמעלה למטה. (ודבר זה נרמז בהתחלת וסיום המילה ״אלול״, שהם כוללים את כל המילה, א' – אני, ל – לי).

והנה, תוכן ענין זה של אלו״ל, מתגלה לענינו גם בתוכן הפנימי של פרשת ראה: כדי שעבודת המטה – שמצד האדם (״אני״) תהיה באופן של בלי גבול (״לי״), צריך האדם המוגבל להיות בדרגה נעלית של למעלה ממדידה והגבלה. הדבר יתכן רק כשהיהודי מגלה את מציאותו האמיתית שהוא ״חד עם הקב״ה״. וזהו התוכן בפרשת ראה – ״ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה״ – שבתור הקדמה לעבודת האדם (מלמטה למעלה) כמפורש בהמשך הכתוב, מדגיש הקב״ה את גודל מעלתו של האדם, כאו״א מישראל, באומרו לאדם: ״ראה״ – ששייך וצריך להיות לא רק בדרגה של ״שמיעה״ אלא (גם) בדרגה של ״ראיה״, ״אנכי״ ־ ״אנכי מי שאנכי״, ״נותן״ – ״כל הנותן בעין יפה נותן״, ״לפניכם״ – לפנימיותכם, ״היום״ – באופן של אור וגילוי ובאופן נצחי, ברכה וגו׳ – כל ענייני הברכות גם הנעלות ביותר.

בכך, באים לידי ביטוי – שני אופני העבודה הנ״ל: ״נותן״ – נתינת ה׳ מלמעלה למטה, ״לפניכם״ – לפנימיותכם, מורה על כך שהשלמות האמיתית בהמשכה בפנימיות היא שנעשית (גם) מצד עבודת האדם מלמטה למעלה, וכן במילה ״ברכה״ הכוללת אף היא את שני האופנים: א. ברכה גלויה שבאה מלמעלה למטה. ב. ברכה נעלית יותר שבאה ע״י הפיכת הקללה לברכה, על ידי עבודת האדם מלמטה למעלה כענין התשובה.

וכל זה בא מכוחו של ״אנכי״, ״אנכי מי שאנכי״, ״דלא אתרמיז בשום אות וקוצא״ (זוהר ח״ג י״א, א'. ועוד.) וכיון שבחינת ״אנכי מי שאנכי״ ניתנת בפנימיותו של היהודי באופן של קביעות ונצחיות, כמבואר לעיל, הרי נעשה הוא בודאי למעלה לגמרי מהגבלת וגדרי העולם והזמן, ובהיותו במעמד ומצב זה עובד את עבודתו (עבודת האדם לקונו) בהגבלת וגדרי העולם, עם הכוחות הבלתי מוגבלים שנתן ה׳ לכל או״א מישראל.

והנה, כשיהודי ניגש לעבוד עבודת חודש אלול כפי חמשת הראשי תיבות הידועים דתורה, תפילה, גמילות חסדים, תשובה וגאולה. (ראה ב״ח לטור או״ח תקפ״א. לקו״ת ושער הפסוקים להאריז״ל משפטים, בשו״ע האריז״ל. ובכ״מ), עליו להתעודד מכך, שידע שעבודתו נובעת ממציאותו האמיתית והפנימית של האדם (״אתם קרויין אדם״ [יבמות ס״א, רע״ח], על שם ״אדמה לעליון״ [של״ה ג', א', ועוד]) נשמת האדם שהיא ״חלק אלוקה ממעל ממש״, (תניא רפ״ב), ״יחידה ליחדך״ (לקו״ת, פרשת ראה כ״ז, א'), שהיא בתכלית היחוד עם הקב״ה, ״ישראל וקוב״ה כולא חד״ (זוהר ח״א כ"ד, א'. ועוד), כך שהאדם יכול וצריך לעבוד את ה׳ באופן שלמעלה ממדידות והגבלות, וה׳ יצליח דרכו!

(פנימיות 66 אב ה'תשנ"ט – מעובד לפי קטע מ״דבר מלכות״ שיחת ש״פ ראה התנש״א)