עד מתי

לב כל קהל ישראל – יחי המלך

חודש ניסן קשור עם ענין הגאולה כמארז״ל ״משבחר הקב״ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להיגאל״ (שמו׳׳ר פט״ו, י"א). גם ענין הנשיאות קשור עם חודש ניסן, שכן ב״אחד בניסן ראש השנה למלכים״ (ר״ה בתחילתה) וכן: בא׳ בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום״ (שו״ע אדמוה״ז או״ח סתכ״ט ס״ט) ולכן ״נוהגין מר״ח ואילך לקרות פ׳ הנשיא שהקריב בו ביום״ (שם, סט״ו). צירוף שני הענינים בחודש אחד, מורה על נשיאותו של דוד מלכא משיחא בגאולה העתידה.

והנה, ב׳ בניסן הוא יום ההסתלקות – הילולא של כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב (בב' ניסן ה׳תר״פ) ויום התחלת הנשיאות של כ״ק מו״ח אדמו״ר (מוהריי״צ) נשיא דורנו, הכוללת את כל המשך הנשיאות עד ביאת גואל צדק, נוסף לכך שלהיותו ממלא מקומם של הנשיאים שלפניו, הרי זה כולל גם כל משך הנשיאות של קודמיו.

אודות נשיא ומלך – פוסק הרמב״ם שהוא ״לב כל קהל ישראל״ (הל׳ מלכים פ״ג ה״ו). והרי ענינו של הלב הוא – שבו משכן ״הדם הוא הנפש״ המחיה את כל הגוף. ובפרטיות יותר: כתב הרשב״ץ ב״מגן אבות״ פ״ה  מי״ט (וכ״כ ב״ערכי הכינויים״ בערכו, וב״ניצוצי אורות״ ו״ניצוצי זוהר״ לזוהר ח״ב קנ"ג, א') ש״מלך״ הוא ראשי תיבות – מוח, לב, כבד. ובלשון הזוהר: ״תלת שליטין אינן מוח לבא וכבדא״.

החילוק שביניהם הוא: המוח – הוא הראש של חיות הגוף, כי ״עיקר משכנה והשראתה (של הנשמה) הוא במוחו של (אדם) ומהמוח מתפשטת לכל האברים, וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו״(״תניא״ פרק נ״א), לכן, המוח מושל ושולט על אברי הגוף להנהיגם כרצונו.

הכבד – כולו דם (קרוש) (פרש״י ד״ה הכבד – חולין ק"ט,ד'.). ואילו הלב – הוא חיות הגוף עצמו, להיותו מקום משכן ״הדם הוא הנפש״, ועל ידו נעשה ״התפשטות והילוך החיות… המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים, וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעים בהם וחוזר אל הלב כו׳ (״תניא״, אגה״ק סימן ל"א).

ונמצא, שעיקר ענין החיות של כל אברי הגוף, קשור עם הלב כי הדם (״הוא הנפש״) שבלב, מתפשט בכל אברי הגוף ממש. זאת ועוד: תנועה מעידה על החיות, שכן כל חי מתנענע. וענין התנועה, הוא בלב דוקא שנמצא תמיד בתנועה של ״רצוא ושוב״, ״דפיקו דליבא״, והדם שבו הוא בתנועה תמידית, סיבוב הילוך בכל אברי הגוף (אגה״ק, שם) משא״כ הכבד והמוח שאינם בתנועה. עד״ז הוא בנשיא ומלך, לב כל קהל ישראל ״אשר יוציאם ואש יביאם״, שעל ידו נעשית גם המשכת חיות ובנ״י.

הגדרה זו והמלך הוא ״לב כל קהל ישראל״, מורה על כך, שלמרות רוממות והבדלת המלך מהעם, הוא נמצא עם העם בתכלית הקירוב, שהרי אין לך קירוב גדול יותר מקירוב הלב אל אברי הגוף, כלשון אדמו״ר הזקן ״התפשטות והילך החיות מהלב אל כל האברים… כהלכתו תמידין כסדרו… (ש)כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם… מהלב״, ויתרה מזו: הקירוב בין המלך להעם, הוא עד כדי כך, שמציאותו של המלך תלויה בעם – ״אין מלך בלא עם״ (שער היחוד והאמונה״ פ״ז). וכמודגש גם בהכתרת המלך – שהעם מכריזים ״יחי המלך״ (כפי שמצינו גם במלכות בית דוד [מלכים א׳ פרק א']) שבזה מודגש שפעולת העם היא לחיי המלך, חיים של מלך.

עפי״ז מובן, שאנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכרזה ״יחי המלך״. וב״אותיות פשוטות״: צריכה להיות הוספה עיקרית בענין החיים (גם) ע״פ פעולת העם שמכריזים ״יחי המלך״, שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו ועד הקיצו ורננו דוד מלכא משיחא!

וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא ע״ד הצורך להכריז ״עד מתי״ שעי״ז מקרבים ומזרזים את הגאולה, די״ל שנוסף על הדגשת הציפיה, הבקשה והדרישה על הגאולה, [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש. באופן ד״מראה באצבעו ואומר זה״, הנה המלך המשיח בשר ודם, כפס״ד הרמב״ם (הל׳ מלכים ספי״א) ״יעמוד מלך מבית דוד וכו׳ ויקבץ נדחי ישראל״] יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – ״יחי המלך״, שעי״ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא.

ו״המעשה הוא העיקר״ (אבות פ״א מי״ז): יש לסיים ולהשלים את ״מעשינו ועבודתינו״, כולל גם הבקשה והדרישה ״עד מתי״ וההכרזה ״יחי המלך״ דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה הקשורה עם שמחה וחיות, שעי״ז פועלים כביכול ה״אחישנה״ דהזריזות אצל הקב״ה, ״אלקיכם כהן הוא (סנהדרין ל"ט, סע״א) ו״כהנים זריזין הם״ (שבת כ', א'.) – לגאול את בני ישראל בזריזות הכי גדולה תיכף ומיד ממש, ולא עיכבן המקום כהרף עין״ (מכילתא פרש״י בא, י"ב, מ"א.)

(פנימיות 63 ניסן ה'תשנ"ד -קטעים מתוך שיחת ב׳ ניסן ה׳תשמ״ח לרגל מלאות ״חיים׳׳ שנה לנשיאות הרבי הריי״צ)