אותות ומופתים

אותות ומופתים

האות הוא אחד מסוגי הנסים והנפלאות שעושה ה׳ בעולם כדי להוכיח את אדנותו על הנבראים. אות ענינו סימן למציאותו של דבר מסויים, וכן מופת הוא הוכחה המאמתת את קיומו של הדבר. וכפרש״י עה׳׳פ ״תנו לכם מופתי׳ (שמות ז',ט'.) ״אות להודיע שיש צורך במי ששולח אתכם״.

וזהו ענין הנס – בדרגה הנמוכה שבו. לידע ולהוכיח לנברא שהוא נצרך ותלוי בכח האלקי שיחיהו, וכל קיומו תלוי בו, שע״י ידיעה זו יבוא הנברא לאהבת ה' מאחר שמחייהו.

והענין בזה כי עצם החכמה עילאה מאוחדת בא״ס ב״ה ואינה מלובשת בעולמות להחיותם. אבל הארה והמשכה מצומצמת מחכמה עילאה נמשכת ומשתלשלת לתוך עלמין באופן של העלם והסתר – להחיותם. לכן העולמות מוגבלים במגבלות הטבע – בגלל הצמצום וההעלם של האור האלקי.

וזהו אחת המשמעויות של לשון ״טבע״ – מלשון ״טובעו בים סוף״, כמו אבן שטבעה בים, ואין רואים מעל פני המים שום סימן להמצאות האבן בקרקעית הים, כך גם הטבע, הנה האור אלוקי ״טבוע״ כביכול, ונעלם בתוך הבריאה – באופן שאין הנברא רואהו ומשיגו. אך בהגלות ניגלות האור האלקי, מתבטל הטבע והגבול, ומשתנה בהתאם לצורך – עפ״י רצון ה׳.

ויש בזה שני אופנים:

א) שהנס משנה את הטבע הקיים בחומר, ונעשה בו טבע אחר, כגון: ״ידו מצורעת כשלג״(שמות ד',ו'.) שהיה אצל משה, שהיד שהיתה בריאה בטבעה, הפכה להיות מצורעת ממש, בטבע הצרעת.

והיינו שהנס התמקד רק בפעולת ההפיכה של היד הבריאה למצורעת. אבל הצרעת כמו הבריאות של היד לפני הנס, הם טבעיים. כלומר, שצירוף האותיות האלקיות המרכיבות את המאמר האלקי – דבר ה׳ – המחיה את הנברא ומגביל אותו לטבעו בהתאם להגדרת הצירוף, הריהו משתנה ממהותו, והופך להיותי מאמר אלקי אחר, ואז יתכן שהמים יהפכו לדם והיד הבריאה למצורעת וכדו׳. ולכן בכדי להחזיר את היד למצב שלפני הנס, צריך נס נוסף שיחזיר ויהפוך את היד המצורעת לבריאה.

וכמסופר בגמרא: ״חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא אמר לה: בתי למאי עציבת? אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת. אמר לה: בתי מאי איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק, הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא, היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה״ (תענית כ"ה ע״א).

כלומר, שהנס התמקד רק בהעברת תכונת הבעירה של השמן אל החומץ, אבל לאחר העברה הרי זה קיים כטבע.

ב) שהתחדשות הנס הוא ענין המתמשך כל עוד קיים הנס. כגון המים שנהפכו לדם – הנה גם בשעה שנהפכו לדם – לא הפסיקו להיות מים, ובשעה שהמצרים שותים וטועמים בהם טעם דם, הנה – בו זמנית – ישראל שותים אותם – שתית מים. כי במהותם הם דם ומים כאחד באופן נסי.

דבר זה הוא אות וסימן, מופת והוכחה שכל קיומו של הנברא הוא רק מהכח האלקי, וגילוי זה אפשרי רק בהגלות אור החכמה בנבראים. ולכן היו כל המופתים ע״י משה, שהוא בחינת הארת החכמה, כמ״ש ״כי מן המים משיתהו״ (שמות ב',י'.) – רמז לחכמה עילאה.

אמנם הצורך באותות ומופתים בשביל ההכנעה לדבר ה׳, היא רק בדרגות התחתונות והשפלות שבעולם. וכמו שאומרים בתפילה: ״אותות ומופתים באדמת בני חם״ (תפילת ערבית), כי רק בני חם זקוקים למופתים של שבירת וביטול חוקי הטבע בכדי להכיר את מי שאמר והיה העולם.

כי מאחר שהטבע שלהם הוא בבחינת קליפה המעלימה ומסתירה את האמת האלקית – שאין עוד מלבדו, לכן בכדי לידע אותם באמת הזאת ולגלות בהם אלקות, צריך לשבר את הקליפה ולבטל את הטבע.

זו גם הסיבה שהמופת הראשון שהראה הש״י לפרעה היה המטה שנהפך לנחש, כי זוהי ההקדמה לכל עשר המכות, ובאה לבטא את עיקר ענינן. כי המכות נועדו לשבר את הקליפות והס״א, אשר מחשיבים עצמם לישות נפרדת מה׳ ודבר בפני עצמו.

ולכן ההקדמה לזה הוא המטה – הרומז להמשכת והטיית האור האלקי, הנה הוא נהפך לנחש – הוא ״התנים הגדול הרובץ בתוך יאורי מצרים״, ״אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני״ (יחזקאל כ"ט,ג'). להורות כי רק מבחינת האור והמשכת הקדושה, שהוא הנקרא מטה, נמשך החיות והקיום להתנין מקור הקליפות, ולכן מלכות ה׳ בכל משלה, וברצונו יחזור התנין להיות מטה כבתחילה.

אבל ישראל עצמם לא היו צריכים למופתים כלל, כי הם מאמינים בני מאמינים, וכמ״ש: ״ויאמן העם וישמעו כי פקד ה׳ כו׳״ (שמות ד',ל"א).

ולכן הנסים והנפלאות שעושה ה׳ לישראל בימים ההם ובזמן הזה, הם באופן נעלה ושוגה לגמרי מהאותות והמופתים שבאדמת בני חם, שלא באו לשבר ולבטל ח״ו את הטבע, אלא להעלותו לקדושה – לאלקות, שגם בטבע יתגלה ה׳ שלמעלה מהטבע, וגם הוא יהיה טוב כרצון הקב״ה.

והיינו, ההיבט הנוסף במושג ״טבע״, והוא החוקים שחקק וטבע ה׳ בבריאה, כלומר שגם ה״טבע״ הוא אלוקות בהיותו רצון ה׳ שלמעלה מטעם ודעת.

וזהו ענין הנס במשמעותו העליונה, שמגלה ומעלה את הטבע לדרגתו האמיתית בהיותו רצון ה׳, והיינו, שגם העולם (מלשון העלם) המוגבל הטבעי והגשמי, שהוא תחתון שאין תחתון למטה ממנו, נעשה גם הוא דירה לקב״ה – ״דירה בתחתונים״.

מקורות לעיון: תו"א מח׳ ע׳׳א, נ׳ ע״ב, נ"ז ע״א, לקו"ש ח"ו 89.

(פנימיות 63 ניסן ה'תשנ"ד – מאת הרב ישבעם סגל)