המשחק בקשת בעבודת ה׳
מנהג ישראל תורה היא: ידוע המנהג שנהגו ב"חדרים", שילדי תשב״ר היו יוצאים לשדה ומשחקים שם בקשת וחיצים.
הטעם למנהג נתבאר בספרים, היות ורשב״י אמר שבדורו אין צורך בקשת, וכך אכן היה שבדורו לא נראתה הקשת, לכן בל״ג בעומר, שהוא יום ההילולא של רשב״י, משחקים בקשת, ובכך רומזים שמאז הסתלקותו אכן זקוקים לכך. והנה מצד הטעם האמור, נמצא שענין זה אינו למעליותא. אלא שלאידך גיסא, מצינו את ענין הקשת גם למעליותא.
בזוהר ובתיקונים נאמר: "כד תחזי (הקשת) בגוונין נהירים צפה לרגליו של משיח״, וכך נאמר גם להיפך, שכאשר אין הקשת נראית "בגוונין נהירין אל תצפה לרגלי משיח". שעל־ פי־זה נמצא שמציאות הקשת היא למעליותא, שזה מהווה סימן שמשיח הגיע ונמצא כבר אפילו ב״רגלי משיחא״.
ולכן היה המנהג לשחק בקשת בל״ג בעומר, מכיון שרשב״י זה שפתח את הצינור לגילוי פנימיות התורה, "יפוצו מעינותיך חוצה", שזה מהווה הקדמה, הכנה וכלי, לביאת המשיח. ואת זאת מבטאים על־ידי המשחק בקשת, של״ג בעומר הוא הכנה למשיח.
למה תשב׳׳ר?
אלא שעל־פי הטעם האמור עדיין דרוש ביאור מדוע הדבר שייך לתשב״ר דווקא?
והדבר יובן על־פי טעם נוסף שיש במנהג הקשת בל״ג בעומר:
כידוע בל"ג בעומר פסקו מלמות תלמידי רבי עקיבא, ולכן יום זה הוא יום שמחה במיוחד ללומדי תורה, והוא להם ליום זיכרון לנהוג בדרך של נהיגת כבוד זה בזה – היות והנהגה זו היא אשר חצצה בפני המקטרג ופסקו תלמידי רע׳׳ק מלמות.
בלימוד התורה ב׳ דרכים: ישנו אופן לימוד, שמביא שתהי׳ נהיגת כבוד זה בזה, וישנו אופן בלימוד המביא את היפך נהיגת הכבוד זה בזה.
כאשר לומד תורה היות והיא חכמתו ורצונו ית', וכל מה שמחדש בתורה יודע הוא שזהו בחכמתו ית׳ – אזי אין אצלו כלל גאווה וישות, ובמילא לא חורה לו כאשר הזולת עושה זאת טוב יותר ממנו, ולא שייך כלל שיקפיד עליו. וכשהלה מעמידו על טעות וכיו״ב, הרי אדרבה, מרגיש שחייב לו תודה שהעמידו על האמת בהבנת חכמתו ורצונו של הקב״ה. כך שגישה זו ללימוד התורה, שוללת קנאה שנאה ותחרות מכל וכל.
לאידך גיסא, כאשר לומד ח״ו תורה בחשבו ש״כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" שבכוחו הוא להקשות קושיא ולענות תירוץ ולדחות את דברי חבירו, אזי הוא מלא ישות וגאווה, ומובן שכאשר הלה מוכיח לו את טעותו בהבנת הדברים, פועל אצלו הדבר היפך נתינת הכבוד זה בזה.
נמצא שענין נתינת הכבוד זה לזה או היפוכה ח״ו, היא תוצאה ומסובב מאופן הלימוד.
אמנם מובן שאצל תלמידי רבי עקיבא בוודאי שלא שייך לומר שלימודם היה באופן האמור, אלא ששם הדבר היה עקב העדר נתינת כבוד זה לזה מצד שרש הגבורות ודינים דקטנות כפי שהם למעלה אלא שלאחרי השתלשלות המדרגות למטה מטה הרי זה בא באופן של קפידא כפשוטה. (ראה גם לקו״ש חל״ב ע׳ 49ו ואילך. וראה פע״ח שער ספיה״ע פ״ז. שער הכוונות ענין ספיה׳׳ע דרוש י"ב).
"בחרבי ובקשתי״
כדי שלימוד התורה יהיה כדבעי, הנה העצה לזה הוא ענין ה״קשת":
יעקב אבינו אמר: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". כלי קרב נחלקים בכללם לשני סוגים – חרב וקשת. חרב משמש למלחמה כנגד אויב הנמצא בקירוב מקום, ואילו הקשת משמש לירי כנגד אויב הנמצא מרחוק:
בכדי שלימוד התורה יהיה כדבעי, לא די בכך שילחם רק באויב הנראה בעיני בשר, כזה שאין כל ספק שהוא מצד השמאל, היצה״ר. אלא צריכה להיות גם הקשת, כלומר, יש ללחום גם עם אויב כזה שאינו נראה בגלוי שהוא אויב.
מלחמת הקשת שייכת באותם הענינים, שלכאורה נראה שאינם שייכים כל־כך ללימוד התורה ממש. ענינו של הקשת הוא שהוא יורה למרחוק, ובעניננו הוא ההתעסקות בתהילים, נתינת צדקה, אריכות התפילה, מקוה טהרה, לימוד חומש עם רש״י וכיו׳׳ב. שלכאורה אין דברים אלו מביאים תועלת בלימוד התורה, ואדרבה, אם ילמד עוד חצי שעה יפעל בלימוד הרבה יותר. וזהו ענין הקשת שיורה למרחוק דוקא, שאז לימוד התורה יכול להיות כדבעי.
"פתח לבי בתורתך"
בחסידות מובא משל מהקשת, שככל שמושכים אותה נמוך יותר וקרוב יותר לעצמו, כך יגדל המרחק שהחץ יגיע אליו. וכך הוא גם בנמשל: שככל שהאדם הוא יותר בבחי׳ "ונפשי כעפר לכל תהיה", שפלות, משיכת הקשת נמוך יותר, יותר ויותר זוכה הוא ל"פתח לבי בתורתך". כאשר לומדים תורה בשפלות, ויודעים שלא "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" והדבר הוא קרוב אל לבו – ממהרים בכך את ה"פתח לבי בתורתך" באופן טוב יותר. והיות וכל ההשפעות הן על־ידי התורה, במילא יהיו גם כל ההשפעות ללא כל העלמות והסתרים ובהצלחה.
והנתינת־כח לזה היא בל״ג בעומר, יום ההילולא דרשב״י, שעיקר ענינו הוא פנימיות התורה – כי, על־ידי פנימיות התורה נעשית הגישה ללימוד נגלה שבתורה מתוך ידיעה והכרה שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה (ופשיטא – שלילת ענין "כחי ועוצם ידי", על־ ידי הביטול ושפלות עצמו), ומתוך יראת־ שמים, שאז הלימוד הוא כדבעי למהוי.
(פנימיות 73 ל"ג בעומר ה'תשס"ה – עפ׳׳י 'תורת מנחם', שיחת ל"ג בעומר תשי׳׳א)