מי"ד הן נגאלין

בניסן עתידין להיגאל

השנה הינה שנת המאה לבר־מצוה של הרבי, שהתקיימה בשנת תרע״ה. נקל להבין שיום גמר ועיקר כניסת הנפש האלוקית הוא בעל משמעות עמוקה כשמדובר בצדיק הדור.

הוד כ״ק אדמו׳׳ר האמצעי (בנו וממלא מקומו של רבינו בעל התניא והשו״ע) זיע"א גילה בקודשו, מהמתרחש בשמי רום אודות יום ההולדת של צדיק בכלל ושל אנשים כלליים בפרט, סעודת המצוה הגדולה הנערכת בגן עדן התחתון והעליון, המתבטאת בכך שנהנין מזיו השכינה, בראיית והשגת מהות האלוקית, וכל הנשמות נפרדות מנשמת הצדיק העומדת לרדת לעולם הזה, ומברכות אותה בהצלחה בביצוע כוונת ירידת הנשמה בגוף.

הסדר וסעודת המצוה בגן עדן התחתון והעליון ביחס לנשמה כללית, שונה מהסדר שביחס לצדיק סתם. כשבית הדין הגדול של מעלה גוזר על נשמה כללית לרדת לעולם הזה בזמן מסויים ואצל הורים מסויימים, הרי משך זמן לפני יצירת הגוף הולד שבו על הנשמה הכללית להתלבש, קובע בית הדין הגדול של מעלה, היכל מיוחד לאותה נשמה כללית, ובאותו היכל קובעים מתיבתא של נשמות הצדיקים, והנשמה הכללית שעומדת לרדת למטה, היא ראש המתיבתא, ולומדת תורה ברבים לפני נשמות הצדיקים. כשמגיע הזמן לירידת הנשמה למטה, באות כל הנשמות הכלליות, ונשמת משה רבנו בראשן, לברך את הנשמה הכללית בהצלחה בעבודתה הכללית ומבטיחות לה עזר וסיוע בעבודה זו.

יום הולדת של צדיק, וביחוד של נשמה כללית, הוא לכן, חג בכל העולמות ועת רצון. הקב״ה שמח כביכול בשמחה גדולה, וכל המשתתפים בשמחה גדולה זו נהנים משולחן גבוה, מסעודת המצוה שלמעלה בגן עדן העליון ובגן עדן התחתון" (ספר השיחות ה׳תש״ג, עמ׳ צ"ד).

הולדתם של צדיקים

סח הוד כ"ק אדמו׳׳ר הריי"צ זיע״א באחת משיחות קדשו: "ביום שלישי י״ז באלול תרנ״ג, אמר לי אבי (אדמו״ר הרש׳׳ב): "מחר יום רביעי, לך בהשכמה לטבול במקוה ואל תאמר תחנון".

״..ביום הרביעי ח״י באלול.. כשנכנסתי לחדרו של אבי מצאתיו במצב רוח מרומם, ומיד בהכנסי אמר לי: חג שמח לנו! היום יום ההולדת של שני המאורות הגדולים שלנו: ביום שני ח׳׳י באלול תנ״ח נולד הבעל־שם־טוב, וביום רביעי ח״י באלול תק״ה נולד רבינו הזקן". הרבי קם ממקומו, נכנס לחדר השני, לבש בגדי שבת, חזר לחדר הראשון, ציוה לנעול את הדלתות ואמר בפני בנו אדמו״ר הריי"צ מאמר חסידות על "חמישים שערי בינה נבראו בעולם".

כשסיים את אמירת ה'מאמר', הוסיף: "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא". משה – החסיד הכללי, עם חמישים שערי בינה שנבראו בעולם, הרי הוא הבעש״ט ותורת החסידות שלו, משה החב״די שלנו עם חמישים שערי בינה, הרי הוא רבינו הזקן ותורת החסידות שלו. כולם נמסרו למשה – חסר אחד, ו"אחד" זה – על החסידים להשלים עד ביאת המשיח, וזהו ה״יפוצו מעינותיך חוצה״.

הכנסים האדירים שנערכו ונערכים על־ידי חסידי חב"ד בארץ ובעולם, לרגל "י״א בניסן", כהכנה אליו ובהמשך אליו בהשתתפות שלומי אמוני ישראל, מעידים יותר מכל כי שלהבת ההתקשרות לרועה ישראל הנצחי בוערת בלבת קודש. "כמים הפנים אל הפנים" משיב העם אהבה לרועהו, כדברי הרמח״ל ב'מאמר הגאולה' כי בזמן גניזת המשיח – בעת ה׳פקידה׳ יתעורר העם לאהבת הגואל עד מאוד (עיי״ש).

מיד הם נגאלים

הגאולה אפשרית בכל רגע ממש, כדרך שאמרו חז״ל על הפסוק "היום, אם בקולו תשמעו", וכפי שפוסק הרמב׳׳ם: "ישראל עושין תשובה ומיד הם נגאלים"! וכבר התפרסמו דברי הרבי על הביטוי "מיד": ״כן תהיה לנו ביאת משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, ובפרטיות יותר בנוגע לדורנו זה שבראשי תיבות ד"מיד" רמוזים ג׳ התקופות (הנ״ל) השייכות לכ״ק מו"ח אדמו״ר נשיא דורנו, ועל סדר הקירבה אלינו: משיח (מנחם שמו), יוסף־יצחק, דובער (שמו השני של אדמו״ר הרש״ב נ״ע)״.

ועל־פי דברי חז״ל "דורו של משיח – ג׳ דורות" (סנהדרין צ"ט א') מעניין להצביע על שייכותם של שלושת רבותינו נשיאינו השייכים לדורנו זה, לחודש ניסן: יום הולדת הרבי  בי"א בניסן, יום קבלת הנשיאות של הרבי הריי״צ, ויום ההילולא של אביו הרבי הרש׳׳ב בב׳ ניסן. וכל זה מוסיף בזכותן של ישראל בחודש מסוגל זה, שנזכה כבר לראות בעיני בשר את הרבי, משלים את תפקיד נשמתו וגואל את עם ישראל בפועל ממש, ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים!

(פנימיות 81 ניסן ה'תשע"ה – מאת הר יוסף אברהם פיזם)