שלוש המצות כזכר ללחמי תורה
כותב אדמו״ר הזקן בשולחנו, הלכות פסח, סימן תנ"ח סעיף א': "נוהגין במדינות אלו שהג׳ מצות של מצוה הן נעשין מעשרון אחד וכו' לפיכך אנו עושין גם כן ג׳ מצות לעשרון, זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין חייב להביא תודה ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין משעבוד מצרים. לפיכך אנו עושים זכר ללחמי תודה".
ובסימן נא סעיף א' כותב: "ונוהגין במדינות אלה שלא לאומרה (את מזמור לתודה) בשבת ויום טוב, מפני שאין תודה קריבה בהן. וכן בימי הפסח אין תודה קריבה משום חמץ שבה. וכן בערב פסח וכו״׳.
ולכאורה צריך עיון: הרי מפורש כאן שאין לעשות זכר לקרבן תודה בפסח אפילו על ידי אמירת "מזמור לתודה", שאינה אלא דיבור, ואם כן איך "נוהגים במדינות אלו" לעשות פעולה במעשה, לקחת שלוש מצות כנגד שלוש חלות של קרבן תודה, כזכר לתודה, בליל פסח?
מחלוקת הרא״ש והמרדני
כדי לבאר זאת, יש להקדים ולהביא את מקור הדין לכך, שבליל הסדר, צריכים אנו שלוש מצות. כי הנה כתב הרא״ש (ערבי פסחים סימן ל׳): "שצריכים שלוש מצות בליל פסח, כדי שתהיינה שתי שלמות כבכל יום טוב, ומוסיף עליהם פרוסה כדי שתהיה לחם עוני".
ואחר כך מוסיף הרא״ש: "ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות מעשרון אחד זכר ללחמי תודה, שהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה. ולחמי תודה באין שלושה מינין של מצה (חלות) רקיקין ורבוכה, ושלוש חלות עושין מעשרון אחד".
נמצא שהרא״ש מבאר שהטעם לזכר לתודה, הוא על כך ששלוש מצות אלו עושים מעשרון אחד, כפי שאת שלושת לחמי התודה עשו מעישרון אחד של קמח.
אולם ה׳מרדכי׳ (בסוף פסחים) כותב: ״לכן צריך שלוש מצות זכר ללחמי תודה, כדאמרינן – ארבעה צריכין להודות כו׳ ובלחמי תודה היו שלוש מיני מצה. ואף על גב דבלחמי תודה היו ארבעים חלות, מכל מקום, אם אפאן בדיעבד ארבע חלות, יצא. והשלושה היא ממצה, והרביעית מחמץ". נמצא שהמרדכי מבאר, שהטעם לכך שצריכים שלוש מצות בליל הסדר, הוא כיוון שבדיעבד, מספיק שלוש מצות (וחלת חמץ) לחלות תודה.
לאמור: לדעת הרא״ש – הזכר לקרבן תודה אינו במספר המצות, אלא בכמות הקמח. דהיינו שכמות הקמח (שממנו עושים את שלוש המצות בפסח) שווה הוא לכמות הקמח (שממנו עושים שלוש מצות) בקרבן תודה. אבל אין הזכר למספר המצות של קרבן תודה. ברם לה'מרדכי', הזכר לקרבן תודה הוא במספר שלוש המצות.
זכר בגילוי וזכר בהעלם
והנה, על פי המבואר לעיל, מובן שחילוק גדול ישנו בין טעם הרא״ש לטעם 'מרדכי', בנוגע לענייננו: שכן לה'מרדכי', שמספר המצות הוא הזכר לקרבן תודה, הרי עושים בזה בפועל ובגלוי זכר לקרבן תודה בפסח.
אולם להרא״ש, מספר המצות אינו קשור לקרבן תודה, והוא מטעם אחר. אלא שעושים שלוש מצות אלו מכמות של עשרון קמח, כבקרבן תודה. הרי לנו שלשיטת הרא״ש אין ניכר שום זכר לקרבן תודה, שהרי בגלוי אינה ניכרת הכמות שממנה נעשו שלושת המצות.
והנה אדמו״ר הזקן כותב הרי (בסימן תע״ה סעיף ג'), בטעם לקיחת שלוש מצות בליל הסדר, כהרא״ש: "שמלבד שתי מצות שלימות שצריך לבצוע עליהן כמו בשאר יום טוב, צריך להיות עוד פרוסה אחת משום לחם עוני".
נמצא אפוא שלדעת אדמו״ר הזקן הזכר לקרבן תודה אינו במספר המצות אלא רק בכך שעושים את שלוש המצות מעשרון קמח אחד. הרי לנו שגם לשיטת אדמו״ר הזקן, אין עושים זכר גלוי לקרבן תודה בליל הסדר.
הזכר המותר בפסח
ועל פי זה יש ליישב: מה שאין אומרים ״מזמור לתודה״ בפסח, הרי זה משום ש׳׳מזמור לתודה״ מזכיר בגלוי את קרבן התודה, ולפיכך נמנעים מלאומרו ביום שאין מקרבים בו קרבן תודה, כבפסח.
ברם בנידון דידן, מכיוון שאין נראה הזכר, לא מפריעה העובדה שנרמז באופן של העלם, זכר לקרבן תודה בכמות הקמח של שלוש המצות.
וכך תתפרש לשונו הזהב של אדמו״ר הזקן: "ואנו יצאנו מבית האסורין" – מצרים היתה רק כעין בית האסורים. ובהתאם לכך הוא פירוש דבריו בהמשך: "לפיכך אנו עושין גם כן ג' מצות לעשרון, זכר (רמז בלבד) ללחמי תודה. ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין" (שהוא רק כעין בית האסורים – רמז בלבד, ולא ממש בית האסורים, שהיציאה ממנו מחייבת להביא קרבן תודה).
ויומתק על פי זה מה שמוסיף אדמו״ר הזקן על המילים "ואנו בפסח יצאנו מבית האסורין" ומוסיף: "משעבוד מצרים" – שרוצה בזה לפרש, שאין הכוונה שמצרים הייתה בית האסורים ממש, אלא רק זו בלבד, שהיו תחת שעבוד מצרים.
וכיוון שהזכר ללחמי תודה בליל הסדר, לפי הרא״ש ואדמו״ר הזקן, הינו זכר שבהעלם בלבד, אין כל בעיה בעשיית זכר מסוג כזה.
(פנימיות 97ניסן ה'תשע"ה – מקוצר ומעובד מתוך לקוטי שיחות חלק י״ב עמ׳ 27 ואילך)