העולמות ולבושי הנפש
המחשבה הדיבור והמעשה נקראים "לבושים", לפי שאינם אלא כלי ביטוי לבטא את הנפש, שעל ידם באים כוחות הנפש (שכל ומידות) לידי ביטוי, אבל הם עצמם הם דברים חיצוניים, ויכול אדם ללובשם ולפושטם כרצונו (אפילו המחשבה, שאי־אפשר שלא לחשוב כלל, אך ביכולתו לשנותה ולחשוב ככל שיעלה על רוחו גם בניגוד לאופיו ומהותו כנ״ל).
נכון שבכל אחד מהם באים לידי ביטוי כל הכוחות – ישנה מחשבה של חכמה ושל בינה, של אהבה ושל יראה כו', וכן דיבור של שכל ושל מידות, וכן מעשה המבטא שכל ומידות וכו׳ – אבל הם עצמם אינם אלא "לבושים" וכלי שרת לבטא את הכוחות.
ו"מבשרי אחזה אלו-ה" – הכוחות האלוקיים המאירים בעולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), למרות שבהם באים לידי ביטוי כל הכוחות האלוקיים, ולכן יש בכל אחד מהעולמות "עשר ספירות", אך אין זה מקומם של הספירות, אלא רק כפי שהם משתקפים בכלי הביטוי שלהם.
כשם שהלבוש הוא דבר זר ונפרד מהאדם עצמו, כך הכוחות האלוקיים שבעולמות בי״ע, למרות היותם כוחות אלוקיים, הרי הם כבר "נותנים מקום" שיהיה דבר נוסף כביכול – שיתהוו נבראים, שבעצם הימצאותם מהווים הם ניגוד לאמת האלוקית האמיתית ש"אין עוד מלבדו", אין שום מציאות כלל חוץ הימנו. ולכן יכולים להתהוות נבראים בעולמות בי"ע.
וזהו ענינה של ה״קליפה״ שבעולמות אלו. כשם שקליפה מעלימה ומסתירה על הפרי, כך ה"קליפה" מכסה ומסתירה על האמת האלוקית ש"אין עוד מלבדו", ונרגש גם שישנה מציאות של נבראים. וככל שההסתר גדול יותר כך יש "מקום" להתהוות נבראים מגושמים יותר ורחוקים יותר מהאמת האלוקית. "בריאה, יצירה, עשיה" הם שלושה שלבים בהתהוות היש הנברא, מתחילת הווייתו ועד גמר מציאותו.
כאשר נברא יצור חדש, אופן ההתהוות הוא בשלושה שלבים. תחילה, ברגע הראשון של היווצרות הוולד, בתחילת ההיריון, אין עדיין מאומה. בסך־הכל "יש כבר על מה לדבר", עברנו כאן את "נקודת הגבול" שבין "אין" ל"יש". קודם לא "דובר" כלל על וולד, ועתה, ברגע תחילת ההיריון, מתחיל הענין, אף שלפועל לא נראה כמעט שום שינוי לגבי קודם, הרי בעצם כאן מתחיל הכל. לאחר הרגע הראשון, רגע ה"בריאה", מתחיל היצור לקרום עור וגידים ולקבל צורה. כך הוא גדל ומתפתח בבטן אמו במשך תשעה חודשים, עד שהוא מגיע לשלמותו.
אבל גם אחרי שהוא כבר בתכלית שלימותו, עדיין עודנו כלול בבטן אמו, ואינו מציאות בפני עצמו כלל. ובלשון הגמרא "עובר – ירך אמו הוא". נכון שהוא כבר עומד מוכן להתגלות כמציאות עצמאית, אבל עתה אינו כלל מציאות בפני עצמו, זהו המצב של"יצירה".
עם הלידה, הופך הוולד למציאות בפני עצמו, מציאות שאינה תלויה. זו ה"עשיה".
אותם שלושה שלבים קיימים באופן התהוות היש הנברא, מן הבריאה, אפשרות המציאות, דרך היצירה, מציאות הכלולה עדיין באלוקות, ועד העשיה, יש ודבר נפרד בפני עצמו, כדלהלן.
חומר, צורה ותיקון
שלושה שלבים אלו קיימים גם בשלושת לבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה:
עולם הבריאה הוא כדוגמת לבוש המחשבה, שלמרות שהוא רק לבוש לנפש, הרי הלבוש הוא "לבוש המאוחד" עם הנפש, כי המחשבה "משוטטת תמיד" – אין האדם יכול שלא לחשוב, והמחשבה היא רק גילוי לעצמו ולא חוץ הימנו כלל. וכן בעולם הבריאה, אף שהתחיל כאן איזהו ענין של נתינת מקום לנבראים, הרי אופן "מציאות" הנבראים הוא שנרגש בהם איך שהם "בטלים במציאות" לגמרי ואין להם מציאות לעצמם וכל המציאות היא אלוקות.
במילים אחרות, "בריאה" זהו "הרגש של ביטול במציאות". בעולם הבריאה "מדברים באותה שפה" של (עולם האצילות) "אין עוד מלבדו", אלא שזה גופא שיש הרגשה כזו, זה עצמו כבר מהווה אפשרות למציאות נבראים. למרות שתוכן ההרגשה (ה״צורה״) הוא שכל המציאות היא אלוקות ואין עוד מלבדו, אך זה עצמו שיש הרגשה כלשהי, זה עצמו אומר שיש כאן איזושהי מציאות. וזה נקרא בלשון החקירה "אפשרות המציאות".
לכן נקרא גם עולם הבריאה "חומר ללא צורה" (שזו המשמעות הפשוטה של המילה "בריאה" לעומת "יצירה" – בריאת החומר לעומת יצירת צורתו) כי מבחינת ה"חומר" של הנבראים קיימת כבר מציאות של נבראים, אך מבחינת ה"צורה" והתוכן של אותו חומר – הרי התוכן הוא "אין עוד מלבדו".
ה״קליפה״ שבכל עולם
ולכן הקליפה ־ הרגשת היש, של עולם הבריאה היא באופן ש״רובו טוב ומיעוטו רע". ה"רוב", העיקר, הוא מה שנרגשת שם האמת ש״אין עוד מלבדו", אך הרגש זה עצמו הוא איזשהו "יש" ב"מיעוט". בעולם היצירה, לעומת זאת, יש כבר "צורה" ותוכן לנברא. כאן קיימת כבר מציאות של נבראים, אלא שהנברא בטל לאלוקות. היינו: לא תיתכן, מבחינת עולם היצירה, מציאות של נברא שלא יהיה בטל לאלוקות.
כשם שהלבוש האמצעי, לבוש הדיבור ("לבוש הנבדל"), הוא יוצא כבר החוצה ומגיע אל הזולת, אבל הזולת הוא עדיין מישהו כזה שבאותה דרגא כמותו (שהרי אי־אפשר לדבר עם בעלי־ חיים או עצים), כך למעלה, הנברא של עולם היצירה הוא (לא "נברא שכל מציאותו היא הרגש הבורא" כמו בעולם הבריאה, אלא) נברא ממש, יש כאן כבר"צורה" של נברא.
אלא שבכל זאת הנברא נמצא בתוך הכוח האלוקי המהווה אותו ובטל אליו, ואינו מעלה על דעתו להיפרד ממנו. חש הוא שכל חיותו וקיומו הוא רק מהכוח האלוקי. אך יחד עם זאת – אמנם כל כולו קיים בגלל הכוח האלוקי, אבל בגלל הכוח האלוקי הרי הוא קיים, הוא נמצא אלא שבטל.
בעולם היצירה הוא "ביטול היש" – ישנו "יש" אלא שהוא "בטל", ואינו יכול שלא להיות בטל. זוהי היצירה, ה"יש" הכלול במקורו.
לכן הקליפה שבעולם היצירה הוא "מחצה טוב ומחצה רע" – ה"טוב" האמיתי של "אין עוד מלבדו" נמצא פה רק לחצאין – בכך שלא תיתכן מציאות שאינה בטילה לאלוקות, אך ישנה פה כבר מציאות יש (שבטילה לאלוקות).
ואילו עולם העשיה הוא "יש" גמור. פה תיתכן מציאות "עצמאית" כביכול (-"תיקון" – הגימור המושלם של "צורת" היש). מציאות זו אינה מרגישה ביטול לאלוקות. נכון שבדרגות הגבוהות של עולם העשיה יהיו הנבראים בטלים, אך ביטול זה יהיה מפני שהם הבינו והסכימו שצריך להתבטל. אין פה ביטול (אפילו לא ביטול היש) מצד עצם מציאותם, אלא כדבר נוסף על עצם מציאותם. לכן גם כשהם בטלים אין זה משנה את העובדה שהם בעצם "יש".
בכך דומה עולם העשיה ללבוש המעשה. שהוא "לבוש הנפרד" שיש לו עסק גם עם"זולת" שאינו בערכו כלל, כך בעולם העשיה מתאפשרת מציאות נברא רחוק לגמרי ואף הפכי מהמציאות האלוקית האמיתית שאין עוד מלבדו. ולכן קליפת עולם העשיה "רובו רע", עד הגאולה, שאז יקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
(פנימיות 72 י"א שבט ה'תשס"ה – מאת: הרב חיים לוי יצחק גנזבורג)