אות הפתיחה של הגאולה
מפורסמת הוראתו של הרבי ללמוד ענייני גאולה ומשיח בכל חלקי התורה בכדי להתכונן לגאולה שבפתח. והנה, בירחון ב״הקריאה והקדושה״ (תמוז תש״ד), שנערך תחת פיקוחו של כ״ק אדמו״ר מוהרייי׳צ, כדי להעביר את המסר של הרבי הריי׳׳צ – "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", נכתב מאמר תחת השם ג׳ זרחי על פרק צ״ג בתהילים, מיוסד על מדרשים ומאמרי חז״ל. כידוע הרבי מה"מ היה מעורב בכתיבת הירחון. המאמר כל־כך אקטואלי למצבנו העכשווי, עד שאין צורך בעיבודים והשוואות: פשוט נעתיק קטעים נבחרים מתוך המאמר (בתרגום חופשי):
פרק תהילים זה חיבר המשורר האלוקי על ימות המשיח, ורמז בו בקיצור נמרץ על המאורעות שיתרחשו לפני הגאולה. הרעיון המרכזי של הפרק הוא: שהיהודים שיחיו באותו זמן יבינו באמצעות המאורעות הללו שהגלות נגמרה ועת הגאולה הגיע.
א. "ד׳ מלך גאות לבש, לבש ד׳ עוז התאזר אף תיכון תבל בל תימוט": ׳הקב׳׳ה נהיה מלך על־ ידי שלבש גדולה׳! בדרך כלל, חושבים שהעולם מתנהל על־פי טבע, ושוכחים לגמרי שיש אלוקים שמנהל את הטבע, ורק כאשר קורה מאורע על־טבעי, כמו מבול, רעידת אדמה, ועוד מהפיכות נוראות – רק אז נזכרים שיש מנהיג לעולם ששולט על הטבע: ואז יאמרו הכל שהקב״ה המלך: הוא סילק את הטבע לצד, והראה בזה את שליטתו המוחלטת על הטבע.
המשורר ממשיך לדבר על הזמן שבו הקב״ה יתגלה בלבוש־גבורה, והעולם יכיר ויודה שהוא המלך: ומבאר, שזה יתרחש בימות המשיח לפני הגאולה, כי ״לבש ד׳ עוז התאזר״ – הקב״ה לבש את הגבורה בה התאזר כבר בעבר: "עוז" זה התורה, והקב״ה התאזר בגבורתה בעת נתינתה לבני ישראל על הר־סיני, שאז היו רעמים וברקים כל־כך חזקים, עד שאומות העולם חשבו שהעולם עומד להיחרב, ורק בלעם הסביר להם ש״ד׳ עוז לעמו יתן" – שהקב״ה נותן לעמו את התורה החזקה, והיא זו שבכוחה לבנות עולמות או להחריבם…
ועל־כך אומר המשורר שבימות המשיח, כאשר הקב״ה יהיה ל״מלך״ על־ידי לבוש גבורה – הוא לא יעשה זאת על־ידי לבוש גבורה חדש המיועד לתכלית חדשה, אלא יהיה זה בלבוש הישן של מתן תורה, של "ד׳ עוז לעמו יתן".
הקב״ה יקום לבצר את התורה בעולם, וכשם שנתינתה בפעם הראשונה הייתה מלווה בהוכחה כי הוא השולט על הטבע – כך גם בפעם השנייה, תהליך קבלת התורה יהיה רצוף במראות גבורה שתכליתם היא: שכל העולם יקבל את התורה. אבל, מוסיף המשורר – "אף תיכון תבל בל תימוט": רבים יטעו ויחשבו שהקב׳׳ה מביא חורבן לעולם, ועל־זה אומר המשורר שהעולם יישאר מבוצר, "ולא ימוט"! ורק העם היהודי והתורה יתרוממו שוב: "ד׳ עוז לעמו יתן"!
ב. "נכון כסאך מאז, מעולם אתה": כבר קודם בריאת העולם, שאז היה הקב״ה לבדו "מעולם אתה" – הכנת את כסא מלכותך. ותכלית בריאת העולם היא כדי לחזק את התורה ועם ישראל: את התורה – כמארז״ל "בשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם", וכבר אז נקבע שהקב״ה יבוא לבוש בגבורה כדי לבצר מקום לתורה, והפעם הזאת לא תהיה כדי להחריב את העולם, אלא כדי לבצר את התורה, ולפעול להתגשמות הייעוד "והיה ד׳ למלך על כל הארץ" על־ידי־זה – שכל העולם יתוודע אל התורה (ויקבל אותה) באמצעות העם היהודי.
"נשאו נהרות ד' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכיים": פירושו המילולי של הפסוק הוא שהנהרות ירוממו את הקב״ה: הנהרות יגבירו את קולם, הנהרות יגבירו את רעשם! זאת־ אומרת, שרעשם וגעשם של הנהרות – ירומם את הקב״ה. המשמעות היחידה בזה היא, שהקב״ה יתרומם על־ידי־זה שהוא ירעיש את הימים קודם הגאולה, ועל־ידי אותו רעש יבינו כולם שהקב״ה הוא מרומם.
המסקנה המעשית היא, שהנהרות הרועשים יביאו לשינויים גדולים בעולם, ולדוגמא: הם יטביעו מדינה שלימה, או על־כל־פנים חלקה הגדול, ואסון טבע זה יביא למהפך בהסתכלות האנושית: פשוט יראו בזה את העונש האלוקי: ייתכן גם שאסון טבע זה ישנה את המפה הפוליטית הכלל־עולמית, על־ידי שרשרת אירועים שתתחיל באותה המדינה הנטבעת.
סיכומו של דבר: קודם הגאולה יתרחש רעש מים גדול שיזעזע את העולם בעוצמתו, עד כדי־ כך שהעולם ישוב לרומם את הקב״ה. וכך יובן הפסוק – שהמים הרימו את הקב״ה על־ידי רעשם וגעשם.
ד. ״מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ד׳": קולות הימים הרבים יגרמו לאדירים להישבר, ואז יהיה ד׳ אדיר. זאת אומרת, שכתוצאה מרעשי־מים אלו יבטלו האדירים בארץ – אימפריות כלל עולמיות יקרסו מכוחו של הים, ואז תבוא גם ההכרה האנושית, וכולם יסכימו על כך, שהקב״ה הוא האדיר היחיד בשמים.
ה. "עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאוה קודש ד׳ לאורך ימים": מגידי העדות שלך נאמנים מאוד: לביתך מתאימה הקדושה: אלוקים – שיהיה לאורך ימים! המשורר האלוקי מסיים את הפרק בתיאור מצב העולם לאחר שהאנושות כולה תכיר במלכותו של הקב״ה: העולם כולו יאמר שנבואות הנביאים אודות הקב״ה וגאולתו לעם ישראל ־ התאמתו בתכלית. זאת אומרת, שבאותו זמן הגאולה השלימה תהיה למציאות בשטח – היהודים יחזרו לארץ ישראל ובית המקדש ישוב וייבנה, וכל אומות העולם יימשכו לשם כדי ללמוד מקרוב את הדרכים האלוקיים.
עוד יאמרו אומות העולם – "לביתך נאווה קודש" – לבית המקדש מתאימה הקדושה: זאת־אומרת, שהקדושה תשוב ותשרה בבית המקדש כבעבר, וגם אומות העולם יודו בכך. ומוכרחים לומר שזאת היא כוונתו של המשורר, שהרי ללא התממשות הייעודים הללו – אף אחד לא יוכל לומר "עדותיך נאמנו מאוד", שכל נבואות הנביאים התאמתו בתכלית: ואף אחד לא יוכל לומר "לביתך נאווה קודש" אילולי יהיה כך בפועל.
אומות העולם יבקשו גם מהקב״ה שימשיך להשרות שכינתו בבית המקדש לאורך ימים: שזה מורה על שלימות גאולתם של ישראל – שהעמים לא יפריעו להם כלל, ועד כדי כך, שאומות העולם עצמם יבקשו מהקב״ה שימשיך להשרות את שכינתו בבית־המקדש.
כדרכו של המשורר – גם כאן הוא ממעט במילים, אבל מעט הכמות הוא רב האיכות, ומזמור זה מכיל בתוכו את כל עניין הגאולה: גם את ערב הגאולה וגם אחרית הימים.
המוטיב המרכזי של הפרק הוא, רעש מים גדול שיראה את החוזק האלוקי, וישנה את האנושות כולה שינוי רוחני. רעש־מים זה יהיה אות הפתיחה של הגאולה השלימה, ולאחריו יתרומם בעולם כבודם של הקב״ה, התורה וישראל, עד להשראת שלום אמיתי בעולם והשלמת כל ייעודי הנביאים במילואם, אכי״ר.
צריך רק לחכות לאותו רעש־מים גדול שיכריח את כל העמים להודות שד׳ מלך – שכולם יודו שאין זה אסון טבע, אלא פעולה אלוקית. – עד כאן מתוך ״הקריאה והקדושה". מלה נוספת-מיותרת.
(פנימיות 72 י"א ניסן ה'תשס"ה)