הדרך להבאת הגאולה
איתא בגמרא (סנהדרין צ"ח, ג'): מה שמו של משיח, חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי, רש״י) שיאמר: אכן את חליינו הוא נשא ומכאובינו וסבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוקים ומעונה״.
וקשה: כיוון שמשיח הוא גואלם של ישראל, למה מדגישים בשמו, (שהשם הרי מתאר את מהותו ועינינו) את ענין הגלות, על-ידי קריאתו בשם ״מצורע״ על שם שסובל וכואב בעצמו את צער ומכאובי הגלותי הרי, ראוי יותר להדגיש בשמו את ענין הגאולה דוקא!
וכדי ליישב תמיהה זו יש להקדים תחילה, ביאור מפתיע בתוכן ענין הנגעים, על-פי המבואר ב״ליקוטי תורה״ לאדמו״ר הזקן על הפסוק: ״אדם כי יהיה בעור בשרו וגו׳, כותב האדמו״ר הזקן (שם): ״אדם הוא במדרגה נעלה לפי שהוא ״שלימו דכולא״, אדם הזה שמוכשרין מעשיו ותיקן כל הדברים… יוכל להיות עדיין בעור בשרו, בחינה התחתונה שבו, לא נתברר הרע והפסולת ממנו, ונולדים סימנים בגשמיות בבשרו… והם הנגעים, מפני שהרוחניות בעבודת ה' תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב, בכל הדברים (בוחר הרע מן הגוף ומן הנפש) רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר, לכן נולדו בבשרו… רק בחיצוניות״… ״וגם נגעים דברים גבוהים הן, שאינו נקרא טמא עד שיקראנו הכהן טמא, וכשעדיין לא קרא לו שם טמא אין הנגעים בכלל טומאה אלא, אדרבא הם ״אורות עליונים״, רק שהם דינא קשיא דקדושה״. (ולכן מבואר בזוהר ח״א כ"ו, רע״ב, ועוד, ש״נגע״ אותיות ״ענג״, כלומר ״ענג העליון״).
■
וביאור הענין: סיבת האפשרות ל״יניקת החיצונים״ עד להפך הטהרה (בגלוי ובחיצוניות) מה״אורות עליונים״ מגעים לאמיתתם, היא מפני גודל מעלת ה״אורות עליונים״ שאינם יכולים להתלבש ב״כלים״. ובלשון הקבלה והחסידות – ״אורות דתוהו״ שלמעלה מהתלבשות ב״כלים דתיקון״, שמהם נשתלשלו (לאחר השבירה כו׳ שהיתה ב״כלים״ של עולם התוהו) כל העניינים הבלתי רצויים. וזהו ענין טהרת המצורע.
על-פי פנימיות התורה: ״זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו״ – תורת המצורע נאמר כאן, ללמדנו, ש״תיקונו של המצורע הוא על-ידי עסק התורה… כי עיקר עסק התורה צריך להיות בבחינת ״ביטול״, וכמו שכתוב: ״ונפשי כעפר לכל תהיה״, ועל-ידי זה – כהמשך התפילה – "פתח ליבי בתורתך" שעל-ידי הביטול אל ה׳ נעשה ״כלי״ לתורה שהיא נעלית יותר מהעולם ומ״סדר ההשתלשלות״, ונקראת בדברי חז״ל ״תפארת״ – זו מתן תורה״ (ברכות נ״ח סע״א).
והנה ספירת ה״תפארת״ שורשה בבחינת ״כתר״ שלמעלה מסדר ההשתלשלות, לכן בכוחה לחבר את ה״אורות העליונים״ שלמעלה מהעולם, עם ה״כלים״, שיאיר האור ויתגלה בעולם, והאדם יהיה ״כלי״ לזה.
הוא הדבר בעניין המשיח: כדי שהעולם יהיה ״כלי״ ל״אורות העליונים״ אור הגאולה, שלמעלה מהעולם, סובל המשיח עצמו – שהוא למעלה מהעולם, ועל-ידי-זה, מתגלים ה״אורות העליונים״ בעולם הזה הגשמי, אשר יהיה ״כלי״ לזה. לפיכך מודגש הדבר בשמו של הגואל שנקרא ״מצורע של בית רבי״, שמשיח נמצא בעולם בזמן ומקום הגלות ובמצב של גלות, שסובל תחלואי הגלות, וכדברי הגמרא: סנהדרין (שם) שכמה אמוראים – ״שכל אחד היה דורש אחר שמו״(רש״י, שם), כפי שרב אמר זאת על ״רבינו הקדוש״, שהוא משיח, ודבי רבי שילא אמרי שילה שמו וכו׳. ואנן (חסידים) נענה אבתרייהו בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט כ״ק מורי-וחמי אדמו״ר נשיא דורנו, יוסף שמו, שנאמר יוסיף ה׳ שנות ידו וגו׳ ואסף נדחי ישראל גו׳, יצחק שמו, שנאמר אז ימלא שחוק פינו״.
■
והיינו, שכיון שענין ה״מצורע״ הוא להביא לידי גילוי בעולם ״אורות עליונים״ שלמעלה מהעולם, וכן הוא ענינו של משיח, לפיכך נקרא הוא בשם מצורע, על-שם תכלית זו של גילוי האורות העליונים בעולם הזה הגשמי.
וכשם ש״טהרת המצורע״, גילוי ה״אורות העליונים״ שעל ידו, נפעלת ע״י תורת המצורע, ״תפארת״ – זו מתן תורה״, שבכח התורה שלמעלה מהעולם, לחבר את שני ההפכים, כך בענין אורו של משיח: ע״י לימוד התורה בעניני מלך המשיח ובעניני הגאולה, בכל חלקי התורה: תורה שבכתב, תורה שבעל-פה, גמרא, מדרשים, פנימיות התורה – זוהר ותורת החסידות, תורת רבותינו נשיאנו, ובפרט בתורתו (מאמרים וליקוטי שיחות) של נשיא דורנו, נמשכים ומתגלים האורות העליונים של הגאולה, באופן פנימי. והוספה בלימוד זה, היא ה״דרך ישרה״ לפעול התגלות וביאת המשיח והגאולה בפועל ממש.
זאת ועוד: לימוד זה ראוי גם שיתקשר עם מצות הצדקה, כאשר היא ניתנת מתוך כונה ומחשבה של לימוד תורה – במאמר חז״ל – ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״.
(פנימיות 64 אייר ה'תשנ"ט – מתוך ולפי שיחת ש״פ תזו״מ ה׳תשנ״א, יצא לאור ב״דבר מלכות״)