ביכורים
הבאת הביכורים לבית המקדש בירושלים היא מ״ע מן התורה, ונחשבת בכמה דברים – כתרומה, וביתרון.
כיצד (ביכורים פ״ג) מפרישין הביכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר, קושרו בגמי, ואומר, הרי אלו ביכורים.
את הביכורים מביאים מעצרת (חג השבועות) ואילך הנקרא "חג הביכורים" שנאמר: "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג ט"ז):
מעלין את הביכורים ברוב עם ובשמחה גדולה, כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר, קומו ונעלה ציון אל (בית) ה׳ אלקינו.
״השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב וכו׳ וכן החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפלו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. ודברו הלוים בשיר: "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי" (תהילים ל'ב').
לאחר קריאת פרשת הביכורים בתורה והנפת הביכורים, מניח הסל בצד המזבח, משתחווה ויוצא.
הביכורים ניתנים לכהנים, הזוכים בהם כקדשי המקדש.
יתרון לביכורים משאר מתנות כהונה, כמו תרומות ומעשרות וכו׳ בתרומות ומעשרות:
א) מכתת הכהן רגליו אל הגרנות.
ב) אין התורם מוכרח ליתן לכהן זה דוקא, והרשות בידו ליתנו לכהן אחר.
ג) יכול גם לתרום רק מעט ומאיכות ירודה, שהרי מעיקר הדין אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי, ואעפ״י שתרומה כזו נחשבת "עין רעה", מ״מ – תרומתו תרומה.
משא״כ הביכורים מובאים מהשדות והכרמים המובחרים, ובאופן של כבוד והידור שהיו מעטרים אותם, והעשירים מביאים בקלתות של כסף וזהב, ועוד זאת, שהם "מראשית כל פרי האדמה" (דברים מ' ב'), שאדם מייקר ותאב להם מאד ועם זאת הוא מקדשם ונותנם לה', ואף מביאם בעצמו למקדש ונותנו לכהן בסבר פנים יפות ובשמחה – גם אם הכהן נחות במעלתו לעומת מביא הביכורים.
"ראשית ערסתכם תתנו לה׳ תרומה" (במדבר ט"ו כ"א), וכן כתוב: ״כל חלב לה״׳ (ויקרא ג' ט"ז).
חשיבות הבאת הביכורים היא היותם "ראשית", וניתנת לה', וזה מבטא את גודל ועוצמת הביטול של מביא הביכורים אל ה׳ ית',
חשיבותם היא – היותם "ראשית".
שהיהודי הנותן הוא "ראשית״ – כי ״קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתו" (ירמיהו ב' ג'), כמארז״ל (בראשית א' א' בפרש״י) "בראשית" בשביל ישראל שנקראים "ראשית", לפי שמחשבתן של ישראל – עצם הנשמה – קדמה לכל דבר (ב״ר פ״א ד' ועוד).
והנתינה היא "ראשית ביכורי אדמך" (שמות מ' י"ט), וניתנים לכהן שהוא ראשית העבודה. ומובא למקדש – ראשית כל העולם, ששם אבן השתיה – שממנו הושתת העולם, וכל זה במצות ה׳ האומר: "אני ה׳ ראשון ואת אחרונים אני הוא״ (ישעיה מ"א ד').
והנה, כל זה הוא בזמן שבית המקדש קיים, שאז היה גילוי אלקות בארץ ובעולם, ואפשר להתענג תענוג אלקי גם בפרי הגשמי, ולכן לא נדרש מהאדם להתנזר לגמרי מתענוגים גשמיים, כי "דייך מה שאסרה תורה" (ירושלמי נדרים פ״ט ה״א).
אבל בזמן הגלות, שהאלקות בהעלם והסתר, הנה, קיום מצוות ביכורים היא רק ברוחניות, כי בהנאה ותענוג מפירות גשמיים אנו מצווים "קדש עצמך במותר לך" (יבמות כ' א'), שזוהי מצות עשה מן התורה (תניא פ״ל (ל"ט א').וראה שם פ״ז. פכ"ז (ל"ד, סע״ב). רמב״ן ר״פ קדושים) שצריך אדם לסייג ולהבדיל עצמו מתענוגים חומריים – גם המותרים לו – שלא יפול לישות, גסות ופירוד מאלקות.
ולכן מצות ביכורים בזמן הזה נעשית ברוחניות.
ענינה של מצות הביכורים ברוחניות, עפ״י תורת הבעש״ט שנאמרה בגן־עדן בח״י אלול שנת תרנ״ב אחר קבלת שבת (הובא בלוח היום יום). להלן תוכן הדברים:
כתיב(דברים כ"ו א-ב) "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה׳ אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה"
״ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה׳ אלקיך נתן לך ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם"
"ארץ" – רומז לרצון ה׳ בחינת אין־סוף ב״ה, כמארז״ל (ב״ר פ״ה ח'): למה נקראה שמה ״ארץ" – שרצתה לעשות רצון קונה.
וכשתתעלה ותבוא למדריגת "ארץ", מצווה אתה לקיים: "וישבת בה" – להמשיך ולהוריד את אור אין סוף ב״ה – בחינת "ביכורים" – שיהיו ״בטנא״, בהתיישבות בתוך כלים גשמיים – חיי המעשה בעולם הזה הגשמי.
וזה יהי׳ ע״י ״והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלקיך לשכן שמו שם", שכל הליכותיך ממקום למקום – שהן בבחירת הקב״ה – השולח אותך לאותו מקום, יהיו רק בשביל "לשכן שמו שם" ־ לפרסם אלקות בעולם, כגון ע״י אמירת ברכה ופסוק תהילים וכו׳.
וביאור הענין:
שורש מצות הביכורים הוא גילוי אור א״ס ב״ה שהוא ראשית לכל האורות שבהשתלשות, ואעפ״י שהוא בבחינת אין־סוף – בלי גבול – ומ״מ "ושמת בטנא" – בכלי, שהוא המשכת וגילוי אור הבבע״ג בתוך העולם הגבולי – "דירה בתחתונים".
מביאי הביכורים – הממשיכים אוא״ס ב״ה – הם נשמות ישראל, הנקראים "ביכורים", וכנ׳׳ל שאף הם בחינת ״ראשית" כמארז״ל: "בראשית" – בשביל ישראל שנקראים ראשית, לפי שמחשבתן של ישראל – עצם הנשמה – קדמה לכל דבר, דהיינו, שהמחשבה והרצון של הקב״ה אודות התהוות נשמות ישראל קדמה לכל מחשבה ורצון ה׳ שהיה לו לדבר אחר, אפילו לתורה, ולכן בשבילם היתה התהוות הבריאה, ובשבילם הי׳ הענין דמתן תורה.
ולפיכך נקראת עצם הנשמה עם כח האמונה ומסירות הנפש שבה, בשם "ראשית" ו״ביכורים״, והם בבחינת אין־סוף, והמצוה היא להורידם ולהלבישם בכלים מעשיים – ב"טנא" – בלימוד התורה וקיום המצוות בפועל, שלא להסתפק באמונה שלמעלה מהשכל, אלא להלבישה בחב״ד (חכמה בינה ודעת) ובמידות טובות ומעשים טובים בפועל.
וזוהי שייכות ביכורים לחג השבועות, כי המשכת כתר תורה בחג השבועות היא מצד מעלתם של ישראל – עצם הנשמה, שזהו״ע הביכורים.
(פנימיות 77 תמוז ה'תשע"ד – מאת הרב ישבעם סגל)