במחיצת הרבי
בימים שסביב יום ג׳ תמוז, מתפרסמים בדרך הטבע דברים אודות אישיותו הענקית החובקת עולם והמחבקת כל אדם מישראל. מן המפורסמות כי הרבי, כאהרן כהן בזמנו, הראה תדיר פנים שוחקות ומקרבות להמוני בית ישראל ברבבותיהם הקרובים והרחוקים. וברם, מה שפחות ידוע, כי ׳תנועה׳ זו של מאור פנים וקירוב מאת הרבי לא הייתה בהכרח כלפי אלה שהיו בבחינת ״כל הקרוב אל משכן ה״׳. כשמדובר היה בחסידים ותיקים הנמנים על המעגל הקרוב אל הרבי – אלה חשו שלא בנוח אם הרבי נוהג בהם ׳קירוב׳.
ומעשה היה שנכנס לקודש פנימה לחדרו של הרבי, למה שמכונה בחב״ד – 'יחידות' – אחד מזקני החסידים, והרבי נהג בו כבוד, ובתגובה ׳התאונן׳ החסיד בפני הרבי: "רבי, מדוע אתם מרחקים אותי"… ותוך כדי כך אני נזכר במה שסיפרו, כי כשהגיע לראשונה מעמק הבכא הסובייטי החסיד המפורסם רבי מענדל פוטרפאס זצ׳׳ל לחצרו של הרבי, והיה זה בעת התפילה, והנה לאחר התפילה סקר הרבי במבטו, כדרכו בקודש את קהל החסידים המצטופפים סביבו, וביניהם ניצב ר׳ מענדל, וראה זה פלא; ר׳ מענדל לא זכה לשום ׳שלום עליכם׳ מיוחד. ולמי שאיננו יודע: ר׳ מענדל זה נוסף על רום מעלתו בתורה ויראה (ואני כותב בלשון המעטה דהמעטה), מסר את נפשו בפועל ממש ברוסיה על הצלת יהודים, הקמת מקוואות, ו׳ישב׳ בגין זה שנים הרבה, והנה כשהוא מגיע לרבי הוא ניצב ב׳מסדר׳ כשווה בין שווים עם כל החיילים. מסתבר שבנוסף על כך שהרבי הוא ׳אב׳, אבל ביחס לחסידיו שהם פיקודיו וחייליו – הוא גם מפקד וגנרל…
חסיד־חייל
נכחתי פעם בהתוועדות של הרבי בשבת בצהרים. כרגיל, אלפים־אלפים "ראש על ראש" נדחסים ממש על הספסלים ועל ׳הפירמידות׳ (מה שמכונה בעולם: ׳פאראנצ׳ס׳). רק כדי לתאר את הצפיפות, אציין, שאני הקטן בתור תלמיד בישיבתו של הרבי, היה לי מקום קבוע בקצה איזה ספסל, אלא ש׳המקום׳ הספיק לרגל אחת בלבד, כך, שכמה שניות הייתי עומד על רגל ימין, וכמה שניות על רגל שמאל, וחוזר חלילה…
והנה, באחת מההתוועדויות הנ׳׳ל, הגיע ברגע האחרון לבימה עליה יושב הרבי, הגאון החסיד רבי דוד חנזין זצ״ל (מפתח תקוה). למי שאיננו יודע, הגר״ד חנזין היה נחשב עוד בגיל 18 ל׳ש׳׳ס מהלך׳, ובסיפור המדובר הוא היה כבר בא בימים. כשהגיע הרב חנזין, כבר היו כל המקומות ׳תפוסים׳, והיה זה ממש דקות ספורות לפני שהרבי אמור להיכנס. מה עושה חסיד כמו הרב חנזין, שבאותן שנים, כאמור, כבר לא היה אדם צעירי הוא דוחה את ההצעות הנדיבות לפנות לו מקום ופשוט מתיישב על הרצפה ביחד עם כל הילדים למרגלות כסאו של הרבי…
אני שעמדתי לא הרחק – סקרן הייתי לראות מה תהיה תגובתו של הרבי נוכח מחזה שכזה. בשעה 13:30 הזמן הקבוע להתוועדות של שבת – הס הושלך, הרבי מגיע, מתיישב על כסאו, והנה כשהוא מפנה מבטו לצד הוא מבחין ברב חנזין יושב ׳ישיבה מזרחית׳ על הרצפה ׳עם כל הנערים׳… למראה זה – חיוך רחב משתפך על פניו הקדושות של הרבי. וזהו! הרבי ממשיך בהתוועדות במשך שעות ארוכות והחסיד הזקן מרגיש בטוב שבמחיצת הרבי 'הוא כמו כולם', ומן הסתם היה די נעלב אם הרבי היה מתחיל לתבוע את כבודו של הרב ולדאוג לו לאיזה מושב מכובד ביחד עם ׳זקני ארץ׳.
תוכחה מגולה מאהבה מסותרת
בדרך כלל, כשהרבי היה משוחח עם תלמידי הישיבה, אופן פנייתו היה ״דו״ (=אתה), ואילו עם אברכים, לאחר נישואיהם, היו כאלה שאליהם פנה הרבי בדרך כבוד – ״איר״ (=אתם). ברם, אברך ראה לעצמו זכות מיוחדת כאשר הרבי המשיך לפנות אליו לא בלשון רבים ובודאי שלא ב׳גוף שלישי׳.
הוא שאמרנו: חסידים אמיתיים ראו ב׳קירוב׳ מאת הרבי, לא קירוב אלא ריחוק. ההרגשה הטובה ביותר של חסיד היתה כשהרבי לא צריך ׳לצאת ידי חובה׳ כלפיו, והוא מספיק ׳כלי׳ לשמוע מהרבי דברים כדרבנות ואף ׳תוכחת מוסר׳..
זכורני, היה זה בעת תפילת שחרית בבית המדרש, שהתקיימה בזאל׳ (=האולם) הקטן׳ – בית המדרש הקטן שעל יד חדרו של הרבי, למי שמכיר את ׳המפה׳ של 770. עמדנו קבוצת בחורים בסמיכות למקום עמידתו של הרבי בתפילה. בדרך הטבע, לא יכולנו שלא להעיף מבט, לפחות מידי פעם, על דמותו הזוהרת של הרבי, והנה לפתע, מפנה הרבי פניו אלינו, ואומר לנו בגערה: ״אתם הרי עומדים עם תפילין, מדוע אינכם מתפללים?!״. לא שלא רחשו שפתותינו בתפילה, אלא שהרבי בפשטות התכוון לתפילה בכל כוונתה ועם כל המשמעות שלה. אנחנו עומדים מוכתרים בתפילין, כלומר, במצב שעניינו שעבוד המוח והלב לעבודתו ית׳׳ש, ובמקום זה אך שפתותינו נעות…
ועוד היה מעשה בהתוועדות של אחת משבתות החורף, במהלכה הייתה שיחה 'יורה גיצים' שכותרתה: ״בליובאוויטש לא שוברים שויבן (=שמשות)״.
היה זה לאור התרחשות במהלך השבוע שקודם השבת בה החליטו כמה מאנ״ש לקנאות את כבוד הרבי מאת מאן דהו שפגע לדעתם בכבוד רבנו, ומסתבר שהפעילו לצורך זה מה שמכונה – ׳כח סביר׳. כאן חתך הרבי בסכינתא חריפתא והוציא ׳מחוץ לחוק׳ הנהגה שכזו, וקבע נחרצות שליובאוויטש ואלימות לא הולכים ביחד!
דחיל רבנן
הגמרא מדברת על גודל השכר של מי שהוא ׳רחים רבנן׳ (מי שאוהב את החכמים), ברם, רבים לא שתו ליבם שיש גם את המושג של ׳דחיל רבנן׳ – היינו הפחד והיראה מרבנן.
אגב ענין זה, מסופר שאביו של הגה״ק בעל ה׳תורת חסד׳ מלובלין (בסוף ימיו בירושלים) ר׳ שלמה היה שמו, והתפרנס ממלאכת הבנין. פעם תוך כדי עבודתו הבחין באדמו״ר ה׳צמח צדק׳ מליובאוויטש שעבר לידו, ומרוב מורא ופחד-נפל…
חייך אליו ה׳צמח צדק׳ ואמר לו: ״וכי דב (=בער) אני שהנך נבעת מפני? וסיים בדברי גמרא: "מאן דדחיל רבנן ליהוו ליה בנין רבנן", (מי שירא מחכמים – יהיו לו בנים חכמים). ואכן, לימים נולד לר׳ שלמה הנ״ל בנו שהתפרסם בגדולתו וקדושתו – רבי שניאור זלמן זצוק״ל בעל ה׳תורת חסד׳ (כך ראיתי בספרי הרבנים העוסקים בתולדות חייו של התורת חסד, ברם, במקור בדברי הגמרא שבת כ״ג, ב' כתוב כי מי שדחיל רבנן איהו גופא הוי צורבא מרבנן. וצ״ע).
'נזיפה' מהרבי
המוני בית ישראל שהרבי אהב וגם עתה בפשטות ממרום שבתו "אף כאן עומד ומשמש" אוהב אותם – "כמים הפנים לפנים" מחזירים יהודים אהבה והערצה לרבי.ברם, ׳התמימים׳ – תלמידי הישיבה והחסידים היו והינם לא פחות מאשר אוהבים את הרבי – גם חלים וזעים נוכח הדרת קדשו. וכך, למשל, שלא כמנהג העולם, חסידים לא ׳נתנו שלום׳ לרבי, על־דרך כמו שנפסק בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמ״ב): "לא יתן שלום לרבו ולא יחזיר לו שלום, כדרך שאר העם… וכותב הרמ׳׳א: דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל, שנאמר: ראוני נערים ונחבאו״.
אני אישית, כבר בשנות נעורי, עת זכיתי להתקרב ל׳אילנא דחיי׳ – ׳זכיתי׳ למעין נזיפה קלה של הרבי: היה זה לפני כ־45 שנה, נער הייתי בן טו״ב שנים, והתגלגל לידי ספר חסידי עתיק שלא ידעתי מי מחברו, וגם כמה מזקני החסידים ששאלתי לא ידעו עד מה, ואז החלטתי בעוניי לשאול את הרבי עצמו…
והנה במענה למכתבי, כותב לי הרבי, בין היתר: ״לכתבו אודות ספר שראה, ואינו יודע שם מחברו וכו׳ אינו מובן כלל האם בעניינים כאלו יש לכתוב מעבר לים – תמורת להודיע ע״ד הוספה בלימוד תורתנו הק׳ תורת חיים הנגלה והפנימית והוספה בהידור קיום המצוות…״.
היינו, – הרבי פשוט 'נותן לי מוסר' בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, לאמור: כלך לך מעניינים טפלים – התעסק בעיקר!
מי קרוב?
ואם ב׳גערות׳ של הרבי, בבחינת ׳את אשר יאהב יוכיח׳ עסקינן, מה נוקבים דבריו במכתב שכתב לאחד מחסידי חב״ד מעדת הספרדים כאשר הבחין שהוא גוזז את זקנו:
״..ומה נבהלתי לראותו…משתדל ומכריח את הנפש האלוקית שלו להסיר חס ושלום צלם אלוקים מעל פניו ולגזוז ולהסיר י״ג תקוני דיקנא שהם מכוונות כנגד י״ג מכילין דרחמי, ואשר הם הם צנורות הפרנסה וכמבואר בזהר ובדא״ח…ובפרט לאחד הבא מגזע הספרדים…״.
ועוד סיפור של ׳בדידי הווה עובדא׳ של הנהגה בקודש של ׳קירוב 'רחוקים', ו׳דחיית׳ – ׳קרובים׳: היה זה בצהרי ערב פסח. הרבי יצא מחדרו לתפילת מנחה. תוך כדי עברו במסדרון המוביל לכיוון בית המדרש הבחנתי שאיזה צעיר שלפי מראהו ולבושו נראה כמעורער בנפשו – מתקרב לכיוון הרבי, ואני בחפזי תפשתי את אותו אדם בכנף מעילו על־מנת לעצור את התקרבותו לרבי. מסתבר שהרבי הבחין בכך, ואו־אז נעץ בי הרבי מבט חריף וחודר, והרגשתי שמעי חמרמרו… אותו אדם ביקש מהרבי…״מצות לפסח ומיטה לישון״… והנה, הרבי מסתובב וחוזר על עקבותיו, נכנס לחדרו, ומביא לאותו יהודי מסכן חבילת מצות (עגולות כמובן), ובקשר ללינה הוא מפנה אותו ל׳ועד המסדר׳…
הנה לנו אהבת ישראל של הרבי: מאור פנים ל׳רחוקים׳ (ואני כותב את התואר ׳רחוקים׳ בדווקא במרכאות, כי הרבי לא אהב כל כך את הביטוי הזה: לך תדע, מי הוא רחוק ומי הוא קרוב) ומאידך, הבעה של תוכחה לאלה שנחשבים (בעיני עצמם לפחות..) ׳קרובים׳.
(פנימיות 77 תמוז ה'תשע"ד – עם הרב דוד מאיר דרוקמן רב העיר קרית מוצקין ורב קהילת חב"ד בקריות)