מספר הד"ר יעקב רויכמן מחדרה: בקיץ תשמ״ה נולדה לי אחת מנכדותי. בתחילה הכל הלך כשורה, לא הבחנו במשהו שלא כרגיל. ההתפתחות נורמלית ורגילה.
אולם כעבור מספר חודשים הבחינה האמא שמשהו לא כשורה בעין השמאלית של הילדה, והתחילה לדאוג. הולכים עם הילדה לבדיקה.
הצטרפתי אליהם לבדיקה. הרופא בדק את התינוקת ביסודיות, ובסוף הבדיקה אמר: אני לא בטוח. אני לא מבחין בליקוי ברור בראייה של התינוקת, אבל יכול להיות… ואנחנו שומעים וכובשים גל של חרדה. יכול להיות, הוא אומר – הכי טוב שתיגשו איתה למומחה ממש, שיערוך בדיקות יותר מעמיקות עם מכשור יותר משוכלל.
החשש כבר מכרסם בלב, אבל ההורים קלטו את האיתות, וכשחזרו הביתה הזמינו מיד תור אצל פרופסור בן – עזרא בירושלים. הוא רופא עיניים בעל שם עולמי, והם היו מוכנים לשמוע את האמת, לטוב או ח׳׳ו לרע.
וכך ־ כשהילדה היתה בת 8 חדשים – ההורים הביאו אותה למרפאתו של פרופסור בן – עזרא במרכז הרפואי ״הדסה״ עין – כרם בירושלים. הבדיקה נמשכה שעה ארוכה. הפרופסור בדק את הראייה שלה בדיקה יסודית, בודק ושותק. בסוף הוא סיים את הבדיקה ומסר את גזר-הדין: בעין אחת יש לילדה גידול, שקיים אצלה מלידה. אין לו שום ספק בכך. הם מביטים בו משותקים, והוא מאשר: כן, זה ממאיר. מלה אחת כמו גזר-דין מלא. עד עכשיו עוברת בי צמרמורת כשאני חושב על זה. והפרופסור ממשיך להסביר להם, שבאותה עין שיש בה גידול, הראייה כבר שואפת לאפס. מבחינה רפואית העין הזו אבודה. הצרה היא, הוא אומר להם, שיש חשש סביר מאד שהגידול יתפשט ח״ו ויעבור גם לעין השנייה, שהיא מתפקדת בצורה תקינה ובריאה לחלוטין. לכן מוכרחים לנתח את הילדה מיד ולהוציא את העין החולה, וכך יש סיכוי טוב למנוע את העברת הגידול הממאיר לעין הבריאה. צריך לעקור את העין מיד.
אומרים שקל להיות סבא. זה נכון. אני לא הייתי זה שצריך להחליט מה לעשות, אלא כלתי ובני. כשראיתי את הסבל של כלתי ובני שצריכים לתת הסכמה לניתוח, יכולתי רק להתפלל שיוקל להם וידעו להחליט נכון.
הניתוח בוצע ופרופסור בן עזרא אמר שהכל עבר בהצלחה מרבית ממש. אחרי שהילדה התאוששה התקינו לה עדשת-עין כת שאנשים לא יבחינו במום שלה, וכשחזרה הביתה ושיחקה כמו כל התינוקות וצחקה וקישקשה, לא היה גבול לאושר של כולנו, וההורים ואני התחלנו להתרגל, ואפילו כלתי, האמא, היתה מאושרת מההחלטה שלהם לחתום על האישור לניתוח. רק תזכורת אחת נשארה להם: אחת לחדשיים שלשה הם היו צריכים לבוא לבדיקה חוזרת, כדי להיות בטוחים שהעין הימנית באמת נקייה. כך עברו על כולנו קרוב לארבע שנים – חודשיים של שקט, ושעתיים של חרדה חוזרת אם העין השנייה בסדר, ושוב חודשיים של שקט, ושוב בדיקה ודאגה, וכך כל הזמן..
ואז זה קרה. לפני ארבע שנים, כשהילדה היתה בת קצת יותר מארבע, האמא הבחינה שמשהו לא בסדר גם בעין האמיתית. היא הבחינה שהילדה ממצמצת בעין בצורה מופרזת, ומרבה להתלונן על כאבי ראש כלליים, עם דגש על כאב באזור העין הבריאה. ההורים היו כבר מאומנים… הם ידעו שאסור לבזבז רגע. הם דיווחו מיד לפרופסור, וקבעו מיד פגישה עמו כדי שיבדוק את הילדה בעצמו.
נסעתי איתם. שוב עשה הפרופסור בדיקה יסודית. ואז הפרופסור מוסר את המימצא שלו: יש באמת נקודה זעירה בעין הימנית. למרות העקירה, נוצרה שלוחה מהגידול הקודם. אנחנו שותקים, מנסים לעכל. כולנו מבינים את משמעות הדבר. אם לא יעקרו גם את העין הזאת נשקפת חלילה סכנה לחייה, ואולם המשמעות של עקירת העין השנייה היתה ברורה: הילדה תהיה עיוורת ל"ע. ובכל זאת הפרופסור מפיח בנו תקוה מסוימת: ממדי הנקודה הם עדיין מזעריים, ולאור ההתפתחות החדשה ברפואת העין, קיימת אפשרות אופטימית לטפל בה בקרן לייזר שתקפיא את הנקודה ותמנע את התפשטותה ח״ו.
שוב צריך להחליט מה עושים… מבקשים מהפרופסור זמן, וחוזרים הביתה. חושבים על העניין כל הזמן. מדברים עם אנשים שהתנסו בבעיות הקשורות בראייה. ההתלבטות של כלתי ובני מה לעשות, קשה אפילו יותר מהלבטים שהיו להם לפני עקירת העין הראשונה. הם שומעים שבפלדלפיה יש מרכז רפואי מיוחד למחלות עין, וידידים שרוצים בטובתם מייעצים להם כמעט בכוח, לנסוע. אבל ידידים אחרים אומרים להם שפרופסור בן עזרא הוא מומחה בעל שם עולמי, וצריך להמשיך את הטיפול אצלו… בסוף מחליטים להמשיך בירושלים, והם נותנים לפרופסור אישור לטיפול בלייזר. נוסעים עם הילדה למרפאה. הילדה עוברת את הטיפול וכולם שם אומרים להם שהטיפול הצליח, ובעוד כמה שבועות יעשו בדיקה חוזרת, ואז יווכחו שהנקודה נעלמה.
עוברים מספר שבועות של מתח קשה, ובסיומם, נסענו לבדיקה. הפרופסור בודק, בודק שנית, מתלחש עם רופא שני ומזמין גם אותו לבדוק במכשיר. ואז השניים מביטים בנו, והפרופסור מודיע שהוא מצטער, אבל הנקודה כאילו התעוררה מתרדמת ההקפאה. קרן הלייזר לא הועילה. פתאום אתה מבין את הביטוי "כרעם ביום בהיר". הידיעה הכתה בבני וכלתי בבת-אחת. לא היה צריך לתרגם להם מה משמעותו של המימצא הזה.
בצר לכולנו, פניתי אל ידידי הרב יחיאל מלוב מראשון לציון שהוא חסיד חב״ד ותיק, בבקשה כי יכתוב לרבי מכתב לבקשת ברכה. הרב מלוב הגיע אלינו לביקור והסביר שעל ההורים לקבל על עצמם הוספה בתורה ומצוות, והוא יכתוב לרבי על החלטתם הטובה ויבקש את ברכתו לרפואה שלימה. הרב מלוב נסע לראשל״צ ועוד באותו יום הוא מתקשר בחזרה. הוא מספר ששלח פקס לרבי, שבו סיפר מה קיבלנו על עצמנו, ופירט מה ביקשו עבור הנכדה שלי. לא עברו אלא שעתיים, והטלפון אצלו מצלצל.
המזכיר של הרבי מודיע שהרבי נתן ברכה שתהיה רפואה שלימה.
זה היה מדהים. ברכת הרבי עודדה אותי אף שעדיין לא ידעתי מהיכן תצמח הישועה. סיפרתי לכלתי ולבני על הטלפון מהרב מלוב בקשר להתייחסות המיוחדת של הרבי, וגם הם הביעו תקווה שהברכה אכן תחולל נס.
כעבור כמה ימים הגענו לפרופסור בן עזרא להקרנת הלייזר הנוספת – למרות שהרופא לא תלה בזה תקוות רבות ־ ובהזדמנות זו החלטנו לבקש ממנו גם את האבחון המפורט, כדי לנסוע מיד לפילדלפיה אם חלילה גם ההקרנה הנוספת לא תצליח. בשעה היעודה הופענו ב"הדסה" עין כרם – ההורים, הילדה וגם אני. הקטנה נכנסת לבדיקות אחרונות שלפני ההקרנה.
כעבור זמן מסויים – קצת יותר מהזמן שהבדיקות היו אורכות כרגיל – הרופא יוצא, ואנחנו רואים על הפנים שלו חיוך והבעה של תמיהה ופליאה. והוא אומר: אני רוצה להגיד לכם רבותי, שזה ממש נס. העין נקייה. כל גלגל העין ללא כל רבב. אין נקודה, אין שום דבר. אינני יודע מה קרה… ואז הוא נושם עמוק ושואל: תגידו לי את האמת, האם הייתם אצל רופא נוסף? האם הילדה עברה טיפול כלשהו לא אצלנו? כלתי מנגבת דמעות וגם בני נחנק. הילדה מביטה באמא שלה ולא מבינה למה אמא בוכה. אני עצמי חייכתי. לא יכולתי להפסיק לחייך. הדבר הכניס את הרופא במבוכה. אם יש כאן משהו, הוא ביקש, תגידו לי. גם אני רוצה לדעת…
אזרתי כוח – ואמרתי: כן דוקטור, הקטנה עברה טיפול בקרן-לייזר חדשה שנשלחה מברוקלין… הרופא נשאר המום. הוא לא הבין מה אמרתי, וראיתי שהוא מחכה להסבר. ואז אמרתי לו בפשטות: קיבלנו ברכה מהרבי מליובאוויטש!
הרופא הגיב: הרי אני יודע מה ראיתי בעין בפעם הקודמת ומה ראיתי בעין עכשיו… שינוי כזה מקצה אל קצה בלי שום טיפול או שימוש בעזרה רפואית, לא ראיתי בכל תקופת עבודתי, מאז ימי הסטאז׳ שלי עד עכשיו. אני רוצה להוסיף ולהגיד לכם, שלא קראתי על מהפך כזה בכל הספרות המקצועית ולא שמעתי על דבר דומה לזה מאף קולגה. סיכמנו שנבוא לביקורת חוזרת כעבור שבוע, ליתר בטחון, ואז, אם יהיה חלילה צורך, ניסע לפילדלפיה.
אותו שבוע היה שבוע מיוחד אצלנו. כל יום מניחים תפילין. בבית מכניסים רק מזון כשר למהדרין "גלאט". המזוזות נוצצות בכל פתח ודלת, וכולנו נינוחים ורגועים.
כעבור שבוע ביקרנו עוד פעם במרכז הרפואי בירושלים, ואחרי הבדיקה הרופא אומר: נראה שכוח עליון התערב כאן וניקה יסודית את העין. הצילומים הקודמים והצילומים של היום, הם כאילו של שתי עיניים אחרות לגמרי. ממש לא להאמין… בני וכלתי שואלים אם צריך עדיין לנסוע לפילדלפיה. הרופא מבטל בתנועת יד. אין כל צורך. הכל נקי ובריא לחלוטין! ובני מכריז: אם כך, נוסעים לתת תודה לרבי מליובאוויטש…
(הסיפור צוטט מהספר המרתק, ״לקט סיפורים על הרבי מליובאוויטש״ ־ חלק ג, הוצאת"ופרצת". תשנ״ד.)
(פנימיות 16)