ג׳ תמוז זכה אצל החסידים לכינוי ״היום הגדול והקדוש", כי הוא תאריך מכונן בדברי ימי ישראל, ובמילא גם בהסטורי׳ של העולם.
בלידת עם ישראל כעם, ביציאת מצרים וקבלת התורה בסיני, עם ביטול ה״גזירה" שבין עליונים ותחתונים, והמשכת השכינה בארץ – להיות לה׳ דירה בתחתונים, עדיין לא התממשה הכוונה העליונה בשלימות חיבור הנבראים בעצמותו ית׳, כי התהליך הי׳ מלמעלה למטה – "נגלה עליהם ממה״מ וגאלם" (הגש׳׳9), ואילו הנבראים לא היו עדיין ״כלים״ לגילוי הגדול הזה.
אבל הכוונה הפנימית האמיתית של הקב״ה היתה "להיות לו דירה בתחתונים" שתיעשה ע״י התחתונים עצמם – בעבודת האדם מלמטה למעלה, שרק אז הביטול לעצמותו ית׳ – בשלימות.
פעולה זו של גילוי עצמות א״ס ב״ה בתוך לבושי הטבע וביטולו אירע שלוש פעמים בדברי ימי ישראל.
א)"שמש בגבעון דום"
המימוש המושלם של מתן תורה החל רק בכניסת – כיבוש – בנ״י לארץ כנען והפיכתה בידיהם לארץ ישראל – "דירה בתחתונים".
כאשר יהושע בן נון מנהיג ישראל – אתפשטותא דמשה בדורו, נלחם בגוים בחרוף נפש והמערכה היתה קשה, עמד וגזר ״שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" ״וידום השמש גו׳ עד יקום גוי אויביו״ (יהושע י' י"ב.).
ובזה ניצח את המלחמה.
נס זה שעשה יהושע בן נון היה ביום ג׳ תמוז, והוא נס גדול, וכמש״כ ״ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו".
גדולת הנס היתה בזה שהי׳ מלובש בטבע ולא בביטול מערכות הטבע,
הי׳ זה שיעבוד הטבע הנוהג בעולם בזריחת השמש ומהלכו בחלל העולם ע״י ה״גלגל היומי", שאף הוא מסייע לבני ישראל, לכבוש את ארץ ישראל, בכדי לבנות בה בית לה׳ שמשם תצא תורה ואורה לכל הגויים בעולם כולו.
וההוכחה שהנס לא הי׳ בביטול הטבע, אלא בשעיבודו לרצון ה׳, כי אילו רצה יהושע לחולל נס שלמעלה מהטבע הי׳ גוזר שבנ״י ינצחו גם בלי המשך המלחמה, ולא יזדקקו לעצירת השמש.
ולכן היה הנס בשלבים, שבנ״י עדיין היו זקוקים להלחם גם בלילה עפ״י הטבע, והניצחון הי׳ כאילו טבעי, ועי״ז הוכח שגם הטבע (התחתון) נעשה כלי לרצון ה' – מלמטה למעלה.
ב) אתחלתא דגאולה
שנים רבות אחרי הנס הגדול שעשה יהושע בן נון מנהיג ישראל, בבחי׳ "דירה בתחתונים" הנה, כאשר עם ישראל מגיע לקראת אחרית הימים בסוף שנות הגלות הנוראה, וצריך להתכונן לקראת הגאולה השלימה, שוב חוזרת אותה סיטואצי׳ ע״י מנהיג ישראל – משה רבינו שבדור, כ״ק האדמו״ר הריי״צ.
בשנת תרפ״ז, ביום ט״ו בסיון – באישון לילה, פרצו קלגסי הקג״ב (המשטרה החשאית ברוסי׳) אל דירתו של כ״ק אדמו״ר הריי״צ זי״ע, אשר ניהל באותה תקופה מערכה אדירה להחזקת היהדות ברוסיא וסביבותי׳, בחינוך יהודי ואחזקת בתי כנסת ומקואות טהרה וכל מה שקשור ליהדות.
אסרוהו ולקחוהו עמהם – לא לפני שערכו חיפושים בכל הבית והשאירו בו חורבן בחפשם מסמכים הקשורים בפעילותו למען החזקת היהדות.
תכניתם השטנית היתה להביאו אל מבצר שפלערקא הנודע לשמצה, ולהוציאו להורג היל״ת באותו לילה – בטרם יתפרסם הדבר בעולם – בכדי שלא יספיקו להפעיל לחץ בין – לאומי להצלתו.
וכאן קרה הנס הגדול, שרשעים אלו לא הספיקו לבצע את זממם, ונזקקו להכניסו תחילה למרתפי החקירות והעינויים – מה שנתן מרווח זמן להשתדלות בהצלתו בדרכי הטבע – ע״י השפעה דפלומטית של מדינות בעולם.
שמונה עשר יום עינו אותו בעינויי תופת פיזית ונפשית, היכו חבלו ופצעו אותו עד שכפסע הי׳ בינו לבין היפך החיים רח״ל, והוא עמד בגבורה ובגאון יעקב, ולא נכנע בשום דבר ממש – שמעניו דרשו ממנו.
במשך ימי מאסרו, התפרסם הדבר בכל העולם, והופעלו לחצים ונעשו השתדלויות למען הצלתו ושחרורו, וממשלת רוסיא לא יכלה לעמוד בלחצים הללו, ונאלצו לשחררו (בתנאי הגבלה).
על תיק החקירה שלו הי׳ כתוב:
מות ביריה תוך 24 שעות.
ועל זה היתה הערת השלטון: נייעט (לא).
גירוש לסלובקאי 10 שנים (עבודת פרך).
וגם על זה היתה הערה: נייעט (לא).
הגליה לקאסטראמא 3 שנים.
ועל זה הסכימו השלטונות, וכך נשאר פסק הדין.
ביום ג׳ תמוז תרפ״ז יצא הרבי מכלא שפאלערקא הידוע לשמצה והוגלה לקאסטראמא – לא לפני שחיילי הרבי הספיקו להגיע לשם בטרם בואו והכשירו מקוה טהרה ובית כנסת, והעיקר שאספו ילדים יהודים מתושבי המקום ויסדו "חידר" ללימוד תורה.
היתה זו ״אתחלתא דגאולה״, כי אמנם השלטון זמם להגלותו לשלוש שנים, ולהדירו ולבודדו מכל קשר והשפעה על יהודים אבל קרה נס גדול, כי מלבד שניצל מגזר דין של היפך החיים רח״ל, הנה, כעבור עשרה ימים בימי י״ב ־ י״ג תמוז נגאל ממאסרו לגמרי, וחזר לעבודתו בחיזוק היהדות, ולא זו בלבד אלא שהשלטונות סייעו בידו לצאת מרוסיא ביחד עם משפחתו ועם ספרייתו, וע״י זה קיבלה עבודתו בהפצת היהדות תנופה אדירה בכל העולם כולו, פי כמה וכמה מעבודתו ברוסיא.
גאולתו של הרבי היתה גאולה לכלל ישראל, שהרי מאסרו לא היה מאסר אישי שלו בגלל איזה ״חטא" אישי, אלא בגלל שייצג את טובת עם ישראל כולו בשמירת גחלת היהדות, ולפיכך גאולתו היא גאולת כל עם ישראל.
וכך כתב באיגרת גאולתו: "לא אותי בלבד גאל ה׳ ממאסרי אלא גם את כל מחבבי תורה, שומרי מצוה וגם את כל אשר בשם ישראל יכונה".
ושוב נשאלת השאלה, כאשר הרבי חולל נס אדיר כנ״ל, לאחר שהשליך חייו מנגד למען החזקת היהדות, ונכנס בשביל זה לתוך מלתעות הרשע, בלי שום סיכוי להנצל, ואעפ״כ יצא כמנצח וידו על העליונה, הרי עם יכולת כזו, הרי יכול הי׳ לחסוך מעצמו ומעם ישראל את כל המאבק הזה, ולחולל ניסים על ־ טבעיים שתיבשנה ידי הרשעים שהכו אותו וימותו כל מעניו וכו׳ וכו׳ ויצא לחפשי מיד בלי הגליה… ועוד ועוד.
היד ה׳ תקצר ח״ו?! והרי צדיק גוזר והקב׳׳ה מקיים״.!
אלא שהרבי בחר לנהל את המאבק בדרכי הטבע, שגם נס הצלתו יהי׳ נס המלובש בטבע, ושוב מאותה סיבה כי תכלית הכוונה העליונה היא ״דירה בתחתונים ע״י התחתונים", שגם הטבע התחתון, יכנע ישתעבד ויסייע לקיום רצון ה׳ – מלמטה למעלה ולא תהי׳ זו הנחתה מלמעלה כפי שהי׳ במתן תורה ("נגלה עליהם״).
ג) נגלה ונכסה ונגלה
ביום ג׳ תמוז ה׳ תשנ״ד הועמדנו המומים מול האירוע המכריע בחיי עם ישראל לדורותיהם מאז היותו לעם, ומאז בריאת שמים וארץ.
לאחרי תקופה ארוכה של פעילות עצומה במרץ בלתי נידלה בהפצת היהדות ומעיינות החסידות, והכנת כל העולם לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, הנה, לפתע… אירע הדבר שבהיות הרבי נושא תפילה בעד כל קהל עדת ישראל, על הציון הקדוש של אדמו״ר הריי״צ זי״ע, קיבל אירוע מוחי ו״אכן חוליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוקים ומעונה".
וביום ג' תמוז ה׳תשנ״ד הרבי מתכסה מעימנו ועינינו כלות.
וכמאמר המדרש: ״רבי ברכיה בש״ר לוי: כגואל הראשון כך גואל האחרון מה גואל הראשון נגלה להם וחזר ונכסה מהם כך גואל האחרון". (ילקוט שמעוני הושע – פרק ב' – רמז תקי"ח), וכפירוש רש״י (דניאל י"ב, י"ב): "שעתיד משיחנו להתכסות אחר שנגלה וישוב ויתגלה״.
והדיוק הוא ש״התכסות" היא רק לעינינו, ולא עזיבת העולם ונטישת המערכה ח״ו.
יום ג' בתמוז אינו יום הסתלקות, כי לא אירע בו דבר של היפך החיים ח״ו, שהרי אפילו לגבי משה רבינו – גואל ראשון, שרק התחיל את תהליך הגאולה במתן תורה, אמרז״ל: "לא מת משה", כל־שכן וק״ו לגבי הרבי מלך המשיח – משה שבדורנו – גואל אחרון, המשלים את תהליך הגאולה וגואל את ישראל בגאולה אמיתית ושלימה, הרי ודאי שהוא חי וקיים בחיים נצחיים בגופו הגשמי כאן בעולם הזה – בלי שינוי, ולא היה ולא יכול להיות הסתלקות נשמת הגואל מגופו הקדוש.
אדרבה, ג׳ תמוז הוא יום קדוש וזכאי, ופיו הקדוש של הרבי מלך המשיח יקבנו: ״אתחלתא דגאולה״ (סה״ש ה׳תנש״א 649), שביום זה עשה הרבי את הצעד המכריע ביותר בהמשכת והבאת הגאולה לעולם, במסגרת מלחמותיו למען גאולת ישראל.
ברור ומוחלט בלי שום צל של ספק כי כל מה שאירע בג׳ תמוז ה׳ תשנ״ד היה בבחירתו המוחלטת וברצונו החפשי של הוד כ״ק אדמו״ר מה"מ. כי הרבי שליט בלעדי בעליונים ובתחתונים, וצדיק גוזר והקב״ה מקיים, ולא עוד אלא הקב״ה גוזר וצדיק מבטל, לפיכך אין ספק בדבר שהאירוע ביום ג' תמוז אשר זעזע והחריד את כל העולם, היה בידיעתו מראש, בבחירתו והחלטתו השלימה של הרבי.
כי בכדי לממש את הגאולה לעיני כל בשר, בחר הרבי להתעלות ולהתכסות ביום ג׳ תמוז בכדי להביא את הגאולה לידי מימוש בעולם הזה הגשמי ב״אתערותא דלתתא",בהתנהלות טבעית כביכול, שיקוים "ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר כי פי ה׳ דיבר״, ובזה יהיה "הוי׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד".
וכנ״ל ״שעתיד משיחנו להתכסות אחר שנגלה וישוב ויתגלה״.
מאחר שתהליך הגאולה באחרית הימים, יהי׳ שהמשיח יתגלה ויתכסה וישוב להתגלות, נמצא שבשעה ש״יתכסה״ נהי׳ קרובים להתגלות האחרונה בגאולה האמיתית והשלימה, יותר מתקופת התגלותו הראשונה.
כי בתקופת ההתגלות הראשונה – מאז שהרבי הסכים לקבל את הנשיאות והצליח להחדיר בעולם את המודעות לצורך בגאולה ולעורר רצון בעם לגאולה אמיתית ושלימה, היה זה הרבה בגלל השפעת נוכחותו הכריזמטית – המדהימה – בציבור, ולא בגלל המודעות האישית והשאיפה של כל יחיד להגאל.
ועי״ז שהרבי מלך המשיח "נכסה״ מעינינו, אעפ״י שלא נסתלק ח״ו, הריהו ממשיך לעשות בעולם ניסים ונפלאות לעם ישראל – נושאי דגל הגאולה, אבל בלי "לחץ״ של ״כפה עליהם הר כגיגית״…
גם הניסים שהרבי עושה, מלובשים בטבע, באופן שהטבע עצמו בטל לרצון ה׳ שברא אותו, ומאוחד בעצמותו.
ואכן עדים אנו לתהליך שהעולם מקיא ומשמיד מתוכו את כל הרוע והשחיתות שבו ע״י המלחמות שביניהם, וכל זה בכדי לאפשר לבני ישראל שיעשו – בעבודתם מלמטה למעלה – את העולם ־ דירה לעצמותו ית׳, והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
(פנימיות 82 תמוז ה'תשע"ה – מאת הרב ישבעם הלוי סגל)