"בשנת הקהל" קיימת עבודה רוחנית מיוחדת במטרה לקיים את ה"הקהל" מבחינה רוחנית באופן הנחוץ ואפשרי בזמן הגלות.
נצטוינו בתורתנו הקדושה: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות וגו׳ "הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה׳ אלוקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת״ (דברים פל״א פס׳ י׳ ואילך). כתב הרמב״ם בהלכות חגיגה פ״ג ה״א: מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים נשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באוזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות את ידיהם בדת האמת… והמלך הוא שקורא באוזניהם.
וכתב בעל ה״חינוך״ (במצוה תרי״ב): ״זאת המצוה עמוד חזק וכבוד גדול בדת״.
מצות הקהל בעבודה הרוחנית
בזמן הגלות, שאין לנו עדיין בית המקדש בנוי על תילו וישראל על אדמתם, אזי אין אנו יכולים לקיים מצוה זו כפשוטה, אולם בעבודת ה׳ הרוחנית שלנו קיימת המצוה, כשם שקרבנות – איננו מקריבים היום כפשוטם, אולם אנו פועלים זאת באופן רוחני – ״ונשלמה פרים שפתינו", ״ותפילות – כנגד תמידין תיקנום״. לכן ברור ש״בשנת הקהל״ קיימת עבודה רוחנית מיוחדת במטרה לקיים את ה״הקהל" מבחינה רוחנית באופן הנחוץ והאפשרי בזמן הגלות.
בכל ״שנת הקהל" מעורר הרבי לנצלה באופן המתאים לתכנה הרוחני. בספר ״אגרות מלך״ אנו מוצאים אגרות קודש רבות שכתב הרבי אל כלל ישראל ובהם ביאורים במהות מצות הקהל בזמן הבית, המצביעים על כך שתוכן הדברים במשמעות הרוחנית קיים גם בזמן הזה, ולמשל:
א. למה מצוה התורה על קיום הקהל דוקא במוצאי שנת השמיטה?
ב. למה דוקא המלך הוא הקורא ולא מהסנהדרין למשל, והרי מדובר כאן בלימוד תורה?
ג. מה עושים בזמן שאין מלך?
ד. למה מביאים טף אפילו מתחת לגיל חינוך?
ומבאר בזה:
א. שנת השמיטה מוקדשת כידוע להתעוררות רוחנית ולתוספת בלימוד התורה, לכן ממשיכים בכיוון זה של התעלות רוחנית. הסמיכות של מצוות ה״שמיטה״ ו״הקהל״ מדגישה נקודה זהה בהם: קבלת מלכות ה׳. זו הסיבה לאי עבודת האדמה במלאכות שנאסרו בשמיטה וזו הסיבה להקהלת כל העם אנשים נשים וטף לחיזוק יראת ה', בשניהם קבלת מלכות ה׳ משפיעה על ההתנהגות היום – יומית. ההוספה שבקבלת מלכות ה׳ ש״בהקהל״ היא בכך, שבעוד שבשמיטה הדבר מתבצע ע״י כל יחיד בגדריו הוא ובמקומו הוא, כך שמובלט השוני וה״חותם האישי״, הרי ש״בהקהל״ – מתבטאת הנקודה האחידה בכולם בשוה – קהל אחד – מציאות אחת – של עם המתבטל בפני ה׳.
ב. מכאן להסבר – למה דוקא המלך קורא: שכן מכיון שמטרת ההקהל היא להפנים בלב כל ישראל רגש של יראת ה׳ וקבלת עול מלכות שמיים ובאופן של אחדות – קהל אחד, פועל זאת בהם, דוקא המלך, משתי סיבות: א. ״אימתו עליך״ ב. ליבו לב כל קהל ישראל. (להרחבת הבנת הרעיון כדאי לעיין ב״דרך מצוותיך״ מצות "מינוי מלך״ בענין תפקיד המלך, קחנו משם).
ג. ה״מנחת חינוך״ (מצוה תרי״ב) כותב שנראה שבזמן שאין מלך קורא הנשיא או כהן גדול, וכן כתב רב סעדיה גאון ב״אזהרות״ (דיבור לא תשא): רב מהיר יקרא ספר במועד שמיטת וכו׳. לכן כשאין מלך – אזי הגדול שבדור היה קורא, ומזה מובן שבזמן הזה ־ החיוב בהתעוררות לעורר את עם ישראל במשמעות הרוחנית של הקהל, מוטל על כל גדול ומנהיג במקומו ובסביבתו בהתאם לתחום השפעתו.
ד. החדרת יראת שמים הוא ענין רוחני שמעל לשכל, והוא אפשרי בכל גיל, שסגולת מקום קדוש ואווירת קדושה משפיעה אפילו על תינוק בעריסה.
כיצד מקיימים הקהל בזמן הזה?
מלמדנו הרבי באגרות קדשו, שהדברים קיימים בהקהל שבזמן הזה, וזו חובתו המיוחדת של מי שהוא ״מלך״, גדול בסביבתו, רב בקהילתו, מחנך בכתתו, אב במשפחתו – להשמיע את דבר התורה והמצוות בחוגו, בחוזק וברצינות, במידה שתיצור רושם עמוק והשפעה לטוח ארוך על השומעים… השפעה שתתבטא בחיי יום – יום, בהתנהגות על פי תומ״צ ביר״ש, יחד עם שמחה וטוב לבבי.
יש בהקהל ״בזמן הזה גם משום ״עבודה פנימית״: ״הקהל״ במובנו הרוחני מזכיר ודורש מן האדם להקהיל ולאסוף את כל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו ולרכזם ב״בית המקדש״ הפנימי שלו, תוך התמסרות מלאה ומשמעת לדברי המלך – אל הקב״ה. דהיינו: לשנות את המחשבות הדיבורים והמעשים בחיי יום – יום הטעונים שינוי, שיפור או שלימות.
(פנימיות 83 כסלו ה'תשע"ו – מאת הרב יוסף אברהם פיזם שליט"א)