את בחינת אורו של משיח, שיתגלה בשלמות בגאולה שבפתחנו, "תופסים" באמצעות לימוד החסידות ודרכי החסידות

כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, מייסד ישיבות "תומכי תמימים", מי שטבע את המושג "חיילי בית דוד" ביחס לתלמידי ישיבות חב״ד וזכה לכינוי "הרמב״ם של החסידות", מבאר כי ה״נקודה העצמית" של החסידות היא "המשכת אור חדש מבחינת פנימיות הכתר". הוא זה שהגדיר את י״ט־כ׳ כסלו – חג גאולת אדמו״ר הזקן ממאסרו – בתור "ראש השנה לחסידות, שענינו של ראש השנה בחינה כללית ובו נמשך עומק ופנימיות מבחינת פנימיות ועצמות אור אין סוף ברוך־הוא".

ידוע מה שכתב הבעל־שם־טוב באגרתו הידועה על עליית הנשמה שלו בראש השנה שנת תק״ז, אשר במענה לשאלתו למלך המשיח: "אימתי קאתי מר?", ענהו: "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". מכיון שעל־ידי הפצת מעינות החסידות – אתי מר דא מלכא משיחא, הרי ש"משכרה של מצוה נדע מהותה", כלומר: מענינו של משיח – שכרה, נדע את מהותה של תורת החסידות. ובכן: ענינו העיקרי של משיח הוא – "יחידה". כידוע שדוד זכה לבחינת נפש, אליהו – לרוח, משה – לנשמה, אדם הראשון – לחיה, ומשיח יזכה ליחידה (שער (וספר) הגלגולים בתחילתו).

עצם נקודת החיות

כשם שבחמשת המדרגות של כל נשמה – נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה (ב״ר,פי״ד ט') הרי שהמדרגה העליונה – יחידה – עצם הנשמה, היא נקודה עצמית של הנשמה, שבאין ערוך לשאר בחינותיה, כך בחינת היחידה של כללות ההשתלשלות – בחינתו של משיח, היא עצם נקודת החיות, שבאין ערוך לשאר הבחינות הרוחניות והגשמיות.

וכשם שיחידה שבנפש, מחדירה חיות בכל חלקי הנפש, כך ה"יחידה" שבעולם – בחינת משיח – מחדירה חיות בכל עניני העולם, עד אשר לעתיד לבוא, כשיתגלה אור זה בשלימות, בעולם, יהיו כל פרטי הבריאה, כתוצאה מכך, בתכלית המעלה והשלימות. הגילוי האלוקי ההוא, שהתגלה על־ידי הבעש׳׳ט בעולם, אשר מאז החל להתנוצץ בעולם אורו של משיח, אינו בא מכוחו והישגיו של בשר ודם, אלא כגילוי משמים שזמנו הגיע.

תורת החסידות, היא גילוי משמים – על־ידי הנביא אחיה השלוני – רבו של הבעש״ט שנקרא בשם בעל "חיה יחידה" (סה״ש ה׳ש׳ית עמ׳ 59). כך בחר ה' לגלות לעולם, ולא רק ליחידי סגולה, את תורת החסידות – בחינת ה"יחידה" שבתורה, בה מתגלה ה"יחיד" – "יחידו של עולם", באופן הנעלה ביותר – ״לדעת את ה״׳.

ראשי אלפי ישראל שבכל דור, הנשיאים שגילו את תורת החסידות, הם בחינת יחידה הכללית של כלל ישראל (ד׳׳ה פדה בשלום בשעה״ת לאדמו״ר האמצעי פי״ב). את השראת קדושה עליונה זו, בחינת אורו של משיח, שיתגלה בשלמות בגאולה שבפתחנו, "תופסים" באמצעות לימוד החסידות ודרכי החסידות. (וראה בכהנ״ל ביאור יסודי עמוק ונפלא ב״קונטרס ענינה של תורת החסידות״ לרבי מה״מ).

הדפסת ה"תניא"

מכל האמור שספר התניא אינו "עוד ספר" במחשבת היהדות. ה"תניא קדישא", ה"תורה שבכתב של החסידות", הוא גילוי אלוקי עצמותי, שלא היה כמוהו לפניו.

עצם כתיבת הדברים והדפסתם הוא שלב חדש בגילוי אור אין סוף, בקביעות ובדפוס, שכפתגם ה"צמח צדק" – דבר שבא בדפוס הוא לדורי דורות. יש כאן משום קביעת והשכנת האור האלוקי העליון והמכוסה ביותר, בדפוס.

רבותינו נשיאינו התבטאו בנושא בפתגם עמוק: גילוי תורת החסידות אלו "הלוחות השניות" של פנימיות התורה, בעוד ש״הלוחות הראשונות" של פנימיות התורה ניתנו על־ידי רשב״י בל״ג בעומר. הדפסת ה"תניא" אינה מאורע טכני בלבד. פירושה של ההדפסה היא החדרת אותו אור אלוקי מופלא בעולם הזה הגשמי בצורה גלויה קבועה ונצחית, ולשם כך יש צורך בכוחות אלוקיים מיוחדים.
מכאן גם, גודל החשיבות שמייחס כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו להדפסת התניא, בכל מקום ומקום בעולם. הדפסת התניא במקום מסויים, זו פעולה של החדרת האלוקות האין סופית למקום זה, והשראת קדושה עילאית, הבוקעת ממקום זה עצמו, בהשתתפותם של תושביו בכך.
הרה״ק רבי זושא מאניפולי בהסכמתו לספר התניא כותב בתאריך ההסכמה "שנת פדותינו" ובכך מרמז את מה שאמר בעל־פה "אשר בו (בספר התניא) יצאו ישראל לקראת משיח צדקנו". דהיינו: למרות שבדורות קודמים היו ענינים נפלאים אלו בגדר סוד ולא הותרו לפרסום אלא ליחידי סגולה, אך מאחר שמתקרבים אנו לזמן גילוי המשיח, הרי יש (כפי שכתב האריז״ל ומובא בהלכה) "לטעום ב״ערב שבת אחר חצות" מ"תבשילי השבת" של "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

(פנימיות 79 כסלו ה'תשע"ה – מאת הרב יוסף אברהם פיזם)