"אור שבעת הימים"
האור שנברא ביום ראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו – יהי אור, הוא הנקרא בפי חז׳׳ל – אור שבעת הימים (פסחים ס"ח ע׳׳א, סנהדרין צ"א ע׳׳ב).
והוא האור שהאיר בשבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם.
ארז׳׳ל אור שנברא ביום ראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו, ראה שאין העולם כדאי לו גנזו לצדיקים. והיכן גנזו הקב׳׳ה,בתורה (ראה חגיגה י"ב ע״א).
יש מי שאומר שהאור נגנז ביום הרביעי (חגיגה שם) שאז נתלו המאורות. ויש מי שאומר שהאור שימש רק ביום הראשון (זח׳׳ב קמ׳׳ח ע׳׳ב).
במדרש (ב׳׳ר פ׳׳ג) ובירושלמי (ברכות פ׳׳ח ו׳) מובא שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא. אבל מהמעשה המובא בזוהר אודות ר׳ אלעזר שאמר ואנא חמינא כו', משמע שביכולתו היה, שיתגלה לו – ע״י התורה – בחינת האור הגנוז בה, שאדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. והיינו שגם בזמן הזה קיימת אפשרות של גילוי אור זה בנפש האדם. אך בתנאי שיגלה בנפשו בחינת אהבה רבה להוי׳ שלמעלה ממדריגת אהבת עולם – זו המוגבלת בגדרי העולם.
והביאור בזה מאחר "שישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד" הנה כשם שאצל הקב׳׳ה היה הוה ויהיה באים כאחד, כך גם בתורה שגם בהוה גנוז בה האור שיאיר לעתיד, וכך גם בישראל – אלו שדבוקים ומאוחדים בה׳, ונקראים בשם צדיקים, מאיר בהם גם בהוה האור שיאיר לעתיד לבוא.
הוה אומר: שרק בעלי מדריגה רוחנית גבוהה מסוגלים לראות ולהשתמש באור זה.
ולעצם הענין, הנה האור שנברא ביום הראשון, כפי שהוא בעצם מהותו, הוא אור עליון ביותר, ומופלא באין ערוך מהאור הגשמי המאיר בעולם עכשיו – לשימוש האדם.
ולכן האור הגשמי המאיר עכשיו מהשמש, יכול אדם לראות בו רק במרחק מוגבל ביותר, כמו מרחק מיל או פרסה ותו לו, ואף גם זאת – רק עצמים גשמיים, וכן ישנם עצמים המונעים את חדירת והעברת האור.
אבל באור שנברא ביום הראשון היה אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו – בלי הגבלת מקום, ואף גם בעולמות של מעלה – עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא.
יתר על כן, לא רק בבחינת מקום אין שום הגבלה לאור זה, אלא גם בבחינת הזמן, שיכול אדם לראות את אשר יקרה באחרית הימים בלי שום הגבלה.
ועוד זאת שגם טיב הראיה ע׳׳י האור שנברא ביום הראשון, הוא באין ערוך לראיה שע׳׳י האור העכשווי, שאדם רואה בו רק את חיצוניותו של הדבר הנראה בגשמיותו בלבד, ואילו על ידי האור שנברא ביום הראשון אדם רואה בו גם את רוחניותו – עצם מהות הדבר.
אור זה – אע׳׳פ שבא לידי פעולה גם בראיה גשמית, שהרי אדם הראשון היה צופה בו וכו' וכידוע שגם הבעש׳׳ט והרב המגיד ואדמו׳׳ר הזקן היו משתמשים בו לראית דברים ועצמים גשמיים מקצה העולם ועד קצהו.
מכל מקום בעצם מהותו הוא בבחינת כתר, שהוא האור האלוקי שלמעלה מהאור המאיר מהשתלשלות העולמות. ולא זו בלבד אלא שבבחינת הכתר גופא – הרי הוא האור שקודם הצמצום, ועוד – והוא העיקר – שהוא בחינה עליונה ביותר באור שקודם הצמצום, שהוא עצמות האור, שאיננו רק "לגלות עצמותו", ואין עניינו להאיר לעולמות, מפני שהוא למעלה מהם באין ערוך.
על פי המבואר בתניא (שהיחוה׳׳א פ׳׳א) שהחיות הנמשך מעשרה מאמרות שבתורה – שבהם נברא העולם, גדול מאוד בבחינת פרטי הנבראים, ואין כוח בהם לקבל החיות, אלא ע״י שיורד החיות ומשתלשל ממדריגה – למדריגה פחותה ממנה, על ידי חילופים ותמורות האותיות וגימטריאות, שעניין צמצום והסתר ה"אותיות״ – האורות האלקיים, עד שיוכל להתלבש ולהחיות את הנברא המוגבל והגשמי. ולכן גם המאמר האלקי יהי אור – כמו שאר המאמרות – הוא גבוה וכללי, ומהווה את כלל עניין האור ממדריגות הגבוהות ביותר, ורק חילופיו וצמצומיו יכולים להתלבש ולהחיות את פרטי מדריגות האור, עד צורתו הגשמית. והיינו, שבראשית התהוותו מהמאמר האלקי הוא רוחני ועליון, ואילו צורתו הגשמית נגרמת ע׳׳י החילופים והתמורות הנ׳׳ל.
אלא שבאור שנברא ביום הראשון נתווסף הענין הפלאי – שגם בהיותו בגשמיות, הנה במהותו הפנימית הוא אור שלמעלה מהשתלשלות וכו', ולכן אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו.
והנה תכלית התהוות האור הוא בשביל להאיר לעולם, והיינו התגלות האור – בחינת אין סוף ברוך הוא – לכל הנבראים, להיות לו יתברך דירה בתחתונים, כלומר, שגם בעולם שנברא בדרך העלם והסתר הבורא מהנברא, יהיה גילוי אור אין סוף ברוך הוא. ודבר זה יהיה לעתיד לבא, ע״י עבודת הצדיקים בתורה ולכן נגנז האור בתורה, בשביל הצדיקים לעתיד לבא.
מקורות לעיון:
לקו״ש ח״ב 444 ח״ד 3811, ח״י 7, שהיחוה״א פ׳׳א, סה״מ תרכ״ו ד״ה אם בחוקותי, ספר הליקוטים ערך אור, ספר הערכים בערכו.
(פנימיות 68 י' שבט ה'תשס"ג – מאת הרב ישבעם סגל)