המשפיע הרב בחסיד עובד ה' רבי מיכאל בלינער זצ"ל

{החסיד רבי מיאל דער אלטער (בלינר זצ"ל}

המשפיע ר׳ מיכאל דער אלטער הלא הוא הרה״ח רבי מיכאל בלינער זצ׳׳ל, היה חלק בלתי נפרד מישיבת תומכי תמימים ובשר מבשרה ממש.

בראשית יסוד הישיבה ע׳׳י כ״ק אדמו׳׳ר מוהרש׳׳ב נ״ע, תכנן למנות את ר׳ מיכאל לתפקיד משפיע בישיבה. ואכן כשר׳ מיכאל הגיע לליובאוויטש, הציע לו הרבי להיות משפיע. באותה תקופה שימש הרב ר׳ מיכאל כמשפיע בעירו נעוול. כששמעו בנעוול שהרבי מבקש לקחת מהם את ר׳ מיכאל ומבקש לעשותו למשפיע בישיבה קדרו פניהם של כל בני נעוול. קשה היה להם להנתק מהמשפיע האהוב והחביב אשר הדרכתו והשפעתו על בני העיר היתה עצומה, וחיבתו לכל אחד ואחד, מזקן החסידים עד לנערים הקטנים, היתה מהמפורסמות. באופן ספונטני חתמו כל החסידים בו במקום על מכתב בקשה לרבי, כי יועיל להשאיר אצלם את המשפיע שמאציל עליהם מרוחו כה רבות, למכתב הוסיפו בני המשפחה בקשה משלהם: ר׳ מיכאל סובל ברגליו בפרט בימי הקור והגשמים ומשפחתו החיה בנעוול יכולה לטפל בו משא״כ אם יגור בליובאוויטש. המכתב נמסר לאחד מבני המשפחה שיצא מיד לליובאוויטש ומסר את המכתב לרבי. הרבי עיין במכתב, שקע זמן מה בהירהורים וענה בצורה ברורה: ״מיכאל זקוק לישיבה יותר מלכל מקום אחר ובאשר למצב בריאותו – כאן יהיה בריא!" מובן שר׳ מיכאל עבר לליובאוויטש.

הרב ר׳ מיכאל היה מישישי החסידים. היה חסיד של אדמו׳׳ר הצמח צדק וזכה להכיר חסידים של אדמו׳׳ר הזקן בעל התניא. לאחר הסתלקות הצמח צדק התקשר לכ״ק אדמו׳׳ר מוהר׳׳ש ולאחר מכן לכ״ק אדמו׳׳ר הרש׳׳ב. התקשרותו לארמו׳׳רי חב״ד היתה לשם דבר, הוא היה הולך מנעוול רגלי לליובאוויטש, אך לא מהעדר כלי תחבורה, אלא כדי לקיים את מצות ״עליה לרגל׳ כמנהג חסידים הראשונים.

אופייני הסיפור הבא המלמד על מידת התקשרותו לרבותיו: בקצה נעוול היה אגם עם דגה מרובה. כל ליל שישי היה הרב ר׳ מיכאל הולך לשם כשהדייגים עסקו בדייג, בוחר את הדגים הגדולים והטובים ביותר, משלם להם כל סכום שבקשו, נושא את הדגים על כתיפיו מרחק ניכר עד תחנת הרכבת, מוצא שם יהודי הנוסע לליובאוויטש, ומוסר אותם לידיו כדי שיעבירם לבית רבי לכבוד שבת קודש. מהנהגה זו לא הפסיק גם לעת זקנותו. פעם אמרו לו ידידיו: ר׳ מיכאל למה לך להתאמץ כל כך? אינך צעיר ומשקל הדגים גדול. מוטב שתשכור עגלון והדגים יגיעו לתחנת הרכבת יותר מהר ובלא מאמץ ענה להם ר׳ מיכאל בתמיהה: ״מה?! את הדגים עבור הרבי יסחוב הסוס ולא אני?!".

הרב ר׳ מיכאל היה ידוע כאוהב ישראל מושבע. הוא התעניין במצבו של השני, כאב את כאבו ושמח את שמחתו ובמיוחד כשהיה מדובר בתלמידי הישיבה. הגה״ח ר׳ שמריהו ששונקין מתאר בספרו ״זכרונותי״ את דמותו של המשפיע ר׳ מיכאל: ״…לאחר מכן עברנו ללמוד אצל המשפיע הרב החסיד ר׳ מיכאל בלינער. אהבה עזה ועצומה אהבו התלמידים את המשפיע הזה. עונג נפשי היה בהסתכלות בפניו אשר היו מאירות תמיד בפקחותו וחסידותו… הוא אהב את כל התלמידים ולאו דוקא את בני כתתו. הוא היה לכל התלמידים כאב רחמן, כאם רחמניה ודאג שלא יחסר להם דבר. נפלא היה הדבר שהיה קשור לתלמידים עד כדי כך שהרגיש במחסורם בטרם הרגישו בו הם בעצמם… בשעה שהיה מסביר לנו את דברי ה״ליקוטי תורה״ היה נעים לשמוע. לא פעם קרה שנסחף לדברי התעוררות לעבודת הלב ועיניו זולגות דמעות. הרבה מאד פעלה השפעתו על שומעיו התלמידים, כי דבריו היו נלבבים מאד ויוצאים מלבו הטהור. וכבר גזרו רז״ל ״דברים היוצאים נכנסים אל הלב״. התוועדויותיו של ר׳ מיכאל עם התלמידים היו בעיקר דברי התעוררות. הוא היה מעורר את התלמידים ללימוד ולתפלה, שלא יהא לימוד החסידות שטחי, אלא בשאיפה לדעת את הדברים הנלמדים שלא כקורא בעיתונים שכל מה שקרא אתמול לא נוגע לו היום, כי לימוד כזה אינו פועל מאומה, ואינו מביא למעשה הנדרש מעבודת החסידות – עבודת הלב, תפלה.

המשפיע היה נאה דורש וגם נאה מקיים ודבריו היו נכנסים תמיד ללב התלמידים. הכל הרגישו כי מתוך אהבה הוא מגלה את מומינו הרוחניים ולכן נאמנים היו דברי האוהב. דיבורו היה תמיד בנחת ובנעימות והדברים לא שבו ריקם. לפעמים כאשר ההתוועדות היתה בלילה ונמשכה עד אור היום לא הרגשנו כשעבר עלינו הלילה, כאילו שרויים היינו בעולם שלמעלה מהזמן. נעימות, חמימות של קדושה היתה חופפת ומקפת את כולם. מעולם לא הרגשנו לאות בהתוועדות, שיא ההרגשה של הקדושה היתה באשמורת הבוקר כאשר היו מנגנים את הניגון הערב והנלבב ״קול דודי דופק פתחי לי"…

הרב ר׳ מיכאל ״עובד׳ היה, מה שדרש מאחרים קיים תחילה בעצמו. הוא עצמו היה מתפלל באריכות, ולכן הפליא אצל תלמידיו את ענין עבודת התפילה. 

ר׳ מיכאל היה אלמן בזקנותו וגר יחד עם בנו ר׳ שמואל. פעם בא לליובאוויטש בחור אחד שהתאכסן אצל ר׳ שמואל.

בערב ש״ק נכנס הבחור למטבח וחיפש משהו: שאל אותו ר׳ מיכאל מה אתה מחפש, ענה לו הבחור מברשת לצחצח את הנעליים. אמר לו ר' מיכאל: ״לכאן באים לצחצח את הראש ולא את הנעליים…״

בעת הסתלקותו בזקנה מופלגת ליווהו אדמו״ר הרש״ב ואילו בן הרבי, כ״ק אדמו״ר הרי״ץ, היה מנושאי המיטה והלך כל הדרך עד בית החיים. הוא התבטא ואמר: נלקח הכתר מתומכי תמימים…

 

זה אבא שלי….

הרב ר׳ מיכאל היה מרבה לתבוע מתלמידיו שלימוד החסידות יהיה אליבא דנפשיה. בהזדמנות מסויימת סיפר הרבי נשיא דורנו משל שהיה ר׳ מיכאל נוהג להמשיל לתלמידיו.

ישוב׳ניק אחד שלא ידע קרוא וכתוב קיבל מכתב בדואר, וביקש מהמלמד להקריא מה כתוב במכתב. כשהמלמד החל להקריא את המכתב נודע כי תוכנו הוא שאביו של הנמען, לא עלינו, נפטר. כששמע זאת הישוב׳ניק הוא התעלף במקום.

היה ר׳ מיכאל מתמיה בפני תלמידיו: הרי את המכתב קרא המלמד. הישוב׳ניק אינו יודע מה כתוב במכתב שהרי אינו מסוגל לקראו, מי שיכול היה לקרוא ואכן קרא את המכתב הלא הוא המלמד. ואם כן מתאים יותר שיתעלף המלמד שקרא בעצמו ולא הישוב׳ניק ששמע מאחר? והנמשל הוא: כשלומדים חסידות וחושבים שזה אבא של השני… אין זה פועל. אך כשלומד אליבא דנפשיה-״זה אבא שלו,״ הוא יתעלף!

(מקורות: "זכרונותי להרב ששונקין בטאון"כפר חב׳׳ד׳ גליון 583) 

(פנימיות 13)