תפילה לעני… לפני ה' ישפוך שיחו"
א. ידועה תקנת הבעש״ט לומר בכל יום את הפרק בתהילים המתאים למספר שנותיו, דהיינו הפרק המקביל לשנה החדשה שנכנס אליה.
והנה, בי׳׳ב תמוז דשנה זו (שנת ה׳תשמ״א, מאה ואחת שנה להולדת הוד כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ) מתחיל נשיא הדור ללמוד ולומר פרק ק׳׳ב שבתהילים וענין זה נוגע לכל הדור כי "בתר רישא גופא אזיל" (עירובין מ"א ב'.). וזמן האמירה הוא (ע״ד הרגיל) לאחרי התפילה – היינו שלאחרי כל העילויים שהיו קודם התפילה ובעת התפילה ולאחר התפילה, נוסף ענין נעלה יותר – ״תפילה לעני וגו' ולפני ה׳ ישפוך שיחו״. ומובן, שכאשר אמירת פרק זה היא בסדר קבוע, בכל יום ויום לאחרי התפילה, הרי זה מורה על הדגשה נוספת ומיוחדת בענין זה גופא.
ועל־פי זה מובן שעבודת כל אחד ואחד מישראל (ש"בתר רישא גופא אזיל") צריכה להיות באופן ד״לפני ה׳ ישפוך שיחו״.
דהנה, בתחילת פרק ק״ב בתהילים נאמר: ״תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה׳ ישפוך שיחו״, וידועה תורת הבעש״ט בזה (״כתר שם טוב״ סי׳ צ״ז) על־פי ״משל שהכריז המלך… כל מי שיבקש דבר מן המלך ימלאו לו בקשתו, ויש מי שביקש שררה וכבוד, ויש שביקש עושר כו', והיה שם חכם אחד שאמר ששאלתו ומבוקשו שידבר המלך בעצמו עמו ג׳ פעמים ביום״. היינו שלא התפעל מהעושר והענינים החיצוניים וכו׳ שבארמון המלך, אלא רצונו לראות את פני המלך ולדבר עמו – "לפני ה׳ ישפוך שיחו".
והיינו, שאינו חפץ בענינים של ה״אורות וגילויים", אלא רצונו ומבוקשו להיות קשור עם ה"עצם" ממש – "לפני ה׳ ישפוך שיחו" – לא רק "שם הוי׳ה" אלא "לפני הוי׳ה" (למעלה מ״שם הוי׳ה״!).
להיות קשורים ל״עצם"
ב. והנה, תוכן הבקשה ד׳׳לפני ה׳ ישפוך שיחו״ קשור עם ״תפילה לעני״ דוקא. והביאור בזה: "תפילה לעני" מורה על עבודת ה׳ הבאה מצד "עצם הנשמה", היינו לא מצד כוחות פנימיים וכו׳ מאחר שהוא ״עני״, אלא מצד "העצם".
ומאחר שעבודתו היא מצד ה"עצם", מובן שאינו חפץ בעניני "גילויים" וכו׳ אלא ב״עצמות ומהות״, "לפני ה׳ ישפוך שיחו", כי "עצם" קשור ורוצה "עצם".
ועל־דרך־זה בנוגע לבחירת ה״עצמות״ בבני־ ישראל – כמ״ש (הושע י"א, א') "כי נער ישראל ואוהבהו", שהמלה ״כי״ היא נתינת טעם. כלומר, מאחר ש"נער ישראל", שזה מורה על העבודה שמצד ה״עצם״ ולא מצד כוחות פנימיים וכו', כי הוא רק בבחינת ״נער״, לכן "ואוהבהו" – אהבה "עצמית".
יהודי צריך לרצות ענינים של ״הארות וגילויים״ וכו' ועל אחת כמה וכמה שלא צריך להיות מונח בענינים חומריים, כסף וזהב וכבוד המדומה וכל הבלי העולם, אלא כל רצונו צריך להיות ״לפני ה׳ ישפוך שיחו"…
ומאחר שהבקשה "תפילה לעני וגו׳ ולפני ה׳ ישפוך שיחו״ באה מצד ה"עצם", הרי בודאי שבקשה זו מתקבלת ומתמלאת, מאחר שזוהי בקשה של חלק מן העצם (כמ׳׳ש "כי חלק ה׳ עמו"), וידוע מאמר הרס״ג – "העצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו". ובנוגע לפועל-בפשטות: יהודי צריך לרצות ענינים של ״הארות וגילויים״ וכו', ועל אחת כמה וכמה שלא צריך להיות מונח בענינים חומריים, כסף וזהב וכבוד המדומה וכל הבלי העולם (ראה רמב״ם הל׳ מזוזה פ״ה הי׳׳ד), אלא כל רצונו צריך להיות "לפני ה׳ ישפוך שיחו", כמבואר לעיל.
ראב״י משנתו ׳קב, ונקי
ג. ותוכן הענין של עבודה שמצד "העצם", תוכנו של פרק ק׳׳ב, נרמז גם במספר ק׳׳ב. והביאור בזה:
מבואר בספרי קבלה וחסידות ("אור התורה", שה״ש עמ׳ תנש״א ואילך למאמר ״קיטע יוצא בקב שלו״ (שבת ס"ה, סע״ב). ועד״ז – ״משנת ר׳ אליעזר בן יעקב, קב ונקי״ – שאף־על־פי שאמר רק מעט הלכות (ראה חדא״ג מהרש״א לגיטין ס"ז א'), הנה הלכותיו הם באופן ד״נקי״, היינו שהלכה כמותו (פרש״י ד״ה ונקי – יבמות מ"ט ב'). שהרי ר׳ אליעזר בן יעקב האריך ימים, היינו שהיה בזמן שבית־המקדש היה קיים, והאריך ימים עד הדור של תלמידי ר׳ עקיבא, שלכן נמנה בין תלמידי ר׳ עקיבא. ולפי ערך אריכות ימים כזו, הנה ק״ב הלכות הן מספר מועט בלבד.
והא בהא תליא: מאחר שר׳ אליעזר בן יעקב היה ממעט ומקטין את עצמו, שהשתדל שלא לומר ריבוי הלכות, אלא רק כאשר היה מוכרח וכו׳, הנה על־ידי־זה זכה שמשנתו תהיה באופן ד"קב ונקי" שהלכה כמותו.
נמצא, שמספר ק׳׳ב מורה על העבודה שמצד ה"עצם" שזהו תוכן הענין ד"קב ונקי" – שממעט את עצמו, בדוגמת הענין ד"נער ישראל", שאז העבודה היא מצד ה״עצם״, וכמפורש בתחילת הפרק – "תפילה לעני״, שעל־ידי־זה הנה לפני ה׳ ישפוך שיחו" ־ עבודה שמצד ה״עצם״.
וזוהי ההוראה בנוגע לפועל: שגם כשנמצאים בזמן הגלות, היינו שהנשמה נמצאת בגוף, "משכא דחויא", ובעולם הזה הגשמי והחומרי, ובפרט בחושך כפול ומכופל דזמן הגלות, כפי שמתואר חושך הגלות בפרק ק״ב עוד יותר מכמה וכמה פרקים אחרים, אף־על־פי־כן, בכוחו של כל אחד ואחד מישראל שעבודתו תהי׳ באופן ד״לפני ה' ישפוך שיחו״!
(פנימיות 69 י' שבט ה'תשס"ד – קטעים משיחת ש"פ פנחס ה'תשמ"א)