שבעת המינים בעבודת האדם לקונו
יש לבאר הוראות בעבודת ה׳ מתוכן העניין של שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" – כידוע ששבעת המינים הם כנגד שבעת המדות, שבעת הקנים ד״מנורת המקדש כולה", שקאי על כנסת ישראל שנחלקת לשבעה סוגים, שבעה אופנים בעבודת ה' שכל פרטי עניינים אלו ישנם בכל אחד ואחד מישראל, האנשים הנשים והטף.
ויש להקדים לפניהם הלימוד וההוראה מתיבת ״ארץ״ שבהתחלת הכתוב, שהיא המקור שממנה באים כל ענייני צמיחה, הן תבואה (חיטה ושעורה), והן פירות האילן (גפן ותאנה ורימון זית שמן ודבש) דאף מקום צמיחת האילנות – ה״גן״ הוא חלק מה״ארץ" (דרגה נעלית יותר ב״ארץ"), כדלקמן.
״ארץ״: כתיב "ארץ ממנה יצא לחם" – לאחרי ועל ידי עבודת ויגיעת האדם, החל מחרישה וזריעה, ובלשון המשנה "הזורע והחורש", "בארץ". וכדוגמתו בעבודת האדם לקונו – שהתחלת העבודה היא בבחינת חרישה, להיות לב נשבר ונדכה, כמו שכתוב "לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה", ועל ידי זה תהיה הזריעה והצמיחה כו׳.
ויש להוסיף בנוגע לענין החרישה בעבודת האדם-על פי תורת הבעל שם טוב על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ", שבני ישראל נמשלו לארץ שטמונים בה אבנים טובות ומרגליות, אלא שיש צורך לחפש אותם, ועד לחיפוש אחר חיפוש (כיון שנמצאים במקומות מיוחדים בארץ) ויש צורך בחפירה בעומק הארץ – שדוגמתה עבודת החרישה, אלא שיש צורך ביגיעה גדולה יותר.
ויש להוסיף בביאור פרטי העניינים בשבעת המינים בעבודת האדם – "חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון (ולאחר זה גם) ארץ זית שמן ודבש״:
״חיטה" – מאכל אדם, שנעשה דם ובשר כבשרו – רומז על העבודה ששייכת לנפש האלקית שבכל אחד ואחד מישראל (ה"אדם" שבו).
״ושעורה״ – מאכל בהמה (סוטה רפ״ט, ועוד). וכמסופר בגמרא שכשייאמר להם שעורים נעשו יפות, אמרו לו "צא ובשר לסוסים ולחמורים״ – רומז על העבודה ששייכת לנפש הבהמית שבכל אחד ואחד מישראל (ה״בהמה״ שבו).
״וגפן״ – "תירוש המשמח אלוקים ואנשים" – שרומז על הוספת השמחה בכל ענייני העבודה ד״אלוקים", נפש האלקית ("חטה"), ובכל ענייני העבודה ד"אנשים", כמו "(יין ישמח לבב) אנוש", לשון חלישות כמו "עקוב הלב מכל ואנוש הוא", שבא על נפש הבהמית ("שעורה").
״ותאנה" – כמו שכתוב "ותפרו עלי תאנה ויעשו להם חגורות״, וממשיך ש"ויעש גו׳ כתנות עור וילבישם" – מורה על העבודה דבירור הלבושים של האדם (לאחרי ובהוספה על העבודה בנוגע להאדם עצמו), ועד לשלימות הבירור באופן ד״כתנות אור״ (באל״ף, כ״בתורתו של רבי מאיר", ב״ר פ״כ, י"ב). ודוגמתו בעבודת האדם שה"אור" דכל אחד ואחד מישראל הוא גדול כל כך עד שפועל אפילו בהלבושים ("כתנות") שנעשים "כתנות אור".
״ורימון״ – "מלאים מצוות כרימון" ־ מורה על העבודה דבירור ענייני העולם (שלמטה גם מהלבושים של האדם) שבהם מקיימים המצוות. ויש להוסיף בביאור הדוגמא ד"רימון" דוקא – שכל גרעין מובדל ומופרש משאר הגרעינים (לא על ידי דבר זר, אלא) על ידי הרימון עצמו (בשר הרמון), ודוגמתו במצוות ש״אין עושין מצוות חבילות חבילות״, היינו, שכל מצוה היא בפני עצמה, מובדלת משאר המצוות, (והבדלתה לא על ידי דבר זר ח״ו, אלא) מצד ציווי התורה (על דרך הבדלת גרעיני הרימון זה מזה על ידי בשר הרימון). ועל דרך זה בנוגע לענייני העולם שבהם מקיימים המצוות שגם הבדלת המצוות (לפני קיום המצוה, וגם לאחר קיום המצוה בחפץ פרטי זה ישנם שאר הדברים שבעולם שעדיין לא נתקיימה בהם מצוה) היא מצד ציווי התורה.
ולאחר זה מוסיף הכתוב וכופל תיבת "ארץ": על פי האמור לעיל ש"ארץ" הוא המקום שבו נעשית עבודת ויגיעת האדם בירידתו למטה בחרישה וזריעה, מובן, ש"ארץ" הרי מורה על העבודה והיגיעה גדולה יותר, שעל ידי זה נעשה עילוי גדול יותר. ועל דרך החילוק (הובא לעיל) שבין היגיעה דחרישה בשביל הצמיחה להיגיעה שחפירה בשביל למצוא אבנים טובות ומרגליות.
ויש לומר, ש״ארץ״ הב׳ קאי על העבודה והיגיעה בזמן הגלות, שמצד גודל ירידת הגלות יש צורך בעבודה ויגיעה גדולה יותר, ובמילא, נעשית גם העלי׳ה (ירידה לצורך עליה) באופן נעלה ביותר ביתר שאת וביתר עוז.
וענין זה מרומז בפרטי העניינים ד"ארץ" הב׳ – "זית שמן ודבש": "זית" – מורה על מזון באופן של מרירות, כלשון חז״ל על הפסוק "עלה טרף בפיה", "יהיו מזונותי מרירין כזית" (עירוביו י"ח, סע״ב וש״נ). ועניינו בעבודת האדם – כללות העבודה בזמן הגלות באופן של מרירות, כמודגש גם בשמה של מרים (שבלידתה התחיל עיקר קושי השעבוד) "על שם המירור", (שמו״ר, רפכ״ו. שהש״ר פ״ב, י"א). ועל ידי זה נעשה "שמן" ("זית שמן") – כמאמר רז״ל: "זית אינו מוציא שמנו אלא על ידי כתיתה" – שרומז על פנימיות התורה, רזין דרזין שבתורה, שעיקר ושלימות התגלותה תהיה לעתיד לבוא, לאחרי ועל ידי הקדמת מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות (ראה תניא רפל״ז).
״ודבש״ – (דבש תמרים, פרש״י בא י"ג ה' ועוד) – שצמיחת ה"תמרים" היא לאחרי שבעים שנה, שמורה על ריבוי העבודה והיגיעה יותר משאר הפירות, ועל ידי זה דוקא נעשה ה"דבש", שרומז על שלימות הגילוי דפנימיות התורה (דרשת חז״ל על הפסוק "דבש וחלב תחת לשונך") לעתיד לבוא.
(פנימיות 68 י' שבט ה'תשס"ג – מקוצר ומעובד לפי שיחת ט"ו בשבט תשנ׳׳ב)