עבודת התפילה

דיבור ישיר עם הקב"ה

באגרת הקודש סי׳ כ״ד כותב אדמו״ר הזקן:

"אהובי אחיי אל נא תרעו רעים אהובים ליוצרם ושנואים ליצרם ואל יעשה אדם עצמו רשע שעה אחת לפני המקום, אשר בחר בה מכל היום, להקהל ולעמוד לפניו, בשעה זו שהיא עת רצון לפניו, להתגלות לבוא אל המקדש מעט לפקוד לשכינת כבודו השוכן איתם בתוך טומאתם, ולהמצא לדורשיו ולמבקשיו ולמיחליו. והמספר בצרכיו מראה להם בעצמו שאינו חפץ להתבונן ולראות בגילוי כבוד מלכותו ונעשה מרכבה טמאה לכסיל העליון…״

מוסיף אדמו״ר הזקן ללמדנו שנוסח התפילה (הסידור), זמנה (זמן התפילה) ומקומה (בבית הכנסת) – כל אלה מיועדים כדי… "ולהתבונן ולראות ביקר תפארת גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב״ה הנגלות למעלה בשעה זו, וגם למטה אל החפצים להביט את כבודו וגודלו, המתעטף ומתלבש בתוך תיבות התפילה הסדורה בפי כל, ומתגלה לכל אחד לפי שכלו ושורש נשמתו.״

ועל כך מביא אדמו״ר הזקן משל: "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, שדרך המלך להיות חביון עוזו וכבודו, וכשעלה ברצונו להתגלות לכל והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו להראותו כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו. מי שעומד לפניו ואינו חושש לראותו ומתעסק בצרכיו, כמה גרוע וסכל ופתי הוא ונמשל כבהמות נדמה בעיני כל הבריות. וגם הוא ביזיון למלך בהראותו לפניו שאינו ספון בעיניו לקבל נחת ושעשועים מהביט אל כבודו ויופיו יותר מעסק צרכיו, וגם הוא מתחייב בנפשו למלך על הראות קלונו ובזיונו את המלך לעין כל.

ומפרט אדמו״ר הזקן את הנמשל:… ״ועל כן קבעו חז״ל בתפילה כאילו עומד לפני המלך, על כל פנים, יהיה מראה בעצמו כאילו עומד, לעין כל רואה בעיני בשר אל מעשיו ודיבוריו… ועל זה העניין נתקן כל התפילות למתבונן בהם היטב, ומי שאינו מראה כן מתחייב בנפשו. בהמשך גוזר אדמו״ר הזקן בהתאם למשל זה, גזירת איסור שיחה מתחילת התפילה ועד סופה, שלא לשוחח שיחה בטלה.

לסיכום: מאגרת קודש זו של אדמו״ר הזקן עולה שהתפילה היא זמן שבו הקב״ה ממציא את עצמו לדורשיו ומבקשיו ומיחליו ומתגלה אליהם באמצעות התבוננות במילים בתפילה, כך יאיר אור ה׳ במוחם ובליבם. בנוסף לכך, מוסיף אדמו״ר הזקן, בהתאם למשל והנמשל, חייבת להיות התנהגות פנימית ולכל הפחות חיצונית, המתאימה לראיית פני המלך, כעומד, לפני המלך. יש להחדיר בעצמנו עניין זה ש"התפילה" היא דיבור ישיר עם הקב״ה, כעומד לפני המלך, והמלך מתגלה אליו באמצעות הכוונה, ההתבוננות והרגש, שבמילים שבסידור התפילה.

הכוח לשנות גזרות

גדולי ישראל עוסקים ביישוב השאלה: כיצד זה מועילה תפילה לרפואת חולה, והרי אי אפשר לשנות את רצון ה׳. אם כן, הייתכן שהתפילה גורמת שינוי ברצון ה׳ ? התשובה שהם משיבים לכך היא שאכן רצון ה׳ לא השתנה, אלא החולה הוא זה שהשתנה. שכן על ידי התשובה הבאה עם התפילה הוא משתנה ונהיה לאיש אחר, ולא עליו חלה הגזירה מלכתחילה. אלא שבאור זה אינו מספיק עדיין, שכן, כיצד נבין את הדבר, במקרה שהחולה מחוסר הכרה ולא מתפלל על עצמו, ואף לא יכול היה לחזור בתשובה, אם כן, לא נשתנה החולה, והכיצד מתפללים אנו לזכותו והרי אין שינוי ברצון השי״ת?!

אלא שבתורת החסידות נתבאר כוחה של תפילה, שהיא ממשיכה גילוי אור עליון מדרגה נעלית יותר ועל ידי התפילה נמשך לעולם אור אלוקי שפע חדש, מדרגה נעלית יותר, שלא האיר קודם לכן. אם כן, אין זה שינוי ברצון ה', אלא פשוט: ככל שהאור האלוקי שזוכה האדם להמשיך על ידי תפילתו, הוא נעלה יותר, מתגלה בעולם הזה אור ה׳ בדרגה גבוהה יותר, וכשהגילוי הוא מדרגה נעלית יותר, אזי באה משם סליחה וישועה. כי ככל שהדרגה היא גבוהה יותר, כך הגילוי נעלה יותר, וגם חסרונות האדם תופסים פחות ופחות מקום.

תפילה ועבודת התפילה

החסידות מפרשת את המילה "תפילה", מלשון "התופל כלי חרס", שמשמעותה – חיבור כלי חרס, לאמור: התפילה מחברת ומאחדת את האדם עם הבורא, ואת הבורא עם האדם, והיא המביאה לקישור וחיבור של הרוחניות עם הגשמיות, זאת משום שהתפילה היא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שכן על ידי שהאדם מתבונן בגדולת ה', במוחו ובליבו, ועוסק בזיכוך מידותיו וגופו, שיהיו זכים ומזוככים, כראוי לגוף ונפש הבהמית, שבתוכם הנפש האלוקית – חלק אלוקה ממעל ממש. על ידי זיכוך הגוף והנפש הבהמית באמצעות עבודת התפילה, נעשה האדם מזוכך יותר וקרוב יותר לה׳.

על ידי התפילה מעומקא דליבא מביא האדם אור אלוקי עליון מהשי״ת לעולם. זוהי משמעות התפילה כסולם: מעלה את הגשמיות אל הרוחניות באמצעות דבקות בה׳ ומורידה שפע אלוקי לעולם. כל זאת נרמז בדברי התורה "והנה מלאכי אלוקים עולים (העלאה) ויורדים (המשכה) בו: להלן נצטט מדברי כ״ק אדמו״ר הזקן בתניא אודות עבודת ה׳ על ידי עובד ה׳ בתפילה: בפרק ל׳ דן הוא בצורך המוטל על כל אדם לבחור ולשקול אם אכן עובד את ה׳ בתפילה "לשפוך נפשו לפני ה' בכל כוחו ממש, עד מיצוי הנפש ולהילחם עם גופו… וגם בשעת התפילה ליגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר.

בפרק מ״ב מוסיף ומרחיב הוא את הביאור תוך הסברת ההבדל בין יגיעת בשר שנועדה: "לבטש את הגוף ולהכניעו שלא יחשיך על הנפש״, לבין יגיעת נפש שמתפקידה להביא את הנפש לידי כך: "שלא תכבד העבודה לייגע מחשבתה להעמיק ולהתבונן בגדולת ה׳ שעה רצופה", וכפי שמגדיר כ״ק אדמו״ר הריי׳׳צ את עבודת התפילה: "עבודה פירושה השקעת הכוחות ביגיעה ובטרחה, דוגמת "עורות עבודים" למטרת כתיבה עליהם. עור שהינו עב וגס ביותר, דורש, לשם הפיכתו לקלף כשר – יגיעה וטרחה… ומאחר שהאדם מורכב מגוף גשמי, והגוף מטבעו נמשך אחר דברים גופניים ותענוגים גשמיים, נדרשה על כן, לצורך התגברות עליהם, עבודה ביגיעה עצומה.

(פנימיות 68 י' שבט ה'תשס"ג – מאת הרב יוסף אברהם פיזם)