עם התקרב היום הבהיר העשירי בשבט – יום ההילולא דאדמו״ר הריי״צ נ״ע, יום בו עלה כ״ק הרבי מליובאוויטש על כס נשיאותו לאויוש״ט – צצה מידי פעם השאלה ״הנצחית״: האין הערצת הרבי גובלת חלילה ב״פולחן" האישיותי?.. המבלי אין די ״רבנים״ ו״גדולים״ בכל חוג וקהילה לצורך פסיקה והדרכה – ומה צריך ברבי גדול עומד על גביהם?.. ומנין היומרנות של הליובאוויטשערים – להועיד לרבם 'סמכות-על' לכל האומה = ״ראש בני ישראל״?! האמנם על כל שאר האדמורי״ם להיות ״כפופים למרותו״?..
אמנם, התייחסות עניינית לנושא תגלה שהרעיון של ״צדיק הדור״ הבלעדי וההערצה אליו, היא מיסודי האמונה, ולא זו בלבד שאין זה, ח״ו, בחי׳ ממוצע ״שלילי״, אלא אדרבא ״ממוצע חיובי״ המביא לדביקות בה׳ – וכפי שמשרע״ה מגדיר את תפקידו: "אנכי צדיק הדור עומד בין הוי׳ וביניכם להגיד לכם דבר הוי׳״. ולא עוד, אלא שמי ששולל מעמד זה (כמפורסם, אשר ״בני קורח לא מתו״…) הוא זה שצריך לבדוק את אמונתו, כמ״ש: ״ויאמינו בה׳ ־ ובמשה עבדו׳׳ – ו״אין לך דור שאין בו כמשה״.
והעיקרון המחשבתי עליו מושתת יסוד זה הוא כפול: א. מצד השתקפות ה״אחדות״ במסר האלוקי. ב. מצד המבנה הנשמתי המיוחד של האומה היהודית.
הסירוב הרגשי להכפיף את כל ה״שבטים״ ל״יוסף הצדיק״ של הדור, מורה לא רק על חוסר ביטול (״המלך תמלוך עלינו״?!) אלא גם על הניסיון ״לתפוס מחסה״ תחת ״האמת שלי״… המעניקה לי תמיד את ה׳׳אוטונומיה הרעיונית״ הנוחה לי, בה יכול אני להיחשב כעובד ה׳, בלי לוותר על נתחים רציניים של האגו… בטענה: יש הרבה ׳׳שיטות׳׳ ביהדות ו״כל העדה כולם קדושים״ וכו׳.
ואילו החיוב להכפיף אל ״משה רבינו שבדור״ את כל 250 ראשי סנהדרין, נובע לא רק מייחודו של משה כאבי הנביאים, אלא כך אמר להם: ״בדרכי העכו״ם יש נימוסים הרבה (״שיטות״) וכמרים הרבה… אנו אין לנו אלא ה׳ אחד, תורה אחת, מזבח אחד וכהן גדול אחד״… (רש״י במדבר ט״ז, ו. ד׳׳ה זאת עשו) – כלומר, המאמין בה׳ אחר ותורתו אחת – ו ״אמת יש רק אחת בלבד״, במילא מסתבר שגם בכל דור ודור, המסר האקטואלי לדור זה ותפקידו הכללי של הדור יכול להגיע אלינו רק מצדיק אחד ש ״שכינה מדברת מתוך גרונו״, שהוא ״צנור האמת המוחלטת״ שבדור (אמנם כל אדמו״ר וכל חוג יכולים לבטא את ייחודם במסגרת התפקיד הכללי, כחילות שונים הפועלים תחת רמטכ״ל אחד. – אבל לא ייתכן שמסרים הפכיים מפי רבנים שונים, אשר חותרים למגמות הסותרות עקרונית זו את זו, יהיו ״שניהם אמת״… במישור המעשי של תפקיד הדור!.
כמו״כ קשור רעיון הרב״י (ראש בני ישראל) בתפיסה הקבלית של האריז״ל – הגורסת שיש ״מבנה נשמות״ ייחודי באומה היהודית. דלא כשאר העמים שהמלכד אותם הוא ״דמיון הפרטים״ בלבד, הרי האומה היהודית (במישור הנשמתי) הינה אורגאניזם-נשמות הכולל כ- 14 מיליון ״תאים״… וכלשון הפסוק: ׳׳בני בכורי ישראל״ – היינו שכל ששים רבוא הנשמות הם מציאות אחת של ״בני״, וכל המאמין בהנחה זו, חייב להניח שכמו שלכל אורגאניזם, גם לאומה היהודית, יש ״מרכז״ – ראש בני ישראל, היינו ״נשמה כללית״ הקשורה בנימים נסתרים לכל נשמות הדור, וכל ״חיות״ הנשמה הפרטית, תלויה במידת ״התקשרותה״ לכ״ק ה״מוח״ האדמו״ר שבדור. וכמו בגשמיות, דקשר צפורן הבן לאב, אינה אלא בזכות היחס שלה למוח הבן, שעי״ז יש לה שייכות לאב…
ועפי״ז יובן תוכן בקשת משה מהקב״ה: ״יפקוד ה׳ אלקי הרוחות… איש על העדה״. למה ליה להטריח קוב״ה ל״וועדת מינויים״, האמנם חדלו ״גדולים״ מן הסנהדרין שיצביעו ויבחרו את ״גדול הדור״ הבא?…
אלא ללמדנו שישנו הבדל עקרוני בין מושג: ״רב״ ובין מושג ״רבי״. – רב, היינו תואר כמותי, כמות של ידע תורני בפרשנות ההלכה ופסיקה כיצד מבצעין המצוות עפ״י שולחן ערוך. לא כן, רב״י, זהו תואר איכותי, ל״נשמת העל״ הכללית שבדור, וענינה אינו פסיקת הלכות או פרשנות תלמודית כי אם ״העלאת הגברא״ של כל נשמה לחוש אלקות ולהכיר אמיתת מציאותו, רב – אינו צריך להיות ״מבין״ בנשמות, הוא מתייחס להגדרת ה״חפצא״ (כשר, פסול, טהור וטמא וכו׳), רבי – כ״מוח הדור״ ־ חש כל נשמה ונשמה, דרגתה הייחודית ותפקידה הספציפי, יודע את ״מחסורה״ ודרכי תיקונה. וע״כ יהודי ללא רב״י – יכול להיות ב״מסגרת חרדית״ ולקיים תומ״צ עפ״י שו״ע ־ בכל ״פקודות השיגרה״, יהא חייל מסודר למופת… אבל המגמה, הכיוון יחסרו לו… ה״גברא״ של נפשו הבהמית, ישאר בבהמיותו האנוכית, עם היותו עטור טלית ותפילין מהודרות… ועם היותו בקי בש״ס… וכמאמר הנביא: ״ותופסי התורה לא ידעוני…״ (ירמיהו ב, ח).
בחירת נשמה כללית זו ־ אינה נתונה להצבעות בסנהדרין ומועצת גדולי התורה , אלא ״יפקוד ה״׳! ־ כי הוא ״אלוקי הרוחות לכל בשר״ ־ יכול למנות מי ׳׳שיכול לילך נגד רוחו של כל אחד ואחד״.
ומול צדיק הדור, הנשיא, הרבי, משה רבינו שבכל דור, שהוא ״גנרטור הנשמות״ וגם ׳׳צינור האמת המוחלטת״, מתבטלות כל ה״סמכויות׳׳, כמ״ש במדרש: ״טול מקל והך על קדקדן (של הסנהדרין) ־ דבר אחר לדור ולא שניים או שלשה דברים״… ומאחר ו״אמת מוחלטת״ היא תובענית מטבעה, הרי היא יוצרת לעצמה ״מתעדים״… ברם המעוניין בעבודת אמת, ובתיקון נשמתו ו״העלאת הגברא״ (ר״ת: גופא בתא רישא אזיל !…) ידאג להתקשר לצדיק הדור!
ואם תאמר איכה נדע מיהו ״ראש בני ישראל״ – אליו תשמעון? על כך בפעם הבאה !!!..
(שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר – "פנימיות" 5 – שבט נ"ד)
מאמר שני
בגליון הקודם, הובהרה החיוניות והמרכזיות של המושג ״רב״י – משה רבנו שבכל דור ודור, כמרכז האורגניזם
הנשמתי של האומה היהודית, וכמשדר האמת המוחלטת היחידה וההרמונית לכל ה״חילות״ (זרמים וחוגים) שבצבאות ה׳. ברם, נותרה עדיין פתוחה שאלת הקריטריון האובייקטיבי לפיו ידע העם בוודאות מיהו ״ראש בני ישראל״ שבדור – מבלי להגרר ל״ויכוח כיתתי״ בין החוגים: ״עלי יניח צדיק ־ הראשי״, וד״ל…
ועל כרחך , שאמת המידה לקביעת זהות ה״נשמה – כללית״ שבדור, מקורה בתורה – מל׳ הוראה ־ ״נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה׳ אלוקיך״, וכשם שייחודו של משה רבינו התבטא בשתיים: א. נולד מהול – היינו שיא של טהרה וקדושה עצמית ב. נתמלא הבית אורה – הארת ה״דירה" של הקב״ה במלואה באור התורה והמצוות. – כך עלינו למצוא ב״רב״י של הדור״ שתי תכונות בסיסיות המיוחסות ל״ראש״: א. האיבר הנעלה ביותר בתיפקודיו (החושים המופשטים והשכל האנושי) מצויים בו בראש, ובאופן שכולם כלולים בו בהרמוניה. ב. והוא העיקר ־ היחס הדו-צדדי בין המוח לכל האיברים – הזרמת חיות ופקודות הפעלה ממנו ועד לצפורן הזרת שברגל, ומאידך, רגישות לחוש את המתרחש ואת הכואב בכל אברי הגוף.
כך מסתבר, שב״ראש אורגניזם הנשמות״ יוכללו באופן הרמוני, גאונות בתורת העלה ובנסתר, בפלפול, בדרוש ובפשוטו של מקרא, במחקר אלוקי קבלי בשבע החכמות המשרתות את לימוד התורה – ובאופן של שילוב הקבלה, החסידות, הנגלה, ההלכה והמדע לאחדות אלוקית אחת!.. ובתנובת יבול שופע בלתי נדלה (ראה ליקוטי שיחותיו…).
אך במיוחד, נשים לב למאפיין העיקרי, הדאגה וההתעסקות בהפצת החיות דתומ״צ לכל יהודי ויהודי בעולם, כמו ה״ראש״ בגשמיות, מבלי הבט על רמתו ומוסריותו של המקבל ומבלי לסייג פעילותו לתחום ספציפי, וכשם שבליל חורף כאשר נשמטת השמיכה מעט, וכף הרגל נחשפת לקור, הרי יש בו במוח, די עירנות לדאוג ולפקד – דרך ה״עצבים״(שלוחיו) להכניס גם את היהודי שבבחינת ״עקב״ תחת כנפי בשכינה, שלא תקפא נשמתו חלילה… – זה סימן הזיהוי של משה רבינו כשנבחר ע״י הקב״ה שבחנו ביחסו לכבשה הבורחת, וכן הוא ב״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״ כמאמר הזוהר הקדוש.
ויש להדגיש שהחיות הנמשכת מן הצדיק הכללי – אינה רק זיכוי המון־העם במבצעי תפילין, מזוזה, ואות בספר התורה וכו', דבר שהאיברים ה״בריאים״ (יראי השמים) אינם זקוקים שידרבנם… אלא תועלת-ההשפעה של הצדיק נחוצה אף לאיברים הבריאים ונעלים ביותר (כמו במשל הראש הגשמי) והיא: הקניית ״חיות רוחנית״ בתוך מצוותיהם…
שביטוי חיות זו אינו רק במישור הרגשי, של התלהבות, שמחה ודקדוקי מצוה, כי אם גם במישור התודעה: הפנמת וודאותה המוחלטת של האמונה התת- הכרתית לתוך ההכרה המודעת! שזהו ״רעיא מהימנא״ רועה המפרנס ב״אכילת האמונה״ ־ שתהפוך להיות בפנימיותם ״דם ובשר כבשרו״. ולכן נקרא ״רועה״ ושאר הנשמות נקראות ״צאן״ (וכי עד כדי כך הפער הרוחני בין נשמת הצדיק ונשמות דורו? אדם ובהמה?).
אלא שמבואר בספרי הקבלה דרוב נשמות דורותינו, ששרשן מעולמות בריאה, יצירה ועשיה מכונות בנביא: ״זרע בהמה״ – ע״ש העדר הדעת ה״מוחשית״ באלוקות, ואילו ״נשמה דאצילות״ מכונה: ״זרע אדם״ שדעתו במושגי האלוקות היא בבחינת ראיה מוחשית.
בסגנון אחר: רוב ישראל, ואפי׳ יראים וצדיקים ותלמידי חכמים, העולם נתפס אצלם ב״פשיטות״ (מוחשיות מוחלטת בלתי אמצעית) ואילו האלוקות ומושגי הרוח נתפסים בהתחדשות (באמצעות הוכחות שכלתניות) – ואינה דומה ״ראיה״ (דהגשמיות) ל״שמיעה״ (דהרוחניות).- לדוגמא: כל כמה שיחשוב שהוא מצפה לביאת המשיח – אין זה מגיע לציפייתו לאורח חשוב שטלפן שיתכן שיבוא… לא ברמת הוודאות, ולא במרץ ההכנות לקראתו…
וזהו כוחו של רועה הדור – להפנים לצאנו את האמונה באופן דראיה ופשיטות, להקנות לנשמות אמונה פנימית ומושלמת כמ״ש: ״רואין את הנשמע״…
וצדיק ממין זה, ובעל תכונות כאלו ישנו חד בדרא, שהוא ה״צדיק יסוד עולם״ שבדור, ומסירותו לכלל ישראל היא ללא תנאי. גם כשלא זכו… וכפי שמצינו במדרש אסת״ר דכאשר נחתמה גזירת כליה על ישראל שעבדו לצלם בימי אחשורוש, ואליהו הנביא הזעיק האבות, ושמים וארץ, ולא מצאו סניגוריה עליהם, עד שהעיר את משה רבינו שאמר לו: ״יש בהם אדם כשר כמותי״?!.. (רב״י צדיק הדור) יעמוד הוא בתפילה משם ואני מכאן וכו׳ ועי״ז נפדו ונגאלו למרות מצבם… ולא זו בלבד אלא שמרדכי הצדיק, מסר נפשו ברוחניות, ״ובטל מדברי תורה ונכנס לשררה״ – עד שהיה רצוי רק לרוב אחיו… ופירשו ממנו מקצת סנהדרין שגרסו ש״גדול הדור״ – אינו צריך לעסוק ב״מבצעים״ או ״פוליטיקה״ כביכול, – אבל אלו היו מיעוט הסנהדרין. הרוב ידעו מיהו הרב״י !..
(פנימיות 6 – עם הרב יחזקאל סופר)