איתא בגמרא (מגילה ז, ב): ״אמר רבה, מיחייב איניש לבסומי (להשתכר ביין, רש"י) בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". ובהמשך לזה: "רבה ורב זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, (נשתכרו, רש״י) קם רבה שחטיה לרב זירא. למחר בעי רחמי ואחייה, לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".
והנה מאחר שסיפור זה הובא בהמשך (ובתור חינוך ודוגמא) לפסק הלכה שבגמרא "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", שרבה ורב זירא קיימו זאת בפועל ממש, על כרחך צריך לפרש שסיפור זה היה כפשוטו, שלכן למדים מכך הלכה. זאת ועוד: פשטות לשון הגמרא – "בעי רחמי ואחייה" מלמדת שהחייהו ממיתה.
[וראה בדברי הר"ן ובעל המאור, הובא גם בב"י לטואו"ח רסתרצ"ה, שמשמע ממה שמביאים דברי ה"ר אפרים ז"ל שהבינו את הסיפור כפשוטו. וגם ממ"ש בחדא"ג מהרש"א (שם), ובהגהות יעבץ (שם) ובמאירי (שם) פירושים שונים שהצד השווה בהם שהזיק לבריאותו אבל רק "כעין שחיטה" ולא מיתה ממש – עדיין אין זה מתיישב כ"כ עם פשטות הלשון – "ואחייה"].
וקשה:
א'. איך אפשר לומר שרבה נכשל בעניין של (אפילו אביזרייהו דאביזרייהו ד-) שפיכות דמים, רחמנא ליצלן?
ב'. איך יתכן שאחרי כל זה, מזמין שוב רבה את רב זירא, בשנה הבאה, לחגוג עמו סעודת פורים?
ג'. גם תשובת רב זירא תמוהה: "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". דהיינו שאילו היה מובטח ששוב יתרחש לו נס, היה מסכים שיקרה שוב מה שקרה?!
כדי ליישב קושיות אלו יש להקדים תחילה ביאור בעניין מיתת נדב ואביהוא ע"ד הסוד: דהנה אמרו חז"ל שנדב ואביהוא מתו מפני ש"שתויי יין נכנסו למקדש". ותמוה: איך מתיישב דבר זה עם הנאמר בדברי ה' אודותם – "בקרובי אקדש" (וכפירוש רש"י שאמר משה לאהרון "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך")?
ברם, יש לפרש זאת ע"פ דברי ה"אור החיים" הקדוש, שפירש שנדב ואביהוא מתו מפני גודל תשוקתם להתקרב לקב"ה, "שלא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשם מהם". ובלשון הכתוב: "בקרבתם לפני ה׳ וימותו", והיינו שסיבת מיתתם היא "בקרבתם לפני ה".
ומעתה, זהו גם הפירוש של "שתויי יין נכנסו למקדש": הכוונה ב"יין" היא לסודות ופנימיות התורה, כמאמר "נכנס יין יצא סוד" (עירובין סה, א) דכמו שיין גשמי מגלה את הטמון בלבו של אדם, כן הוא ברוחניות, ש"יינה של תורה" – היינו גילוי סודות התורה, ו"שתויי יין" – מורה על גודל ועוצם הגילוי של פנימיות התורה עד למצב של כלות הנפש כביטול החושים של שתויי יין.
ברם, אין הכוונה לומר שנדב ואביהוא לא שתו יין (גם כפשוטו), שהרי לאחרי מאורע זה הזהירה התורה "ויין ושכר אל תשת".
וי"ל פירוש הדבר, שאצל נדב ואביהוא הייתה שתיית היין כפשוטה קשורה עם גילוי "יין שבתורה" (סודות רזין). והוא עפ"י דברי השל"ה (שער האותיות פד, ב.) "דזה שמצינו אצל קדושים אשר בארץ… ששתו לפעמים הרבה יותר מדי בסעודות גדולות… הייתה כוונתם בזה לשם שמים… ומתוך כך אומרים דברי תורה על השולחן הרבה מאוד וכפליים לתושיה… דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה… כי ברבות השמחה יתחזק כח השכלי שיש בנפש ואז הוא יותר מוכן לגלות תעלומות חכמה… נכנס יין יצא סוד… שע"י משתה היין יצאו דברי התורה הנקראת סוד".
ומעתה יובן שכן היה אצל נדב ואביהוא שהיו "קדושים" ביותר וביותר – "בקרובי אקדש" כנ"ל, שע"י "ששתו יין יותר מדי" נגלו אצלם רזי תורה עד שהגיעו לכלות הנפש.
ועתה נבוא לבאר סיפור תמוה זה ד"קם רבה ושחטיה לרב זירא":
שתיית היין שלהם (כפשוטה) הייתה מתוך הכוונה המבוארת בשל"ה, שמתוך משתה היין יתגלה אצלם יין שבתורה, וכן היה, שע"י שתייתם בסעודה זו נגלו אצלם סודות ורזי תורה נעלים ביותר עד לתכלית העילוי ד"עד דלא ידע". אולם על אף ששניהם נשתכרו, מכל מקום רב זירא הגיע לכלות הנפש ממש עד שנפרדה נפשו מגופו. אבל רבה נשאר נשמה בגוף. והטעם לכך הוא – שרבה היה לו שכל רב יותר ("מוחין דגדלות") כמרומז בשמו "רבה" שמורה על "גדלות" ואילו רב זירא – היה קטן ממנו ביכולת שכלו וכמרומז בשמו – "זירא" מלשון "זעירא" שמורה על "קטנות".
ומשום כך רבה היה מסוגל לקבל את עוצם הגילוי של רזי התורה, מה שאין כן רב זירא לא יכול היה להכיל זאת ב"כליו", ועד שכלתה נפשו ונפרדה מהגוף.
והנה ידוע הביאור עפ"י הסוד בדברי הגמ' (חולין ל, ב) "אין ושחט אלא ומשך" – שתוכן השחיטה הוא משיכה והעלאה של הבהמה מסוג החי לסוג המדבר (שנעשית דם ובשר של ה"מדבר") וזהו התוכן של "רבה שחטיה" – שהעלה את רב זירא למדרגה גבוהה יותר, ע"י זה שגילה לו סודות ורזין דתורה, הרבה יותר מדרגת רב זירא, עד שלא יכול היה לקבל, ובגלל זה כלתה נפשו ונפרדה מגופו.
ומעתה מתיישבות הקושיות מאליהן:
א'. אכן היתה מיתה של רב זירא כפשוטו, אבל לא ע"י שפיכות דמים של רבה, אלא ע"י עניין נעלה שרבה גרם לרב זירא – "כלות הנפש".
ב'. מאחר שחלפה שנה נוספת של התעלות בעבודת ה' של רב זירא, סבר רבה שעתה יוכל רב זירא לקבל גילוי נעלה שכזה, מבלי שיגיע ל"כלות הנפש" ולכן הציע לו לחגוג עמו שוב סעודת פורים.
ג'. בודאי שנכספה נפשו של רב זירא להתעלות רוחנית נפלאה שכזו, ולכן אם היה מובטח לו מראש שבודאי תחזור נשמתו לגופו, לא היה מוותר על כך. אלא שהוא הסתפק שהרי "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", ולכן נאלץ להימנע מכך…
(מעובד לפי חלק משיחות ש"פ שמיני וש"פ תזריע תשד"מ, נדפס ב"ליקוטי שיחות" חלק ל"א – "פנימיות" 6 – אדר נ"ד)