שאלה: כבר התפרסמו בעולם התורני הספרים ״יחי המלך״ ו״יחי המלך המשיח״ בהסכמת רבנים גדולי תורה, אך למרות זאת נראה שהפירוש שכת״ר מעמיס בדברי הרמב״ם בענין ״חזקת משיח״ הוא יותר ע״ד ״הדרוש״ מאשר פשט דבריו של הרמב״ם! מניין הוכחה מוכרחת שפירוש דברי הרמב״ם הם כשיטתכם?
תשובה: לאחר העיון בדברי הרמב״ם בהל׳ מלכים פי״א, נראה ברור שדרכנו בפירוש דברי הרמב״ם היא מוכרחת, שכן ללא הבנת הרמב׳׳ם בדרך זו, ישארו דבריו תמוהים ביותר בכו״כ ענינים. ולכן כדאי להביא את הקושיות והתמיהות שישנן בדברי הרמב״ם, אשר הם מכריחות לפרשו כפירושנו בספרים הנ"ל.
דהנה בפי״א מהל׳ מלכים ה״ג כתב הרמב״ם: ״ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים… אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי המשנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח… עד שנהרג בעוונות… ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת״. ובה״ד כתב: ״ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל ־פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה׳ – הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביבו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל הרי״ז משיח בודאי״… עכ״ל הרמב״ם. וצריך עיון בדברי הרמב״ם, בכו״כ עניינים, כדלקמן:
א. על הלכה ג׳: כיצד מסיק הרמב״ם מסקנה הלכתית מדברי רבי עקיבא בעניין המשיח, והרי הוכח ש"בר כוזיבא" לא היה המשיח, למרות דברי רבי עקיבא וחכמי דורו?
ב. בהל׳ ג׳ מפרש: ״והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך״. ותמוה: 1. הרי לא נתמנה בר כוזיבא ע״י נביא ושבעים זקני הסנהדרין, ואם כן לא היה לו דין מלך, כיצד יתכן שהרמב״ם מכנהו ״המלך״? 2. בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו מטבעות מתקופת בר כוזיבא – ושם הוא מכונה "נשיא״ ולא מלך!
ג. בהלכה ד׳: ״יעמוד מלך״ וכו'. וקשה:1. באם כוונת הרמב״ם שיעמוד על פי נביא ופסיקת שבעים זקני הסנהדרין ־ מדוע יש צורך בסימני ״חזקת משיח״ לזיהויו כמשיח ־ הרי מיד בהודעת הנביא ופסיקת הסנהדרין הוא ״משיח ודאי״? 2. מאידך – אם אין כוונתו ל״מלך״ – עפ״י הדין, אם כן מה מגמתו של הרמב״ם בהשתמשו בתואר ״מלך״?
ד. מכיוון שקובע הרמב״ם בהל׳ ג׳ ־ שלא יעשה אותות ומופתים שכן לשיטתו הכל נעשה בלבושי הטבע, בלתי מובן כיצד יוכל אדם לכוף את הפרט בעניינים אישיים של חייו הפרטיים בתחום שמירת תרי״ג המצוות, מבלי כח וסמכות התורה ־ גיבוי הנביא והסנהדרין לתוקף מלכותו?!
ה. ועוד בהמשך להנ״ל: כיצד יוכל אדם בדרך הטבע מבלי הכח והסמכות הנשאבת מגיבוי הנביא והסנהדרין, לכוף את כל ישראל, במשמעות הפשטנית של ״כל ישראל״ ־ ממש?!
ו. עוד תמיהות בעניין ״יכוף כל ישראל": הרי המקור לפסיקת הרמב״ם כאן היא הנהגתו של רבי עקיבא בנוגע לבר כוזיבא, וקשה:1. היכן מצינו שבר כוזיבא כפה את כל ישראל? הרי הדבר לא יתכן כלל, שכן מרד בר כוזיבא פרץ כ־ 52 שנה לאחר חורבן בית שני, ואז כבר היה עם ישראל מפוזר בבבל, ברחבי הקיסרות הפרסית, במצרים, בסוריה, באסיה הקטנה, ביון וברומא וכן באיטליה, בספרד, באפריקה הצפונית ובאירופה המרכזית, כיצד איפא כפה אותם בר כוזיבא לשמור תרי״ג מצוות? וכי שלח לשם ״משטרה״…?! (ובאמצע טרדות המרד הקשה?!) 2. המקורות לכפיה של בר כוזיבא ־ הם: שמלו בימיו בהשראתו ושכתב איגרות בענייני שמיטה וכו'. שאר הדברים בנוגע לכפיה (בכח הזרוע?!) על כל ישראל (בהיקף ובמגמה ארצית) לא נתפרשו, ובודאי שלא בהיקף עולמי בנוגע לפזורה. אם אכן דרוש שהמשיח ״יכוף כל ישראל״, כיצד פסק רבי עקיבא שבן כוזיבא הוא משיח, בשעה שלא עשה זאת?
ז. מניין בכלל, המקור לכך שכפיית כל ישראל לקיום תורה ומצוות, שייך לתהליך של היציאה מהגלות ?
ח. דיוקי לשון:1. למה כתב הרמב״ם ״ואם יעמוד מלך״ ולא ״יעמוד מלך״? 2. מה מטרתו של ו׳ החיבור ״ואם״ – אשר כורכת הלכה זו עם ההלכה הקודמת כהמשך ישיר?
ט. כיצד יתורצו שלושת הסתירות המהותיות בדברי הרמב״ם עצמו, שב״איגרת תימן״ כותב להיפך מכאן: 1. שבתחילה יתגלה המשיח בארץ ישראל וכאן אינו מזכיר זאת כלל. 2. שיעמוד איש שלא נודע קודם הראותו, ואילו כאן נותן בו סימנים. 3. שהראיה על אמיתית יחוסו היא האותות ומופתים שיעשה, ואילו כאן כותב שאינו צריך לעשות אותות ומופתים.
י. הערות בקטע: ״אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי״. משמע מזה:1. ״וניצח כל האומות שסביביו״ ־ הוא עניין נוסף על מלחמות ה׳ הכלליות שהוזכרו בין פעולות המשיח בעודו בחזקת משיח. וכמו כן ״עשה והצליח״ הוא כבר חלק מהפעולות של המשיח בתור ״משיח בודאי״, מדוע מחלק זאת הרמב״ם כך? 2. יש לשים לב: את הפעולות של המשיח בתור ״משיח בוודאי״ מנסח הרמב״ם בלשון עבר: ״הצליח״, ״ניצח״, ״בנה״, ״קיבץ״, ואילו את פעולות המשיח בעודו ״בחזקת משיח״ מנסח הרמב״ם בלשון הווה ועתיד: ״ויכוף״, ״וילחם״, מה משמעות דיוק לשוני זה?
י"א. יש לחקור: ב״מלחמות ה״׳ של ״בחזקת משיח״ – האם חייב הוא עצמו לפעול כ״מצביא ראשי״, או שדי במלחמה רוחנית אך המביאה לתוצאות גשמיות בפועל ממש?
(פנימיות 5 – שאלות ותשובות מאת: הרב שלום דב וולפא)
פשוטו של הרמב״ם או מדרשו – מאמר שני
לעיל הבאנו קושיות, תמיהות ודיוקים בלשון הרמב״ם בעניין ד״חזקת משיח״(בהלכות מלכים פי״א, ה״ג וה״ד). החל מגליון זה נעסוק בישוב דברי הרמב״ם:
א. הגאולה אפשרית ב-2 דרכים: האחת בדרך המלובשת בטבע, והשניה בדרך ניסית לחלוטין (סנהדרין צח, א). במקרה שנזכה לגאולה בדרך ניסית, הרי שמשיח יופיע בפתע פתאום ויסיים באופן ניסי את כל הפעולות שמונה הרמב״ם, ברגעים או ימים ספורים. ובאם כך יהיה, יהא הכל גלוי וברור מיד. אולם הרמב״ם מבקש לתת מענה הלכתי לשאלה מהו גדרו של משיח ומהם סימני זיהויו, כדי שאם תתרחש הגאולה בתהליך המלובש בדרכי הטבע, נוכל להבין את התהליך ולפרשו נכון, וכמובן לפעול בהתאם לכך. לכן הוא משתמש במלה ״ואם יעמוד״, כלומר – באם תהיה זו גאולה טבעית הרי שהתהליך יהיה כפי שהוא מפרש, ואם יקום ״מלך מבית דוד״ שיעשה כל זאת, יש להחזיקו כמשיח, למרות שלא יעשה אותות ומופתים. את זאת הוא מוכיח מפסק ההלכה של רבי עקיבא בעניינו של בר כוזיבא, שהגדירו כמשיח מבחינה הלכתית למרות שלא עשה אותות ומופתים, כיוון שכך היא ההלכה, שאם עשה פעולות אלו יש להחזיקו כמשיח. אלא שלא זכה בר כוזיבא להשלמת התהליך ומגדר ״בחזקת שהוא משיח״ לא יצא לכלל ״משיח ודאי״. ומזה מוכח שהגם ש״הוחזק״ למשיח עפ״י ההלכה, אינו זה שהבטיחה עליו תורה. אלא הוא ״ככל מלכי בית דוד הכשרים שמתו״ (כלשון הרמב״ם בהשמטת הצנזור), לפיכך פותחת הלכה ד׳ ב־ ו' החיבור״, שכן היא באה בהמשך להמבואר בהלכה ג׳ ־ פסקו של רבי עקיבא וחכמי דורו. (ובכך סרו שאלות א, ח).
ה״משיח״ מתימן, שמזכיר הרמב״ם ב״אגרת תימן״ – תואר כמחולל ניסים ונפלאות, שאין בו סימני הזיהוי המפורשים כאן בהלכות מלכים, ואשר אומר שה׳ שלחו לגאול את ישראל. כלומר, שהמאמינים בו סברו שמדובר בגאולה ניסית ושהוא כבר בדרגת ״משיח ודאי״ – שכבר קיבל את שליחות הגאולה. לכן קבע הרמב״ם באגרת תשובתו שאם היה זה כדבריהם שזו ״גאולה ניסית״ של ״משיח ודאי״, הרי: א. יש לבדוק את אמינות השמועות ומהות האותות והמופתים, כי בגאולה ניסית – חייב המשיח לחולל מופתים. ב. באם הוא כבר ״משיח וודאי״ ־ עליו להתגלות דווקא בארץ ישראל כמשיח. ג. משיח ניסי בגאולה ניסית הוא אדם שלא נראה קודם הראותו (ובכך סרה שאלה ט).
ב. כשהרמב״ם כותב ״בן כוזיבא המלך״ אינו מתכוון ל'׳דין מלך״, כמובן מכך שלא מונה ע״י נביא וסנהדרין וכדמוכח מהמטבעות המתארות אותו כ״נשיא״ ולא כמלך, כוונתו בביטוי ״מלך״ היא ל״מלך״ ב״לשון חכמים״, כמו ״משה רבנו מלך היה״ (מד״ר לשמות פ״ב), עשר שנים מלך שמואל (תמורה י״ד), רבה מלך עשרים ושתים שנה ורב יוסף מלך עשרים שנה (ברכות סד), דהיינו מנהיג יהודי גדול שרבים מהעם מקיימים את הוראותיו. ובפרט שבר כוזיבא היה מבית דוד ־ מזרע המלוכה ובמילא היתה במנהיגותו גם בחינת ״מלכות דוד שבזמן הגלות, וכדלקמן. (וסרה בזה שאלה ב).
גם כשהרמב״ם כותב בהלכה הבאה ״יעמוד מלך״, על כרחך אינו מתכוון למלך עם דיני מלכות, וכפי שכתבנו לעיל, שאם מנהיג זה שהוא מבית דוד כבר נתמנה באיזה אופן שהוא למלך ממש ויש לו כבר את דיני המלכות, הרי הוא הוא מלך המשיח. ולמה צריך עוד סימנים, שהרי לא יתכן ״מלך מבית דוד״ עם דיני המלוכה שאינו מלך המשיח בפועל, כי רק המשיח הוא זה ש׳׳מחזיר מלכות דוד ליושנה״. ומזה שהרמב״ם כותב את הסימן של ״יעמוד מלך״ בתחילת הסימנים של ״בחזקת שהוא משיח״, הרי על כרחך שאין כוונתו לעמידת מלך ממש.
וכוונתו פשוטה למעיין, שמאחר שבכל דור יש נצר של מלכות דוד, הרי הסימן הראשון של משיח הוא שה״מלך מבית דוד״ שחי וקיים באותו הדור ״עומד״ ומתגלה בהנהגה מלכותית. וכידוע שגם בזמן הגלות יש להלכה את עניין ההנהגה של זרע דוד, וכדברי הרמב״ם בהל׳ סנהדרין ספ״ד הי״ג ״ראשי גלויות שבבבל במקום מלך הם עומדים״. וראה ב״פרישה״ חו״מ סימן ג׳ סקי״ב. ״שרוצה הקב״ה שאף בהיותם בארץ אויביהם שלא תתבטל ממשלת יהודה לגמרי״. וב״תומים״ שם סק״ו: ״מי שהוא מזרע דוד לו העוז והממשלה ורשות מן השמים״. ובהגהות היעב״ץ להוריות יא, ב: ״כי במשיחתו של דוד נתקדש כל זרעו… דאע״ג דחרב הבית והורם העטרה, גדולת זרעו של דוד לעולם עומדת חיה וקיימת״. ו״בעקידה״ פ׳ ויחי: ״כי בכל דור ודור… השאיר לנו שריד כמעט מהשבט ההוא.. לא סר מהם, שנוהג שררה ומינוי מלכות בקצה מקומות מושבותם״. ובשל״ה הקדוש בפ' ויחי: ״בכל דור ודור לא ימנע אנשים חשובים מיהודה, ואם אינו במלכות זה הם במלכות אחר.. שלא תפסוק מיהודה ממשלה… עד שיבוא המשיח… וימלוך בכיפה עד עולמי עד״. (וזוהי הייתה גם ״מלכות״ בר כוזיבא).
ועיין במלבי״ם (עמוס ט, י״א) שתיאר את אופן התגלות המשיח: ״שתזרח השמש לבית דוד בג׳ מדרגות.. שתחילה האיש מבית דוד ירעה אותם… אח״כ יקבלו ישראל… הנהגתו ברצון… ואז הוא יהיה המלך המשיח״. וראה מה שהאריך בזה הגה״צ רבי שלום שכנא זהאן זצ"ל מגדולי המוסר בירושלים בספרו ״פרקי תשובה וגאולה״.
וזהו שכתב הרמב״ם שהסימן הראשון על כך ש״בחזקת שהוא משיח״, הוא כאשר ״יעמוד מלך מבית דוד״, היינו שהנצר מבית דוד של אותו הדור יתגלה בהנהגה מלכותית שהוא יהיה מנהיג גדול בעם ישראל, ורבים יהיו סרים למשמעתו, הרי בזה היא תחילת התגלות המלוכה של מלך המשיח.
ולפי זה הרי כשמנהיג יהודי גדול, שרבים מהעם בכל קצווי תבל מקיימים את הוראותיו, ולרבבות בני עדתו הוא מלך – הקובע להם את כל הליכותיהם הציבוריות והאישיות, בכל תחומי החיים, והם מקיימים את דבריו במשמעת ובמסירות – נקרא הוא ״מלך״ – עפ״י הגדרת המלך כאן ו״מלך״ על ״שבטו״ במיוחד, וכדברי המלבי״ם הנ״ל שכן הוא סדר התגלות המשיח. ובאמת כן היה גם בתחילת מלכות דוד שלא מלך ברגע אחד על כל ישראל, אלא בתחילה רק על שבטו בחברון, ורק לאחר שנים קיבל כל העם את מלכותו.
ועל פי הבנה זו באופן עמידת המלך המשיח בתחילת התגלותו, נבין גם את המשך דברי הרמב״ם ״ויכוף… וילחום״ וכו׳ דלקמן (פנימיות 6 – שאלות ותשובות מאת: הרב שלום דב וולפא)
מאמר שלישי
לעיל ביארנו את הגדרת הרמב״ם בהלכות מלכים פי״א ה״ד ״יעמוד מלך מבית דוד״. זהו הסימן הראשון שנותן הרמב״ם בכדי שנוכל לזהות מי ״בחזקת שהוא משיח״. נמשיך עתה לבדוק את הסימן השני ״ויכוף כל ישראל״.
כבר שאלנו לעיל איך יתכן שבן אדם שהוא עדיין לא משיח ודאי, ואף לא בחזקת משיח, יוכל לכפות את כל ישראל בכל קצוי תבל, בכח הזרוע, לקיים את כל מצוות התורה, וזאת לא בדרך של אותות ומופתים כמפורש בה״ג שם, אלא בדרך הטבע. ועוד שלא מצינו שבר כוזיבא הצליח לכפות את כל העם לקיים תורה ומצוות, וא״כ הכיצד הכריז עליו רבי עקיבא שהוא מלך המשיח.
וגם מצד הבנת העניין קשה לומר, שזוהי גדולתו של מלך המשיח שהוא יכול לכפות בכח על עם ישראל שיחזרו בתשובה. שהרי רוב העם בדורנו הם כתינוקות שנישבו, כגון יהודי רוסיה ואמריקה שמזה כמה דורות הם רחוקים מיהדות, או בגלל רדיפות וגזירות (״הנידחים מארץ מצרים״) או בגלל ריבוי גשמיות וחומריות (״האובדים בארץ אשור״). ומה אשם אותו יהודי שסבו כבר לא ידע מיהדות, האם אפשר לבוא אליו באיזו טענה מדוע אינו מניח תפילין.
ומפורש ברמב״ם הלכות ממרים פ״ג ה״ג: ״בני התועים.. ובני בניהם.. שהדיחו אותם אבותם.. וגידלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה… שהרי הוא כאנוס.. לפיכך ראוי להחזירם בתשובה ולמשכם בדברי שלום״. וא״כ היתכן שהמשיח לא ינהג לפי פס״ד מפורש ברמב״ם ויכפה אותם בכח?!
וכשנתבונן בעומק יותר נראה, שכפיה אינה תכלית המעלה כלל, כי כל העילוי של לעתיד לבוא הוא שהעולם מצד עצמו יהיה ראוי ומוכשר לגילויים האלוקיים, וכ״ש שבעם ישראל יהיה כך. וא״כ איך יתכן שהסימן למי שהוא משיח, יהיה בכך, שהוא יכריח את כל העם בכח הזרוע שיתקרבו לתורה ומצוות. ועל כרחך שהכוונה היא לכפיה בדרכי שלום, שגם היא נקראת ״כפיה״ בהלכה.
וראה בבא בתרא ח, ב. וכתובות מט, ב. : ״רבה אכפייה לרבי נתן״ ובתוספות שם, ורמב״ם הלכות נדרים פי״ג הלכות ו־ז ״וכופה אותו״ ורדב״ז שם. ופ״י ממתנות עניים ה״ו: ״הכופה אחרים ליתן צדקה… שכרו גדול… שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום… ומצדיקי הרבים ככוכבים״. וראה בתויו״ט אבות פ״ג מי״ד: ״בכפיית דברים להמשיך ליבם אל רצון קונם וחפץ צורם עד שיחזרו לאיתן התורה״. וזהו גם הפירוש בלשון הרמב״ם כאן ״ויכוף כל ישראל, שהכוונה היא לכפיית דברים והשפעה בדרכי נועם ושלום. וכמו הכפייה ש״כפה עליהם הר כגיגית״ במתן תורה, שגם בזה הכוונה ל״התגלות אהבה העליונה לישראל… ועי״ז ממילא נתעורר האהבה ג״כ בנשמות ישראל.. עד שבאו לכלות הנפש״ (ליקוטי תורה ראה כב, א).
וראה בספר ״פרקי תשובה וגאולה״ מהגאון רבי ישראל שכנא זהאן מירושלים (המעוטר בהסכמותיהם של הגאונים רבי משה פיינשטיין, רבי יחזקאל לווינשטיין ועוד) שמבאר את כוונת הרמב״ם ״ויכוף כל ישראל״: ״שמתעסק בתיקון כלל ישראל״, ומבאר שלכן נקרא זה ״כל ישראל״, כי אף שעדיין לא החזיר את כל העם בתשובה, אבל עצם ההתעסקות בזה היא באופן שנוגע לו התיקון של כל הכלל ואינו מזניח אף יהודי, ובוודאי זה גם אחד הסימנים שראה רבי עקיבא בבר כוזיבא.
וכך גם הרבי שהכריז כבר ביום קבלת הנשיאות שעניינו הוא לפעול עם כל עם ישראל ולקרבם ליהדות בכדי להכין את כל כלל ישראל לגאולה השלימה. וכשם שהוא נאה דורש, כך נאה מקיים, שמשך למעלה מארבעים שנה פיזר את אלפי תלמידיו בכל העולם כולו ממש, בכדי להגיע אל כל אחד ואחד מבני ובנות ישראל.
ואין זה נוגע כלל (לגבי הסימן של ״יכוף״) אם כבר הצליח לפעול על כל כלל ישראל, שהרי ״אם עשה והצליח״ הוא כבר חלק מסימני ״משיח וודאי״ כדברי הרמב״ם בהמשך ההלכה שם. ובכדי לדעת מי ״בחזקת שהוא משיח״, מספיק עצם ההתעסקות בזה, שמתעסק בתיקון כל ישראל.
ואם נתבונן בדרך עבודת ההשפעה של הרבי על העולם, הרי המיוחד בדרכו הוא שאינו מחכה עד שיבינו ויתבוננו ויסכימו שצריך לקיים מצוה פלונית, אלא שבא אל היהודי בכפיית דברים: ״הרבי מליובאוויטש שלח אותנו אליך שתניח תפילין, שתדליקי נרות שבת קודש, שתברכו על ארבעת המינים״ וכדו׳. ורואים במוחש שעם ישראל, גם הרחוקים ביותר, נכנעים ל״כפיה״ זו, מקיימים המצוות מכח מה ששומעים שכן ציווה צדיק הדור מפי הגבורה. ואחרי כן הרי מצוה גוררת מצוה ״עד שיחזרו לאיתן התורה״.
ולכן ברור שב״ה נתקיים ברבנו הסימן של ״ויכוף כל ישראל״ – ״שמתעסק בתיקון הכלל ישראל״. ובמילא, ביחד עם שאר הסימנים שעליהם נרחיב בע״ה, ״הרי זה בחזקת שהוא משיח״.
(פנימיות 7 – עם הרב שלום דב וולפא)