המשנה (פסחים דף קט״ז) אומרת (והדברים נאמרים גם בהגדה של פסח): ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״.
ידוע כי בעניין זה ישנן שתי מצוות שונות: א. זכירת יציאת מצרים בכל יום. ב. סיפור יציאת מצרים בליל ט״ו בניסן. (ההבדלים בין שתי מצוות אלו מנויים בציון נרחב של המקורות, בהגדה של פסח של הרבי, בד״ה ״מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים״ שבקטע ״עבדים היינו״, ומועתק גם בהוספות לשו״ע אדמוה״ז, חלק ג-ד, עמ׳ 116.)
בפשטות מוסבת, לכאורה, קביעה זו של חז״ל ־ החובה ״לראות את עצמו״ וכו' – על מצוות סיפור יציאת מצרים שבליל ט״ו בניסן, וכפי שמובן הדבר מהקשר הדברים במקורם במשנה ובהגדה (וכן בדברי הרמב״ם, בפרק ז׳ מהל׳ חמץ ומצה, ששם נאמר ״חייב אדם להראות עצמו״ – ולא ״לראות״ – ונתבאר העניין בהרחבה בשיחת הרבי שנדפסה בכמה מקומות).
ברם, כ״ק אדמו״ר הזקן בתניא קדישא (פרק מ״ז) קובע: ״בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״, בהוסיפו את המילים ״ובכל יום ויום״ מלמדנו אדמו״ר הזקן כי גם לגבי מצוות זכירת יציאת מצרים שבכל יום ישנה החובה ״לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״. כלומר – אין כאן רק מצוה של היזכרות באירוע שהתרחש בעבר אצל אבותינו, כי אם חובה לחוש תחושת חוויה עצמית של האירוע (ראה ״אגרות מלך״, חלק ב׳, עמודים סג-סד, הערת הרבי בשולי הגליון).
ממשיך ומבאר אדמו״ר הזקן את תוכן הזכירה – החוויה של יציאת מצרים בכל יום, שהיא: תחושת השחרור והחירות של הנשמה, הנפש האלוקית, מן המגבלות של הגוף ונפש הבהמית, שהן מהוות את ״גלות מצרים״ של ה״אני״ היהודי. אדם חייב לסגל לעצמו, בכל עת מחדש, תחושה של השתחררות מכבלי היצר הרע ומשעבודו, תוך התקדמות וצעידה נמרצת ורבת און אל עבר המרחב האין-סופי של הרגשת אלוקות, תחושת ההתקרבות אל הקב״ה, שהיא החירות האמיתית של עצם האדם שהוא נפשו ונשמתו, תוך שיבה אל זהותו העצמית האמיתית.
הדברים מתבארים בהרחבה, בין השאר, במשנתו של הרבי, מצדדים שונים וזוויות שונות, במכתבים הכלליים המקובצים בספר ״אגרות מלך״ (חלק ב׳ – שהוא החלק המכיל את המכתבים הכלליים לחג הפסח ולמועדי הקיץ).
נוסף על כך שזכירה – תחושה זו של יציאה מ״מצרים״ ברוחניות צריכה להיות בכל עת, יש עוד משמעות לעניין זה של ״זכירה בכל יום״, והיא – התקדמות יום-יומית והתעלות רוחנית, באופן כזה שהמצב שאליו הגיע והתקדם אדם היום ייחשב בעיניו כמצב שהוא עצמו מהווה שוב ״מצרים״ ביחס לנדרש ממנו עתה (״מעלין בקודש״ – ״ילכו מחיל אל חיל״) ועליו לשאוף ולפעול ליציאת מצרים מחודשת.
על יציאת מצרים נאמר: ״כימי צאתך״, בלשון רבים, וכן נאמר בתורה: ״אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים״. משני ביטויים אלה נמצאנו למדים כי אין יציאה חד-פעמית ממצרים, אלא כל ״מסע״ קדימה מהווה יציאה חדשה ממצרים, שכן החירות היחסית של היום (שהיא יציאה מ״מצרים״ של אתמול) מהווה ״מצרים״ חדשה, אם האדם ידרוך במקום ולא יתקדם, ויש לצאת ממנו ולהתקדם לדרגה נעלית יותר, וכך הלאה מידי יום ויום.
נקודה זו מוסברת, בין השאר, ב״ליקוטי שיחות״, חלק ב׳, שיחת מטות ומסעי (שסיכומה בעמ׳ 353 שם), וכן ב״אגרות מלך״, חלק ב׳, בעמ׳ י״ט ובעמ׳ תל״ה, ועוד. כל מבקש ה׳ חייב לעיין, לפחות, במקורות אלה, כדי לדעת את אשר לפניו.
מכאן שיש גם בחינת ״מצרים דקדושה״, כלומר: האדם הגיע כבר לדרגה כלשהי בסולם הקדושה אך הוא עדיין ב״מצרים״. הגדרה זו נאמרה במיוחד כלפי מי שלומד תורה ומקיים את כל המצוות, אך הוא שבוי במסגרת ומגבלה של ״הגיון״ (״טעם ודעת״) מבלי להגיע לדרגה (יחסית לפחות) של מסירות נפש והתבטלות עצמית שמעל לכל חישוב והגיון.
המטרה הסופית היא להגיע אל הקוטב ההפוך של ״מצרים״ – אל ״ארץ טובה ורחבה״, שהרי ״מצרים״ היא מלשון ״מיצר״, כיווץ והגבלה, לכן היא מסמלת את המצב הבלתי רצוי שיש לשאוף באופן מתמיד להשתחרר ולצאת ממנו. לעומתה – דרגת השיא האין-סופית שאליה יש לחתור היא המרחב הנשמתי האלוקי ״ארץ טובה ורחבה״, ו- 42 מסעות (״מ״ב מסעי בני ישראל״) מובילים אליה. מובן שדרגת שיא זו קשורה עם הגאולה השלימה הקרובה ומסומלת גם בכינוי ״יריחו״, שלשם הגיעו בני ישראל במסעם ה- 42, הרומז למלך המשיח עליו נאמר ״והריחו ביראת ה׳״ – ״מורח ודאין.
ומעניין שלדעת הסמ״ק, מראשוני מוני המצוות, הרי תוכן מצוות ״אנכי ה׳ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ – הוא האמונה והציפיה לגאולה השלימה, שכן זכירת יציאת מצרים מחייבת את התקווה והייחול לגאולה השלימה, שכן הקב״ה מגלה לנו שאין הוא חפץ להשאירנו ח״ו במצב של גלות, של ״מצרים״.
ואכן, על פי המבואר בשיחות הרבי שהציפיה המתמדת לגאולה והעיסוק בענייני הגאולה יוצרים בנפש תחושת התעלות רוחנית – הרי ששני העניינים הם דבר אחד: זכירת יציאת מצרים בכל יום והעיסוק בענייני הגאולה המתמדת. דבר זה רמוז גם נוסף לכך, באותה משנה במסכת ברכות המדברת על זכירת יציאת מצרים בכל יום (דף י״ב ע״ב ובהגדה של פסח) המסתיימת במילים: ״להביא לימות המשיח״, שאותן פירש כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע שיש לעשות כל דבר ״להביא לימות המשיח״. כן תהיה לנו מי״ד ממ״ש !
(פנימיות 7 – עם הרב טוביה בלוי)