משה רבינו לאור החסידות

ומאחר שהתורה היא אמת, "אין אמת אלא תורה",

ואמת – משמעותה נצחיות,

שאינה משתנה משנויי הזמן והמקום, הנה כך גם משה, המאוחד בתורה,

אף הוא נצחי בנצחיותה של התורה, שחי בחיים נצחיים.

 

יום ז׳ באדר הוא יום הולדתו – וגם יום פטירתו – של משה רבינו.

עה״פ ״בן מאה ועשרים שנה אנכי היום״ (וילך ל"א. ב') נאמר בגמרא: ״מה תלמוד לומר היום? היום מלאו ימי ושנותי, ללמדך שהקב״ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש שנאמר את מספר ימיך אמלא״. (ר״ה י"א, א'. סוטה י"ג, ב'. קידושין ל"ח, א'.)

העובדה שלידתו ופטירתו של משה רבינו חלים באותו תאריך וימי חייו הם מאה ועשרים שנה מלאות בדיוק , בא ללמד על שלימותו של משה רבינו ושלימות עבודתו.

תכלית שלימות עבודתו של הצדיק בתורה ומצוותיה אינן רק עליותיו הרוחניות, אלא בירור וזיכוך גופו הגשמי ונפשו הטבעית עד שנעשים דירה לקב״ה, ומתאחדים לגמרי עם נשמתו הטהורה, ללא שום ״הפסק״ או ״פירוד״ ח״ו, דהיינו, שהגשמיות והרוחניות של הצדיק מאוחדים בתכלית.

מציאות הגשמיות בכלל – מורכבת משני מרכיבי יסוד_; זמן ומקום. לפיכך שלימותו הרוחנית של הצדיק מתבטאת גם בשלימות הימים (יחידות הזמן) – ימי חיי הצדיק, ״את מספר ימיך אמלא״.

כי לכל יום מימי חיי האדם הקצובים לו – יש מטרה רוחנית מוגדרת, לפי שיעור לבושי הנפש שצריך האדם לתקן, ולכן ״אי חסרא יומא חדא חסר לבושא חדא״, ולצורך שלימות לבושי נפש הצדיק – ממלא ה' ימיו ושנותיו.

משה רבינו – ״הנבחר מכל המין האנושי״, מלבד שלימות ימיו ושנותיו הנה, גם עצם לידתו וגם פטירתו – שונים בתכלית מכל מה שמקובל במושגים אלו.

בלידתו של משה רבינו נאמר: ״ותרא אותו כי טוב הוא״, ומבואר בזה״ק ובגמרא שה״טוב״ שהיה בו מיד בלידתו היה בשניים: א. שנולד מהול. ב. בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אור.

״נולד מהול״ – היא מעלתו העצמית, שנולד בלא ערלה, גם לא ערלת הלב, בלא יצר הרע, אלא כל כולו דבוק ומיוחד בא־לקות – בעצם תולדתו.

״נתמלא הבית כולו אור״ – היא מעלת המנהיגות שבו, כמ״ש ״ומשה היה רועה״ ואיתא במדרש ״שהיה מתוקן לכך״, שהיה מוכשר להיות רועה ומשפיע לישראל – צאן מרעיתו, ובאמצעותם – לכל העולם.

על מארז״ל ש״נתמלא כל הבית אורה״ בלידת משה, מבאר הבחיי בספרו כד הקמח: ״משה רבינו מתחילת תולדתו היה ראוי להאיר את כל העולם על ידי התורה״.

והיינו, שמשה – מעצם תולדתו הריהו מאוחד בעצם מהותו – בעצמיותה של התורה – המאוחדת בעצמותו ית׳, ולא רק לאחר שגדל ועסק בתורה ועבודת ה׳.

ומאחר שהתורה היא אמת, ״אין אמת אלא תורה״, ואמת – משמעותה נצחיות, שאינה משתנה משנויי הזמן והמקום, הנה כך גם משה, המאוחד בתורה, אף הוא נצחי בנצחיותה של התורה, שחי בחיים נצחיים, ומציאותו של משה – המאוחדת בעצמותו ית׳ – מציאות נצחית.

כי אפילו מעשי משה – נצחיים המה, וכמו המשכן וכליו שעשו בצלאל ואהליאב מכוחו של משה, ולפיכך נקראו על שמו, הנם נצחיים וקיימים לנצח במערות והמחילות העקלקלות מתחת להר הבית בירושלים, כל־שכן משה רבינו בעצמו שהוא חי לנצח.

וכמאחז״ל: ״לא מת משה… מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש״ (סוטה י"ג ע״ב).

וזאת למדים אנו בגמרא שם בגזירה שוה_; כתיב הכא ״וימת שם (משה)״ (דברים ל"ד. ה'), וכתיב התם ״ויהי שם עם ה׳״ (שמות ל"ד. כ"ח), מה להלן עומד ומשמש (בגופו) אף כאן עומד ומשמש (בגופו).

נמצא שפטירתו של משה רבינו אינה ענין של היפך החיים ח״ו, אלא העתקה והתעלות לסדר עבודה אחר – נעלה יותר, וכמו ההפטרה שמפטירין בשבת, שעניינה – העתקה מדברי תורה אל דברי נביאים.

ובזה נעלה משה מכל שאר הצדיקים בעולם, שבפטירתם אכן נפרדת נשמתם מהגוף, ועולה לגינזי מרומים בגן־עדן, אעפ״י ש״צדיקים אף במיתתם קרויים חיים״ (ברכות י"ח סע״א), ו״צדיקא דאיתפטר אישתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי״ (זוהר), אבל חיים אלו הם רק חייהם הרוחניים, היינו, השפעתם הרוחנית בתורה ועבודה שבלב, היא זו שנשארת ומתפשטת בתלמידיו ומקושריו, אבל חיי הצדיק עצמו לא נשארים בגשמיות העולם.

ואילו משה רבינו נשאר חי לנצח בגופו הגשמי ובפטירתו – מתעלה נשמתו עם גופו, אבל אינה נפרדת ח״ו מגופו הגשמי.

ואמרו חז״ל: ״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״, שבכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה, ובמיוחד בנשיא הדור, כי ״אין דור שאין בו כמשה״ (בראשית רבה פנ״ו, ז'), ובזה שוכן הקב״ה בעולם.

(פנימיות 62 אדר ה'תשנ"ט מאת הרב ישבעם סגל)