מערך שיעור תניא – חלק א' של "הקדמת המלקט"

שיחה אישית?

« מערך שיעור מובנה על חלקו הראשון של 'הקדמת המלקט' לספר התניא »

(רשימת המקורות המלאה מובאת בסוף המערך שיעור, והמקורות מובאים תוך כדי הביאור בסימון כחול כדלהלן: דברי אדמו"ר הזקן סומנו באותיות והמקורות הנוספים סומנו במספרים. סיפורי המחשה סומנו בצבע אדום.

תודתנו והערכתנו לכותב והעורך הרה"ח ישראל יצחק שי' זלמנוב ולמגיה התוכן הרה"ח מאיר שי' ווילשאנסקי)

 

פתיחה

דיון קבוצתי:

  • בשעת צורך לקבל הדרכה מאיש מקצוע, מה היית מעדיף לקבל: הדרכה אישית פרטנית, פנים אל פנים – או ספר כתוב בצורה בהירה ומפורטת?
  • נניח ואתה מקבל ספר כתוב בצורה מפורטת – האם תרצה לקבל את המהדורה שיצאה לאור לפני שנים רבות, או מהדורה עדכנית?

 

בשיעור זה נלמד:

א. מדוע אדמו"ר הזקן החליט לתת עצות לחסידים בכתב – ולא בעל פה, כפי שהיה מקובל עד אז אצל מנהיגי החסידות.

ב. מדוע דווקא בעבודת ה' – יותר מכל נושא אחר – יש צורך בהדרכה אישית מפורטת לפי האופי הפרטי והאישי, ולא ניתן להסתפק בהדרכה כללית.

ג. כיצד ספר התניא שייך לכל סוג של יהודי.

 

אדמו"ר הזקן קורא לספרו בשם "לקוטי אמרים", כביכול הוא רק מלקט בלבד. לכן, לאגרת שאותה הציב בתחילת ספרו, הוא קורא "הקדמת המלקט".

 

בדרך כלל כשלומדים ספר – 'מרפרפים' על ההסכמות ועל ההקדמה וניגשים ללימוד תוכן הספר עצמו. אולם בספר זה – ספר התניא – היחס להקדמת המלקט צריך להיות שונה לחלוטין.

 

כדי להבין זאת – עלינו ללמוד את הרקע לכתיבת ההקדמה.


א

'הקדמה' זו נשלחה על ידי אדמו"ר הזקן כמכתב לחסידים. פרקי התניא התפרסמו תחילה בחוברות בודדות (קונטרסים), ועברו בין החסידים מיד ליד. כמות העותקים שהודפסו לא היתה רבה, ועל כן ישבו החסידים והעתיקו את הקונטרסים בכתב ידם.

 

עצם הופעת הקונטרסים, עם עצות והדרכות כתובות בעבודת ה' – היתה דבר חידוש. עד אז נהגו תלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש להדריך את החסידים בעל פה, באופן אישי ופנים אל פנים. הנהגה זו היתה מתבקשת ומובנת מאליה, כי הדרכת החסידות נוגעת לנפשו ופנימיותו של האדם ולשם כך יש צורך ביחס אישי לכל אחד בהתאם לטבעו, סגנונו, מאורעות חייו ובהתאם להבנתו.

 

בהסברה בעל פה ובאופן אישי – שתי מעלות מרכזיות:

א. הרב מסביר את דבריו בקול מלא חיות ומשמעות – מעלה טון או מוריד טון בהתאם לתוכן הדברים שהוא מסביר, דבריו מובנים יותר על פי המנגינה והדגשים במילים מסויימות, תנועות ידיו ומבע פניו הם גורמים משמעותיים בהבנת הדברים ובכניסתם ללב השומע.

ב. בשיחה אישית ניתן לבדוק את מידת השפעת הדברים על השומע. המסביר יכול להוסיף הסבר או להדגיש אספקטים מסויימים בהתאם למצבו של השומע.

 

סיבות אלו מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר בהדרכה לנפש על פי תורת החסידות, שהנהגותיה והדרכותיה שונות מאשר ההדרכות שהיו מקובלות בעולם היהודי. בהדרכה כזו עלול להיווצר מצב שבו השומע לא הבין נכונה את הדברים, וכתוצאה מחוסר הבנתו – המשמעות תעוות. כאן מוכרחת בקרה תמידית, לשים לב האם השומע אכן הבין נכונה את הדברים ולכן מוטב להימנע מהדרכה כללית או הדרכה כתובה.

 

מכל סיבות אלו, היתה מעין הסכמה בלתי כתובה שאת ההדרכות לתלמידים מעבירים מנהיגי החסידות בצורה ישירה, בעל פה. הבעל שם טוב לא כתב ספר, המגיד ממעזריטש לא כתב ספר. היו מתלמידיהם שכתבו את אמרותיהם הקצרות והוציאו אותם לאור אולם בדור הראשון ובדור השני של החסידות – המגמה היתה שונה לגמרי.


ב

א' הקדמת המלקט: והיא אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו ישמרם צורם ויחזקם:

בתחילה, אמר אדמו"ר הזקן את פרקי ספר התניא כעצות והדרכות לחסידים במעמד ה'יחידות' במשך עשור השנים תק"מ-תק"ן. בשנת תק"ן החליט לסדר את פרקי העצות בספר, ובמשך שנתיים השמיע בכל שבת וחג פרק שלם מהתניא או חלק ממנו.

 

לכן, היה על אדמו"ר הזקן להסביר מדוע הוא משנה מהמנהג הרווח. למה הוא כותב עצות והדרכות בכתב, מפרסם אותם ברבים, ואף – בסופו של תהליך בן כמה שנים בהם הקונטרסים המועתקים בכתב יד כבר עברו שיבושים, בשוגג או במזיד – מסר אותם לדפוס בצורת ספר מסודר על פי פרקים.

 

1. עשרים שנה כתב רבינו את ספרו "לקוטי אמרים", הוסיף גרע ודייק בכל תיבה ותיבה, עד אשר צירפו וזיקקו בחסר ויתיר, ויתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים, אבל על ידי אלפי העתקות בכתבי יד שונים, נשתבש הרבה. ואז שלח רבינו שליחים מיוחדים לרבנים הצדיקים ר' יהודא לייב הכהן ור' זוסיא מאניפולי להתייעץ עימהם אם להדפיסו, ובהסכמתם הרשה רבינו להדפיסו.

(קצורים והערות לספר התניא – עמ' קכ"א)

 

אדמו"ר הזקן כתב אגרת ושלח אותה ל"כללות אנשי שלומנו", ואת האגרת הכניס לאחר מכן בתחילת הספר בשם "הקדמת המלקט" (בשינויי לשון קלים). בהקדמה זו, טרח אדמו"ר הזקן להסביר את מטרת הספר (בהמשך ל"דף השער") ובמילים מדוייקות שרטט את מהותו. בלעדי הקדמה זו, ניתן ללמוד את ספר התניא כספר חסידות רגיל, ולא היא, וכפי שנלמד בהמשך. חשוב מאוד שנשקיע בהבנת המבנה והתוכן של 'הקדמת המלקט', כדי שאחר כך הלימוד בפרקי התניא יקבל את היחס הראוי והנכון מצידנו.


ג

ב' אליכם אישים אקרא, שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' וישמע אליכם אלקים, למגדול ועד קטן, כל אנשי שלומנו דמדינתינו וסמוכות שלה, איש על מקומו יבוא לשלום וחיים עד העולם, נצח סלה ועד, אמן כן יהי רצון.

 

הדיוק בכל מילה של אדמו"ר הזקן מתבטאת גם במילים הראשונות, שפותחות את הקדמת המלקט: "אליכם אישים אקרא". המקור לכך הוא הפסוק בספר משלי על ידי שלמה המלך:

 

2. אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם  (משלי פרק ח' פסוק ד')

 

מדוע פתח אדמו"ר הזקן דווקא במילים אלו מפסוק זה? ובכן, הרבי מלך המשיח מגלה לנו (לקוטי שיחות כרך כ"ו עמ' 30) שזה קשור לתוכן ספר התניא.

 

כפי שכבר אמרנו, הספר הוא בעצם ליקוט עצות. להלן נלמד, שהעצות מיועדות גם למי ששכלו ודעתו מבולבלים ו"בחשיכה יתהלכו בעבודת השם". תקדים דומה (אבל שונה) בספרות התורנית ניתן למצוא בספר "מורה נבוכים" לרמב"ם, שנכתב על ידו על מנת להאיר ולהבהיר את דעות הנבוכים בענייני אמונה בה', כפי שכתב בעצמו בהקדמה לספרו.

 

וראה זה פלא, הפסוק השני בהקדמתו הוא "אליכם אישים אקרא", אותו אדמו"ר הזקן בוחר לצטט בהקדמה לספרו זה! ניתן להסיק מכך, שאדמו"ר הזקן בחר בפסוק זה כדי לקשר אסוציאטיבית בין הספרים, לאמור: כשם שספר "מורה נבוכים" בא להאיר את הדרך בעיני הנבוכים באמונת ה' באותו הדור, כך ספר "לקוטי אמרים" מטרתו להאיר לאלו שהולכים בחשיכה בעבודת ה' בדור זה והלאה.

 

אולם, אדמו"ר הזקן אינו משלים את הפסוק ממשלי, וממשיך עם מילים שלקוחות מהנביא ישעיה:

 

3. שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם  (ישעיה פרק נ"א פסוק א')

 

וגם כאן יש לבאר, מדוע בחר אדמו"ר הזקן להשתמש דווקא בחצי הפסוק הראשון הזה מישעיה. כל בר דעת מבין, שבניסוח זה אדמו"ר הזקן ממקד את דבריו ל"רודפי צדק" ול"מבקשי השם" דווקא, ולא מסתפק ב"בני אדם" (הכינוי שנמצא בהמשך הפסוק במשלי). ומדוע?

 

מסביר על כך הרבי מלך המשיח:

 

4. הפירוש הפשוט דהתיבות "רודפי צדק מבקשי ה'" הוא – ש"רודפי צדק" קאי על כללות העבודה דקיום המצוות, ו"מבקשי ה'" קאי על עבודת התפילה (כי ענין התפילה הוא שמבקש קרבת ה' כו'), וכן על לימוד התורה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד.

העבודה צריכה להיות באופן שמודגש בה חילוקי הפרטים דג' הקוין, תורה עבודה וגמילות חסדים.

(התוועדויות תשמ"ב חלק א' עמ' 482)

 

זאת אומרת: בפתיחתו זו, מבקש אדמו"ר הזקן להבהיר שספרו מיועד לפנימיות נפשו של האדם: לא רק לתחום שבו כולם שווים כבני אדם – קבלת עול מלכות ה', שמתבטאת בקיום מעשי של המצוות ותו לא – אלא למהות הפנימית, לתחום הקדושה אליו היהודי מרגיש "שייך" יותר מאשר תחומים אחרים (בבחינת "זהיר טפי").

 

באופן כללי, ניתן לסווג את עם ישראל לשלוש קבוצות גדולות שלכל אחת מהן עיסוק עיקרי שונה (ביחד עם קיום כל המצוות בשלימות): יש בעלי גמילות חסדים (ומקיימים את המצוות באופן כללי, כי "מצוה" סתם בתורה היא מצוות הצדקה), יש לומדי תורה ש"תורתם אומנותם", ויש כאלו שבעיקר מתמקדים בתפילה (הן בתפילות והן באמירת תהילים וכדומה).

 

אדמו"ר הזקן מבקש לפנות לכל אחד, ודווקא לחלק בנפש שנמשך לתחום מסויים בקדושה (ולא רק מצד קבלת עול). הן אם הוא "רודף צדק" ונמשך בעיקר לקיום המצוות המעשיות, והן אם הוא "מבקש השם" בתורה או בתפילה.


ד

כמו כן, מבקש אדמו"ר הזקן לציין שהספר מיועד "למגדול ועד קטן". את המילים "למגדול ועד קטן" ניתן להסביר כמדרשו – בין לותיק בעבודת ה' ובין למתחיל בלימוד התורה וקיום המצוות. למרות שזהו דבר פלא: בדרך כלל ספר מתאים לרמה מסויימת, וכיצד ניתן לומר שספר התניא מתאים לכל הרמות, מהגבוהה ביותר ועד הנמוכה ביותר?

 

התשובה לכך נמצאת בדברי אדמו"ר הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, הרבי הקודם, חמיו של הרבי מלך המשיח]:

 

5. ספר התניא של רבינו ״ספר של בינונים״, בהסבריו השונים לדרכי החיים, כיצד צריך יהודי לחיות בענינים גופניים ורוחניים, וסוגי העצות איך למצוא מומי בני אדם ולתקנם – פתח את עיניהם של עשרות אלפי יהודים בעולם הרחב בכל תפוצות ישראל, בגולה ובארץ ישראל. ספר התניא היה לספר דרך החיים לגדולים וקטנים: איך שהגאון הגדול ביותר מוכרח להיות עובד ה׳, ואיך היהודי הפשוט ביותר יכול להיות עובד ה׳.

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ב ע׳ 59 – תרגום מאידיש)

 

זו התשובה: הגאון הגדול ביותר שילמד את ספר התניא יבין שגם הוא מוכרח להיות עובד ה', ואילו היהודי הפשוט ביותר יידע שהוא יכול להיות עובד ה' בזכות הלימוד בספר התניא. אם כן נמצא, שספר התניא מועיל לכל יהודי, לא משנה באיזו דרגה הוא נמצא. זהו "ספר דרך החיים" שפותח את העיניים הרוחניות לכל מי שלומד בו בצורה מסודרת.

 

בנוסף לפירוש כמדרשו – ספר התניא מיועד כפשוטו "למגדול ועד קטן" בגיל. וגם את זה יש צורך לבאר, כי בהשקפה ראשונה נראה, שספר התניא מיועד רק לגדולים בעלי השגה והבנה!

∼ ∼ ∼

פעם התוועד אדמו"ר הצמח צדק (רבי מנחם מענדל שניאורסון, האדמו"ר השלישי – נכדו של אדמו"ר הזקן) בי״ט כסלו עם חסידים. בהתוועדות זו דיבר שיש ללמוד תניא עם תינוקות של בית רבן – ילדים, שעל ידי כך מעמידים את הנפש שלהם גבוה, "בגובה נפלא".

שאל אחד החסידים: מאיזה גיל מתחילים ללמוד תניא עם ילדים? הרי שכלו של הילד לא בנוי להבין דברים רוחניים… ענה לו אדמו"ר הצמח צדק שזה על דרך הפסק של אדמו"ר הזקן:

6. וכשיהיה בן שש או שבע שלימות, הכל לפי בוריו וכוחו, מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרוא בתורה כל היום כולו, עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות

(הלכות ת״ת פרק א׳ סעיף א׳)

∼ ∼ ∼

יוצא אם כן שלימוד התניא צריך להתחיל כבר מגיל ילדות! מיותר לומר שיש להסביר לילד אט אט, לפי היכולות שלו, קטעים קטעים מספר התניא בצורה המותאמת לגילו… אך עצם הלימוד – שייך גם ל"קטן".


ה

אדמו"ר הזקן מברך את קוראי האגרת (ההקדמה) שכל אחד יבוא על מקומו בעקבות הלימוד, ויהיה לו שלום וחיים עד העולם, כלומר – שהוא יהיה מאושר באופן תמידי.

 

לאחר מכן משתמש אדמו"ר הזקן בביטוי "נצח סלה ועד". למרות שהביטוי נשמע מעט מליצי ובעל תוכן כפול ומכופל, יש משמעות תורנית רוחנית לשימוש בביטוי זה. בגמרא מוסבר מה המשמעות של "נצח סלה ועד":

 

7. תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד, אין לו הפסק עולמית. "נצח" דכתיב: (ישעיה נז' טז'), כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: "סלה" דכתיב: (תהילים מח' ט'), כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה' צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ אֱלֹקִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: "ועד" דכתיב: (שמות טו' יח') ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

(מסכת עירובין דף נ"ד עמוד א')

 

יוצא אם כן שאדמו"ר הזקן מבקש לברך את הלומדים בספר התניא, שתהיה להם הצלחה ("שלום" ו"חיים") בצורה כזו ש"אין לו הפסק עולמית". שכן יהודי יכול לקבל עצה ('טיפ') ממישהו שיעזור לו בתקופה מסויימת בחיים, אך בתקופה שלאחריה לא יהיה צורך בעצה זו – כוחה היה יפה לתקופה מסויימת או להתמודדות ספציפית, וכשהיא חולפת יש צורך בעצה חדשה.

 

הבעל שם טוב המשיל את פעולת החסידות – למישהו שיש לו בעיה בכלי הדם וכתוצאה מכך יש לו פצעים. רופא 'רגיל' יתן לו משחה, שאמנם תרפא את הפצע אך אחרי תקופה עלול להופיע פצע חדש. רופא מומחה יטפל בשורש המחלה – הוא ירפא את כלי הדם ולא יחזרו להופיע עוד פצעים.

 

כך עצותיו של אדמו"ר הזקן: הן אמורות לשנות את הפנימיות של האדם, ולכן הן מביאות חיים ושלום עד עולם, אין להן הפסק, כמו כל מקום שנאמר "נצח סלה ועד".

 

קשר נוסף של ספר התניא למילים "נצח סלה ועד": כיום, מאות שנים אחרי שהודפס ספר התניא, יהודים רבים ברחבי העולם לומדים בספר זה ומוצאים בו מסרים אקטואליים להתמודדות היום יומית (ועל כך במערך השיעור הבא). תופעה זו פלאית, שכן טבע האדם הוא לקנות בכל יום עיתון חדש… החדשות של יום האתמול כבר לא נחשבים בעיניו ועם העיתונים של שלשום עוטפים מתנות (או דגים…). אנשים אוהבים בטבעם דברים חדשים.

∼ ∼ ∼

בין חסידי אדמו"ר הזקן היו חסידים שניגשו אליו וביקשו לשמוע מאמר חסידות חדש (כטבע האדם שאוהב דברים חדשים). ענה להם אדמו"ר הזקן (באידיש): "גאזעטן, גאזטען! [=עיתונים, עיתונים!]. חדשות אתם מבקשים… לימדו תניא. עם התניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו".

∼ ∼ ∼

חוץ מהמילים האחרונות ("עם התניא אפשר להיות חסיד כמו אברהם אבינו") – יכולים אנו ללמוד מהתשובה של אדמו"ר הזקן, שספר התניא מיועד ללימוד כל החיים ובכל הדורות, ובכל פעם שיש צורך בחיות מחודשת בענייני עבודת ה' – הפיתרון הוא:
ללמוד תניא.

 

גם כיום, למרות שעברו שנים רבות מאז והעולם עבר תהפוכות מרחיקי לכת וחידושים טכנולוגיים אדירים – התשובות לכל ההתמודדויות בעבודת ה' נמצאות בתניא, וכפי שנלמד בשיעור הבא.


ו

ג' הנה מודעת זאת, כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנשי-שלומנו לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים, שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם, ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשכה יתהלכו בעבודת ה', בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש.

 

אדמו"ר הזקן כותב את הטענה הראשונה שנשמעה בפי החסידים: "אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים". בדרך כלל יש מעלה לראיה על שמיעה. כששומעים סיפור – יתכן שנאמין ויתכן שלא, אבל כשרואים זאת בעין – זו ההתאמתות הגדולה ביותר בעולם ואף אחד לא יוכל להזים זאת.

 

אך כשמדובר בהדרכה אישית בעבודת ה' שקשורה לנפש, בדיוק להיפך: יש צורך בשמיעה במקביל לראיה (הקדמה זו נכתבה טרום עידן הקלטת-קול…). הקורא שרואה את המילים הכתובות בספר – חסרה לו המנגינה ואין לו את ההדגשים בקולו של המסביר והמדריך. אילו היה רואה ושומע את קולו ואת החיות שבה הוא נותן את ההדרכה, היא היתה משמעותית הרבה יותר. אם כן, השמיעה היא נעלית יותר ועדיפה על ראיה.

 

במילים "באשר הוא שם" מתכוון אדמו"ר הזקן לומר, שלקריאה בספרי הדרכה בעבודת ה' יש חיסרון: המילים בספר לא "מעלות" את הקורא ממקומו הוא. הוא יכול להישאר "שם", בתובנות האישיות שלו ולא להתחבר להדרכה החדשה ולסגנון החדש של ההסתכלות שמתקבלת באמצעות ההדרכה הכתובה.

 

אדמו"ר הזקן כותב במפורש, כי בספרי ההדרכה שהיו מקובלים עד אז, יש "אור כי טוב" – אך הוא "גנוז" בתוכם. אילו שכלו ודעתו של האדם לא היו מבולבלים והוא לא היה מרגיש בתוך 'חושך' רוחני – אין ספק שהיה מרגיש את המתיקות וראייתו ה'רוחנית' את פני הדברים היתה משתנית. נפשו היתה מתרפאת. אבל המצב הוא, עובדתית, שבני האדם לא יכולים מסוגלים לממש את האור הטוב שגנוז בספרים האלו.

 

טענת החסידים צודקת, כותב אדמו"ר הזקן. אכן, יש בעיה בספר כתוב שמעניק הדרכה בעבודת ה'. הצדקת טענה זו בפני החסידים, מובילה אותנו כבר עתה בשלב ההצדקה לתובנה כי ספרו של אדמו"ר הזקן בוודאי לא נמנה על הקטגוריה הזו, שאם כן – מדוע הוא כותב ספר?…


ז

ד' ובר מן דין, הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי, בוודאי אינן שווין לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה גבי ברכת חכם הרזים על ששים רבוא מישראל, שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו'. וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות שם בפרוש הספרי גבי יהושע, שנאמר בו "איש אשר רוח בו", שיכול להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו'.

 

וזה דבר הטענה השניה: כיצד יתכן לומר שהתניא מביא מרגוע לכל אחד ומביא שלום ושלווה לכל נפש שקוראת בו – הרי לכל אחד 'מדבר' משהו אחר! גם אם נניח שהאדם הקורא את ספר התניא הוא בריא בנפשו, ושכלו ודעתו לא מבולבלים – גם אז לא בטוח שספר התניא יפעל עליו ויעזור לו במצב האישי בו הוא נמצא.

 

כדי לקלוע לדעתו של כל אחד, בלי לדעת מי יהיה זה שיקח לידיו את הספר ויקרא – זקוקים לשיעור קומה ענק כזה המתואר בסוגיה בגמרא בברכות, העוסקת בדין אותו שנו התנאים בברייתא:

 

8. תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר "ברוך חכם הרזים", שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.

(ברכות דף נ"ח עמוד א')

 

הדין הוא שכאשר רואים "אוכלוסי ישראל" (שישים ריבוא יהודים, כפי שהגמרא מביאה לאחר מכן) יש לברך בשם ומלכות "חכם הרזים" על הקדוש ברוך הוא שברא כל כך הרבה סוגים של יהודים. אף אחד מהם לא דומה לשני לא בחיצוניות ולא בפנימיות – גם המראה החיצוני וגם השכל שונים לחלוטין זה מזה, וה' הוא "חכם הרזים" – יודע את סודו ואת פנימיותו של כל אחד ואחד מהם, כי הוא בוראם.

 

בעמוד שלאחר מכן, מספרת הגמרא סיפור:

 

9. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא אמרו ליה בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו אמר להו אנא נמי כיון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל וברכינא עלייכו תלתא הנך תרתי וברוך חכם הרזים . .

(ברכות דף נ"ח עמוד ב')

 

האמוראים רב פפא ורב הונא (בנו של רבי יהושע) הלכו יחד בדרך. בהיותם בדרך פגשו את רב חנינא (בנו של רב איקא) ואמרו לו: "כאשר ראינו אותך ברכנו עליך שתי ברכות – "ברוך . . אשר חלק מחכמתו ליריאיו" ו"שהחיינו". החזיר להם רב חנינא: "גם אני, היות שראית את שתיכם נדמיתם עלי כשישים ריבוא של יהודים ובירכתי עליכם שלוש ברכות – 'אשר חלק מחכמתו ליראיו', 'שהחיינו' ו'חכם הרזים'".

 

נשאלת השאלה על מעשהו של רב חנינא: כיצד ניתן לברך בשם ומלכות "חכם הרזים" על יהודי אחד (או שניים) כפי שמברכים על שישים ריבוא מישראל? הרי כל סיבת ברכת "חכם הרזים" היא כפי שלמדנו עמוד אחד קודם לכן בגמרא, שיש ריבוי פרצופים וריבוי דעות, ולמרות הכל ה' בוראם יודע מה שבליבו של כל אחד ואחד! האם תלמיד חכם או שניים, גדולים ככל שיהיו, שווים לשישים ריבוא סוגי יהודים על סגנונותיהם?

 

עונה על כך הרמב"ן – רבינו משה בר נחמני – בספרו "מלחמות השם":

 

10. אבל הוא מיסודי חכמה שרמז להם שראוי להם לברך ברכה זו על חכם גדול שנכללו בו כל הדעות, כענין שאמר הכתוב ביהושוע בן נון "איש אשר רוח בו", ודרשו בספרי "שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שאין ברכת חכם הרזים אלא מן טעם המפורש בגמרא, לפי שאין דעתיהם דומות, והקדוש ברוך הוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי והוא שאמר משה "אלהי הרוחות" במדרש חכמים, לפיכך אמר להם שראוי לברך ברכה זו על חכם גדול.

(מלחמות ה' לרמב"ן על "בעל המאור", ברכות דף נ"ח עמוד ב' – אות י"ד)

 

הרמב"ן מביא את הפסוק שנאמר על יהושע בן נון שמילא את מקומו של משה רבינו – כנשיא הדור – "איש אשר רוח בו". ב'ספרי' מוסבר שה"רוח" שנמצאת בו היא היכולת הפלאית שלו שניתנה לו מאת ה' ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד. מכאן ניתן להבין את מעשהו של רב חנינא – הוא בירך 'חכם הרזים' כיון שהחכמים שהלכו לקראתו היו כל כך גדולים וקדושים עד כדי היכולת להכיל ריבוי דעות, ועד שישים ריבוא דעות, מתוך החכמה הגדולה שה' יתברך נתן להם.

 

אם כן, רק תלמיד חכם בעל שיעור קומה כה עצום שמסוגל לדבר אל שישים ריבוא בני ישראל – יכול לכתוב ספר ובו עצות לעבודת השם. ועל כן, טענת החסידים, כותב אדמו"ר הזקן, שיש צורך ב"נשמה כללית" שמסוגלת לכלול בתוכה את כל נשמות ישראל כולם ורק מספר כזה ניתן ללמוד ולהתעורר באהבת ויראת ה'.

 

גם טענה זו מובילה אותנו להבנה, שאם אדמו"ר הזקן טורח ומציין ומפרט את ההוכחה בדבר החיסרון בספר שכן יש צורך ב"חכם הרזים" – מובילה אותנו למסקנה, שאדמו"ר הזקן רומז שעצם העובדה שהוא אכן כותב בפועל כזה ספר, הרי הוא הוא "חכם הרזים" שיכול ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד…


ח

ה' אלא אפילו בספרי היראה אשר יסודותם בהררי קדש, מדרשי חכמינו זכרונם לברכה אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, וכל ששים רבוא נשמות כללות ישראל ופרטיהם ופרטי פרטיהם עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמנו בני ישראל, כולהו מתקשראן באורייתא, ואורייתא היא המקשרת אותן להקדוש ברוך הוא, כנודע בזוהר הקדוש – הרי זה דרך כללות לכללות ישראל. ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה, הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה.

 

וזו הטענה השלישית והאחרונה שמביא אדמו"ר הזקן בשם החסידים:

 

קיימים ספרי מוסר שמיוסדים ומבוססים על מדרשי חז"ל, שבהם "רוח ה' דיבר בם ומילתו על לשונם" והמדרשים הם חלק מתורת ה' שעליה נאמר בזוהר "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – התורה וה' הם אחד. מהם, לכאורה, יכול כל יהודי ללמוד ולקבל את דרכו בעבודת ה', שכן ההתקשרות של יהודי עם ה' נעשית באמצעות תורתו הקדושה.

 

ולמרות זאת, אין הדבר קל כלל ועיקר: ההתקשרות של יהודי עם ה' דרך התורה נעשית באופן כללי. קיים קושי מובנה בתורה להכיר את המסלול היחודי שהתורה מנתבת דווקא עבור היחיד בעבודת ה', ומדרשי חז"ל מהווים אם כן "דרך כללית" בעבודת ה', והבוחר צריך לבחור.

 

ואם כך, מחפש היהודי את הדרך בעבודת ה' שהוא צריך להתחבר אליה באופן פרטי ולא "בצורה כללית"… האם ספר של אדמו"ר הזקן, שמיועד לכולם, יכול לענות על מטרה זו?

 

אדמו"ר הזקן אף מחזק טענה זו, שלכל יהודי יש את הדרך הפרטית שלו בעבודת ה', בהוכחה ממחלוקות תנאים ואמוראים בהלכה:

 

ו' והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו, מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, לשון רבים, על שם מקור החיים לנשמות ישראל, הנחלקות דרך כלל לשלושה קווין: ימין, ושמאל, ואמצע, שהם חסד וגבורה וכו'. ונשמות ששרשן ממדת חסד, הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו' כנודע.

 

הסיבה לכך שאכן קיימות מחלוקות בהלכה אינה טעות. העובדה שהתנאים והאמוראים חולקים "מן הקצה אל הקצה" – ממש הפוך לגמרי זה מזה, מקורה ב"דברי אלוקים חיים": לא נאמר "דבר אלוקים חיים" לשון יחיד, אלא "דברי" לשון רבים, ללמדנו שאכן יתכן שבתורת ה' יתברך עצמו יהיו דעות רבים שחלוקים זה מזה וזה על זה.

 

מהיכן נובעת כזו היתכנות? משורש נשמות ישראל, שמתחלקים פחות או יותר לשלושה 'קוים' (תכונות) – ימין, שמאל ואמצע. ספירת הימין היא החסד, ספירת השמאל זו הגבורה, וספירת האמצע זו התפארת. נשמות התנאים והאמוראים שמקילים בדרך כלל – נובעות מספירת ה'חסד', נשמות התנאים והאמוראים שמחמירים בדרך כלל – נובעות מספירת ה'גבורה', וכן הלאה.

 

ואם במצוות מעשיות מצאנו סוגי שיטות ודרכי עבודת ה' שונות – על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בעניינים שקשורים לפנימיות נפשו של האדם, דרך עבודתו את ה' באופן אישי על ידי אהבת ה' ויראת ה'. אלו דברים שאי אפשר שכולם יעבדו אותו דבר, כי מדובר ברגש שבלב ובהבנה במוח. כאן בוודאי שיש צורך בהדרכה אישית מפורטת המתואמת לטבעו ואופיו של היהודי:

 

ז' וכל שכן וקל וחומר בהנסתרות לה' אלהינו, דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מאי דמשער בליביה, כמו שכתוב בזוהר על פסוק "נודע בשערים בעלה" וגו'.

 

על הפסוק "נודע בשערים בעלה" כותב הזוהר שלכל אחד יש את ה"שער" שלו ואת ה"שיעור" שלו, כפי מה שהוא משער בליבו בנוגע לאהבת ויראת ה', כי אכן – ב'דחילו ורחימו' לא ניתן לתת שיעור כללי לכל היהודים, וכל אחד צריך הגדרה באופן אישי.

 

אם כן, טוענים החסידים: כיצד הם יוכלו לקבל עצות בעבודת ה' מאדמו"ר הזקן בלי ההגדרה וההדרכה האישית לכל אחד ואחד, לפי טבעו ותכונותיו האישיות?!

 

גם מטענה זו, ניתן ללמוד בעקיפין שאכן – ספר התניא עונה על צורך זה… כיצד בדיוק? את זאת נלמד בשיעור הבא בעזרת ה'.


לסיכום:

א. את 'הקדמת המלקט' כותב אדמו"ר הזקן כדי להסביר מדוע – בשונה מהבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש ותלמידיהם – הוא כותב ספר עצות בעבודת השם, ולא מדריך באופן אישי כל חסיד בהתמודדות שלו.

 

ב. החלק הראשון של ההקדמה, אותו למדנו בשיעור זה, מתאר את שלושת הטענות כלפי התועלת המעשית שנובעת מלימוד אישי בספר עצות בעבודת ה' (דוגמת התניא).

 

ג. הטענה הראשונה מלמדת אותנו בצורה עקיפה, שאדמו"ר הזקן מתייחס לספרו כאל נותן מענה אישי כמו בהדרכה אישית פנים אל פנים, למרות שבדרך כלל ספר עצות שמתפרסם לרבים – אינו כזה.

 

ד. בטענה השניה אותה כותב אדמו"ר הזקן, הוא מרמז בצורה עדינה על עצמו ועל ספרו, שרק אדם שהוא "חכם הרזים" – היודע לכוון לליבותיהם של שישים ריבוא יהודים – יכול לכתוב ספר עצות כללי שיעזור ללומד באופן אישי, ולכן הוא כתב את התניא…

 

ה. בטענה השלישית מתייחס אדמו"ר הזקן לכך שהתורה בנויה לכתחילה באופן שקיימות שיטות שונות בעבודת ה' הנובעות משורש נשמה שונה. מכך ניתן להסיק, שאדמו"ר הזקן אכן בנה את ספרו בצורה כזו שהעצות שבו – מיועדות לכל יהודי, לא משנה מה שורש נשמתו וסוג עבודתו את ה'…

 

ו. בשיעור הבא נלמד את תשובתו של אדמו"ר הזקן על כל שלושת הטענות, ונבין מדוע כל יהודי, הן בדורו של אדמו"ר הזקן והן בכל הדורות עד לדורנו אנו – יכול לקבל את התשובות על כל השאלות בלימוד אישי בספר ה'תניא'.


המעשה הוא העיקר:

א. למד תניא עם ילד.

ב. כתוב את המסקנות האישיות שלך מהיכולת של ילד להבין חסידות.


מקורות:

א' הקדמת המלקט: והיא אגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו ישמרם צורם ויחזקם:

 

ב' אליכם אישים אקרא, שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ה' וישמע אליכם אלקים, למגדול ועד קטן, כל אנשי שלומנו דמדינתינו וסמוכות שלה, איש על מקומו יבוא לשלום וחיים עד העולם, נצח סלה ועד, אמן כן יהי רצון.

 

ג' הנה מודעת זאת, כי מרגלא בפומי דאינשי בכל אנ"ש לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים, שהקורא קורא לפי דרכו ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם, ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשכה יתהלכו בעבודת ה', בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים, אף כי מתוק האור לעינים ומרפא לנפש.

 

ד' ובר מן דין, הנה ספרי היראה הבנויים על פי שכל אנושי, בוודאי אינן שווין לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות, ואין שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה גבי ברכת חכם הרזים על ששים רבוא מישראל, שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו'. וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות שם בפרוש הספרי גבי יהושע, שנאמר בו "איש אשר רוח בו", שיכול להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד וכו'.

 

ה' אלא אפילו בספרי היראה אשר יסודותם בהררי קדש, מדרשי חכמינו זכרונם לברכה אשר רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, וכל ששים רבוא נשמות כללות ישראל ופרטיהם ופרטי פרטיהם עד ניצוץ קל שבקלים ופחותי הערך שבעמנו בני ישראל, כולהו מתקשראן באורייתא, ואורייתא היא המקשרת אותן להקדוש ברוך הוא, כנודע בזוהר הקדוש – הרי זה דרך כללות לכללות ישראל. ואף שניתנה התורה לידרש בכלל ופרט ופרטי פרטות לכל נפש פרטית מישראל המושרשת בה, הרי אין כל אדם זוכה להיות מכיר מקומו הפרטי שבתורה.

 

ו' והנה אף בהלכות איסור והיתר הנגלות לנו ולבנינו, מצאנו ראינו מחלוקת תנאים ואמוראים מן הקצה אל הקצה ממש, ואלו ואלו דברי אלהים חיים, לשון רבים, על שם מקור החיים לנשמות ישראל, הנחלקות דרך כלל לשלושה קווין: ימין, ושמאל, ואמצע, שהם חסד וגבורה וכו'. ונשמות ששרשן ממדת חסד, הנהגתן גם כן להטות כלפי חסד להקל כו' כנודע.

 

ז' וכל שכן וקל וחומר בהנסתרות לה' אלהינו, דאינון דחילו ורחימו דבמוחא ולבא דכל חד וחד לפום שיעורא דיליה, לפום מאי דמשער בליביה, כמו שכתוב בזוהר על פסוק "נודע בשערים בעלה" וגו'.



1. עשרים שנה כתב רבינו את ספרו "לקוטי אמרים", הוסיף גרע ודייק בכל תיבה ותיבה, עד אשר צירפו וזיקקו בחסר ויתיר, ויתן רשות להעתיקו ולהפיצו ברבים, אבל על ידי אלפי העתקות בכתבי יד שונים, נשתבש הרבה. ואז שלח רבינו שליחים מיוחדים לרבנים הצדיקים ר' יהודא לייב הכהן ור' זוסיא מאניפולי להתייעץ עימהם אם להדפיסו, ובהסכמתם הרשה רבינו להדפיסו.

(קצורים והערות לספר התניא – עמ' קכ"א)

 

2. אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם

(משלי פרק ח' פסוק ד')

 

3. שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם

(ישעיה פרק נ"א פסוק א')

 

4. הפירוש הפשוט דהתיבות "רודפי צדק מבקשי ה'" הוא – ש"רודפי צדק" קאי על כללות העבודה דקיום המצוות, ו"מבקשי ה'" קאי על עבודת התפילה (כי ענין התפילה הוא שמבקש קרבת ה'  כו'), וכן על לימוד התורה, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד.

העבודה צריכה להיות באופן שמודגש בה חילוקי הפרטים דג' הקוין, תורה עבודה וגמילות חסדים.

(התוועדויות תשמ"ב חלק א' עמ' 482)

 

5. ספר התניא של רבינו ״ספר של בינונים״, בהסבריו השונים לדרכי החיים, כיצד צריך יהודי לחיות בענינים גופניים ורוחניים, וסוגי העצות איך למצוא מומי בני אדם ולתקנם – פתח את עיניהם של עשרות אלפי יהודים בעולם הרחב בכל תפוצות ישראל, בגולה ובארץ ישראל. ספר התניא היה לספר דרך החיים לגדולים וקטנים: איך שהגאון הגדול ביותר מוכרח להיות עובד ה׳, ואיך היהודי הפשוט ביותר יכול להיות עובד ה׳.

(כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ נ״ע, ספר השיחות תש״ב ע׳ 59 – תרגום מאידיש)

 

6. וכשיהיה בן שש או שבע שלימות, הכל לפי בוריו וכוחו, מוליכו אצל מלמד התינוקות לקרוא בתורה כל היום כולו, עד שיקרא תורה שבכתב כולה עם נביאים וכתובים כולם פעמים רבות

(הלכות ת״ת פרק א׳ סעיף א׳)

 

7. תנא דבי רבי אליעזר בן יעקב: "כל מקום שנאמר נצח סלה ועד, אין לו הפסק עולמית. "נצח" דכתיב: (ישעיה נז' טז'), כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי: "סלה" דכתיב: (תהילים מח' ט'), כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ כֵּן רָאִינוּ בְּעִיר ה' צְבָאוֹת בְּעִיר אֱלֹקֵינוּ אֱלֹקִים יְכוֹנְנֶהָ עַד עוֹלָם סֶלָה: "ועד" דכתיב: (שמות טו' יח') ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.

(מסכת עירובין דף נ"ד עמוד א')

 

8. תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר "ברוך חכם הרזים", שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה.

(ברכות דף נ"ח עמוד א')

 

9. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע הוו קאזלי באורחא פגעו ביה ברב חנינא בריה דרב איקא אמרו ליה בהדי דחזינך בריכינן עלך תרתי ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו אמר להו אנא נמי כיון דחזתינכו חשבתינכו עלואי כשיתין רבוון בית ישראל וברכינא עלייכו תלתא הנך תרתי וברוך חכם הרזים . .

(ברכות דף נ"ח עמוד ב')

 

10. אבל הוא מיסודי חכמה שרמז להם שראוי להם לברך ברכה זו על חכם גדול שנכללו בו כל הדעות, כענין שאמר הכתוב ביהושוע בן נון "איש אשר רוח בו", ודרשו בספרי "שיכול להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד", שאין ברכת חכם הרזים אלא מן טעם המפורש בגמרא, לפי שאין דעתיהם דומות, והקדוש ברוך הוא יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי והוא שאמר משה "אלהי הרוחות" במדרש חכמים, לפיכך אמר להם שראוי לברך ברכה זו על חכם גדול.

(מלחמות ה' לרמב"ן על "בעל המאור", ברכות דף נ"ח עמוד ב' – אות י"ד)