בבואנו מיום הבהיר י' שבט, הוא יום ההילולא של הוד כ"ק הגה"ק אדמו"ר מוהריי"ץ נ"ע מליובאוויטש, ויום קבלת הנשיאות ע"י הוד כ"ק הרבי מה"מ, לאחר שהתעמקנו ב"מאמר הראשון" המפורסם שאמר הרבי בי' שבט תשי"א, שבו הניח את היסודות והיעדים בעבודת הקודש של דורנו, זה הזמן לסכם את תמצית דברי קדשו מאז, המאירים כנתינתם, ולקחת מהם "צידה לדרך", בדרכנו לקראת היעד המובטח: הגאולה השלימה והקרובה.
להתעמק ביסודות
אין תחליף להתעמקות במקור הדברים, מה גם שניתן לשמוע הקלטות מאותו מאמר יסודי של י' שבט תשי"א. לב מי לא ימס כשישמע את הקול הנשמתי המעורר, בבכי פנימי כבוש ועצור כל אימת שמזכיר את המצב הרוחני של עם ישראל, או שמדבר בכיסופים וערגה המרעידים את נימי הנפש, על הגאולה וביאת המשיח… ובכל זאת, כדי לזכות את הרבים, נסכם את תמצית הדברים:
א'. כשם שמשה רבינו שהוא השביעי לאברהם אבינו, זכה והוריד את השכינה לארץ (לאחר שנסתלקה מהארץ לרקיע החל מחטא אדם הראשון) [עפ"י מדרש רבה לשיר השירים עה"פ באתי לגני וגו'] – כך גם השביעי יוריד את עיקר השכינה (מאחר שחזרה ונסתלקה לרקיע מאז חטא העגל) – למטה בארץ, בגאולה השלימה. ואנו זכינו להיות בני "הדור השביעי" לאדמו"ר הגאון האלוקי "בעל התניא" זיע"א – מייסד חסידות חב״ד.
ב'. עיקר שכינה, אינו רק אור אלוקי מצומצם יותר שנקרא "שכינה" מלשון (הארה ש-)שוכנת ומתלבשת, אלא זה עיקר התמצית של האור האלוקי. דהיינו: שהאור הגבוה והנעלה ביותר יאיר ויתגלה ב"מטה" ביותר – שהוא עולם הזה הגשמי והחומרי – בגאולה.
ג'. דברי חז״ל ש"כל השביעין חביבין", מלמדים שאין השביעי חביב מכח מעלה מיוחדת שיש בו, אלא שיחודו וחביבותו נובעים מעצם עובדת היותו "שביעי", וזאת על אף שאין זה בבחירתו ואולי גם שלא ברצונו. כך הדבר גם בנוגע לעובדה שאנו הדור השביעי – אין זה מפני מעלה נרכשת, שיש בנו, אלא מפני שבנו בחר ה׳ שנהיה דור אחרון לגלות ודור ראשון לגאולה, ושנהיה אנו אלו ש"אין הדבר תלוי אלא בנו" – שע"י עבודתינו הרוחנית "נמשיך" את "עיקר השכינה" – לעוה"ז הגשמי – בגאולה. ומכיוון שזהו תפקידנו – מובן שה' נותן לנו את הכח לבצע זאת.
ד'. "שביעי" הוא "שביעי לראשון", שכן ללא הראשון אין הספירה מתחילה ובוודאי שאינה מגיעה להשלמת המעגל ב"שביעי". משה רבינו הוא "שביעי לראשון" – אברהם אבינו. מכאן שדרך העבודה להביא גאולה לעולם, נעוצה בסגנון עבודתו של אברהם, שעסק בהפצת האמונה בה' תורתו ומצוותיו, בכל הכלים, וגם במחיר "מסירות נפש" ממש.
נקודת ה"מסירות נפש" המתחייבת מכך, מדגישה את היכולת והצורך לעבוד את ה' מתוך "ביטול האני" – ש"למעלה מטעם ודעת" ("שטות דקדושה"). שע"י שיהודי מוסר את כולו לרצון ה' ועבודתו, כך מסוגל הוא להגיע לויתור למען הזולת עד כדי פעולה מתוך אהבת ישראל אמיתית ומושלמת, ללא גבול, כעבודתו של בעל ההילולא זצוקללה"ה ורבותינו נשיאנו שקדמו לו, זיע"א.
ה'. עבודה זו, צריך שתיעשה באופן המהפך את ה"שטות דלעומת זה" ל"שטות דקדושה". כלומר, שהדברים צריכים להתבצע באותה חיות והתלהבות ובאותו מרץ ותחכום, שאדם נוהג להפעיל למען כל היקר לעצם חייו הגשמיים, כולל גם זאת, שכשצריך, פועל גם באורח בלתי שגרתי.
ומסכם הוד כ"ק אדמו"ר שליט"א בלשון קדשו: "וע"י העבודה באופן כזה יומשך עיקר שכינה למטה בעולם הזה הגשמי והחומרי, ויהיה עוד במדרגה נעלית יותר גם מקודם החטא, וכמ"ש במשיח "ונשא מאד""…
בדרך הסלולה
ועתה שזכינו שבשנים האחרונות (ובמיוחד בשנת תשנ"ב) הורה כ"ק אדמו"ר רוח אפינו משיח ה' שליט"א להודיע לכל באי עולם כי "הגיע זמן גאולתכם" וכי יש להתמקד בהכנה הרוחנית והנפשית לקראת הגאולה – לא נותר לנו אלא לצעוד בבטחה בדרך הסלולה: להפיץ את האמונה במשיח ובגאולה הקרובה והמובטחת, בכל הכלים והדרכים, בתושיה, במרץ ובמסירות נפש.
וכל זאת מתוך אהבת ישראל אמיתית – וזאת אפילו "למעלה מטעם ודעת"!
(מאמר המערכת – "פנימיות" 5 – שבט נ"ד)