חורבת בית המקדש – בנינו

סתירה שהיא בנין

איתא ברמב״ם (הל׳ מלכי□ ו' י'): "כל המשבר כלים וקורע בגדים והורס בנין וכו׳ דרך השחתה, עובר בבל תשחית״.

והנה אמרו חז"ל (שמו״ר ל' ס'. ירושלמי ר׳׳ה א' ג') על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", שהקב״ה עצמו מקיים כביכול את המצוות שאותן ציוה לישראל.

ועל ־ פי ־ זה תמוה, כיצד הניח הקב״ה – ואף שלח, ככתוב: ״הנני שולח ולקחתי וכו׳ ועל נבוכדנצר מלך בבל עבדי וכו״׳ – להרוס את בית המקדש, בעוד שלישראל אסור הדבר משום "בל תשחית"?

ויתירה מכך. שכן, כשהמדובר הוא בבית ־ המקדש, הרי שמלבד האיסור של ״בל תשחית" החל על הריסת כל מבנה שהוא, נוסף גם האיסור המיוחד של ״לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״ (דברים י"ב ד'). וכדאיתא ברמב״ם (הל׳ בית הבחירה א' י"ז): "הנותץ אבן אחת מן המזבח, או מכל ההיכל, או מבין האולם ולמזבח דרך השחתה, לוקה. שנאמר, ונתצתם את מזבחותם וגו', לא תעשון כן לה׳ אלוקיכם״.

ואין לומר שהדבר נעשה משום שישראל אינם ראויים לבית ־ מקדש. דאי משום הכי, היה יכול הקב״ה לגונזו כשם שגנז את המשכן (סוטה ט' א') – וכשם שגנז את שעריו (איכה ב' ט') וחלק מכליו של בית ־ המקדש גופא (יומא נ"ב ב') – ואין צורך להחריבו דווקא.

השחתה שאינה השחתה

והנה אמרו חז״ל (איכה רבה ב' י"ג) על הפסוק ״כלה ה׳ את חמתו" (איכה שם ט') – "שפך חמתו על העצים והאבנים ולא שפך חמתו על ישראל״.

ועל־פי־זה היה לכאורה מקום ליישב, דמשום כך אין בהריסת בית ־ המקדש משום איסור ״בל תשחית". שכן, איסור זה אינו אלא ״כשעושה דרך השחתה וקלקול. אבל על ־ מנת לתקן מותר לקלקל, אם אי אפשר לתקן אלא על ־ ידי קלקול זה" (שו׳׳ע הרב הל' שמירת גוף ונפש, סעיף ט"ו). ואם כן, כיון שעל ־ ידי חורבן בית ־ המקדש "כלה ה׳ את חמתו", הרי שיש כך משום תיקון.

וכשם שמצינו בדיני שבת, שאם "קרע בגדים או שרפן, או שבר כלים דרך השחתה, הרי זה פטור״ (רמב"ם הל׳ שבת א'  י"ז). ובכל זאת – "הקורע בחמתו וכו׳ חייב. מפני שמיישב דעתו בדבר זה, וינוח יצרו. והואיל וחמתו שוככה בדבר, הרי הוא כמתקן, וחייב" (רמב״ם שם י' י').

ובפרט שעל ־ ידי ש״שפך חמתו על העצים והאבנים", "לא שפך חמתו על ישראל". ונמצא, שכלפי ישראל – לא זו בלבד שיש בקלקול זה משום תיקון, אלא שקלקול זה על ־ מנת לתקן הוא, שהרי "אי אפשר לתקן אלא על ־ ידי קלקול זה". ואם כך, אין זו השחתה.

אלא שעדיין אין בכך תירוץ על השאלה, כיצד עבר הקב״ה לכאורה על איסור "לא תעשון כן וכו'". שכן, אף שגם איסור זה חל על "דרך השחתה" בלבד (רמב״ם הל' בית הבחירה שם), ו״אם נותץ כדי לתקן ודאי שרי״ (כסף משנה שם), הרי לא רק שבד בבד עם החורבן החלה גם ההכנה והאפשרות לגאולה, אלא שמיד לאחר החורבן החלה הגאולה גופא ובנין בית ־ המקדש.

שהדברים אמורים רק כאשר התיקון נעשה בגוף הדבר שבו מתבצע הקלקול (שו״ת הצמח צדק או"ח סי׳ כ' אות ג').

ואילו כאן התבצע הקלקול בבית ־ המקדש, בעוד שהתיקון היה רק כלפי הקב״ה (ש״כלה חמתו") וישראל (ש״שפך חמתו על העצים והאבנים" ולא עליהם).

מטרת החורבן

והנה איתא בילקוט ירמי׳ בתחילתו: "עלה אריה במזל אריה, והחריב את אריאל, על ־ מנת שיבוא אריה במזל אריה, ויבנה אריאל. עלה אריה – זה נבוכדנצר. דכתיב (ירמי׳ ד' ז'), עלה אריה מסבכו. במזל אריה – עד גלות ירושלים בחודש החמישי (שם א' ג' והחריב אריאל – הוי אריאל קרית חנה דוד (ישעי׳ כ"ט א'). יבוא אריה – זה הקב״ה, דכתיב בי', אריה שאג מי לא יירא(עמוס ג' ח'). במזל אריה – והפכתי אבלם לששון (ירמי׳ ל"א י"ב). ויבנה אריאל – בונה ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס״ (תהילים קמ"ז ב').

ולכאורה, לשם מה השימוש החוזר ונשנה בלשון "אריה״, בהקשר לחורבן, ואף בהקשר לבנין. הלוא אפשר לומר את אותם דברים בפשטות – "בא נבוכדנצר בחודש החמישי והחריב את בית ־ המקדש, על ־ מנת שיבוא הקב״ה וכו״׳ – מבלי להשתמש בלשון זו שוב ושוב?

אלא, שרצונו של הילקוט להשמיענו, כי מטרת חורבנו של בית ־ המקדש היא – בנינו. ״עלה אריה והחריב את אריאל, על־מנת שיבוא אריה ויבנה אריאל״.

ומשום כך, חוזר ונשנה אותו ביטוי – ״אריה״ – הן בהקשר לחורבן, והן בהקשר לבנין. ללמדנו, כי "עלה אריה והחריב״ ו״יבוא אריה ויבנה" – אחד הם.

ומובן אפוא, שאין בנתיצתו של בית ־ המקדש משום "לא תעשון כן וכו'״. שכן (גם כלפי בית־ המקדש עצמו), כל ענינו של החורבן וההרס גופא, הוא בנין, ו״ההיא נתיצה בנין מיקרי" (לשון המרדכי במגילה, פרק ד' ס' תתכ"ו).

התחלת הבנין אחר החורבן

ועל־פי ־ זה נמצא דבר נפלא. דבנינו של בית ־ המקדש השלישי לא יתחיל רק לעתיד לבוא, אלא שהוא התחיל כבר מיד לאחר חורבנו גופא.

ולא זו בלבד, אלא שזוהי כל תכליתו של החורבן. שכן, הקב״ה רצה לתקן את בית ־ המקדש, שלא יהיה עוד "בנינא דבר נש״ (זוהר חלק ג' רכ"א א'), אלא ״בנינא דקודשא ב״ה" (שם) שהוא נצחי, ולכן החריבו. ואם כן, אין זה חורבן וסתירה, אלא בנין.

וזהו הביאור בסיפור המובא במדרש (איכה רבה א' נא), כי בשעת חורבן הבית שמע ערבי את פרתו של ישראל צועקת, ואמר לו, כי עתה נחרב בית ־ המקדש. ומיד לאחר מכן, כאשר צעקה פעם נוספת, אמר לו, כי ״נולד מושיעם וגואלן של ישראל״.

דהיינו, לא רק שבד בבד עם החורבן החלה גם ההכנה והאפשרות לגאולה, אלא שמיד לאחר החורבן החלה הגאולה גופא ובנין בית־המקדש. שכן,״עלה אריה והחריב וכו״׳ – ״על־מנת שיבוא אריה ויבנה״.

(פנימיות 82 דבר מלכות)