בכח התורה – ישתנה המצב
בין העבודות הרוחניות שעל כל יהודי לבצע ולהביא באמצעותן את הגאולה, ישנן כאלה הממחישות את הגאולה, ובכך הן מזרזות יותר את הגאולה השלמה.
לאמיתו של דבר, כל לימוד תורה יוצר חירות מיידית ומוחשית, שהרי אמרו רז״ל: ״אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה״. אלא שישנו סוג מיוחד של לימוד תורה שבאמצעותו נעשית החירות מוחשית יותר וגלויה.
הכוונה היא ללימוד ענינים הקשורים בבנין בית המקדש: צורת הבית, פרטי בנייתו, ועבודת הקרבנות, כפי שאלה מפורשים בתנ״ך, בדברי חז״ל ובהלכה.
בהזדמנויות שונות מסבירים לנו חז״ל את חשיבות העיסוק בפרטים ההלכתיים של בית המקדש. כך אומרים חז״ל במדרש: ״הואיל ואתם מתעסקים בו – כאילו אתם בונים אותו״ (ילקוט שמעוני יחזקאל, רמז שפב). גם כאשר יחזקאל הנביא נצטוה להגיד לבני ישראל את "צורת הבית, מתכונתו ומוצאיו ומובאיו"- מספרים לנו חז״ל כי בתגובה על כך הביע יחזקאל לפני הקב״ה את פליאתו על כך, שכן בני ישראל היו בגלות. על כך אמר לו הקב״ה שעל־ידי זה ״מעלה אני עליהם כאילו הם עסוקים בבנינו", ואזי "אין בנין ביתי בטל" (מדרש תנחומא לפ' צו).
"מרדכי" מגרש את הגלות…
כך היה גם בתקופת מרדכי הצדיק, לאחר שהמן הרשע הביא לגזירת כליה של עם ישראל, אנשים נשים וטף, הרי שנפגש עם מרדכי ראה אותו יושב ועוסק עם תלמידיו בהלכות הקרבת העומר – בבית המקדש, וחז״ל אומרים שמכך הבין כי מזימתו הרעה הופרה משמים.
הבה ונתבונן: באויר ריחפה אז סכנה רצינית של השמדת העם כולו. בני ישראל מפוזרים ומפורדים בין העמים. בית המקדש שרוי בחורבנו והארץ בשממונה. בתוך כל זה יושב מרדכי היהודי, צדיק הדור, ועוסק עם תלמידיו בדיני הקרבת העומר, כאילו בית המקדש עומד על מכונו, והדאגה היחידה היא כיצד להקריב את העומר…
וכמרדכי בדורו, כך צדיק דורנו, הרבי מעורר ומדרבן לעסוק בתורת הבית ובתורת הגאולה, עוד בסוף זמן הגלות, טרם הגאולה, הקרובה לבוא. זו התשובה הניצחת לכל אומות העולם ולכל ביטויי הגלות שבכל דור: הרגשת חרות וגאולה והמחשת הגאולה, באמצעות התורה.
הדעת "מביאה למעלה מן הדעת"
כיוון הדברים הללו, קיבל דגש כפול ומכופל וציון דרך חדש ומיוחד, החל משנת ״תנש״א״ – שנת ״נפלאות אראנו״, כהגדרתו של הרבי, כחלק מ״שורת שנים של נפלאות״ בהם מצויים אנו עתה, כלשון קדשו.
בשיחת י״ז (טו׳־ב) תמוז (ש״פ בלק) תנש״א, אמר: ״כיון שעומדים על סף הגאולה שבאה תיכף ומיד ממש, מובן, שלימוד הלכות בית הבחירה בשנה זו צריך להיות באופן אחר לגמרי… ועוד ועיקר: שהלימוד הוא מתוך ידיעה והכרה בוודאות גמורה שאין זה ״הלכתא למשיחא״, כי אם, הלכה למעשה בפועל נוגע שלאחרי זה, כיון שמקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל (כבר עתה למעלה, ותיכף) יגלה ויבא משמים" (רש"יותוס' סוכה מא סע"א, ועוד) ברגע כמימרא.
…״ויש להוסיף בביאור הצורך והמעלה דלימוד התורה בענייני משיח וגאולה ובנין בית המקדש השלישי ככניסה להתחלת ימות המשיח – ובהקדמה: אף שאמרו חז״ל (סנהדרין צז,א) שמשיח בא ״בהיסח הדעת״ אין זה בסתירה ח״ו למחשבה והתבוננות באופן של ״דעת״ (״שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק״ [תניא ספיג]) בענייני משיח וגאולה, ולכל לראש המחשבה וההתבוננות לידע ולהכיר שעומדים כבר בכניסה לימות המשיח, ״הנה זה בא״… כי "היסח הדעת" פירושו "למעלה מן הדעת", (תניא, אגה״ק [קה,ב]). היינו שלאחרי שענין זה חודר בדעתו (ע״י המחשבה וההתבוננות כו') הרי זה נעשה אצלו באופן שב(היסחו) למעלה מן הדעת!״
״בכח התורה (חכמתו של הקדוש־ברוך־הוא שלמעלה מהעולם) לשנות טבע האדם (ירושלמי כתובות פ״א ה״ב), שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדיין חס־ושלום מחוץ לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימית), הרי על־ידי לימוד התורה בעניני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה, ומתחיל לחיות בעניני הגאולה, ומתוך ידיעה והכרה ש״הנה זה בא".
(פנימיות 56 בין המצרים ה'תשנ"ח)