מחתרת חסידית
כותב השורות הרב יעקב אריה שמולביץ זצ"ל, כיהן בשליחות הרבי בבית שאן, בתפקיד ראש מוסדות חב"ד ורב בתי הספר, עד ליום ח' שבט ה'תשע"ד, בו נתבש"מ לאחר שנלחם כארי ב"מחלה ההיא", תוך שהוא ממשיך בהרבצת תורה וחסידות ומראה פנים שוחקות לכולם
הם היו שמונה בחורים מבתים "ליטאיים", אבל במהלך לימודיהם בישיבת "איתרי" הליטאית, גילה כל אחד מהם את אור החסידות, ויחד הם יסדו את "מחתרת איתרי", או יותר נכון "המחתרת החסידית". פירוקה של "המחתרת" התרחש עת עברו כולם ללמוד בישיבת "תומכי תמימים" בכפר חב״ד… כיום – 34 שנים לאחר מכן, רובם נושאים בתפקידים רבניים וכשלוחי הרבי בארץ הקדש ובעולם.
ויכוח והשלכותיו
הייתי הצעיר ביותר מבין אלו שישבו מסביב לשולחן, תלמיד שיעור א׳ בישיבת "איתרי" לצעירים השוכנת בשכונת "תלפיות" בירושלים. היתה זו ארוחת צהריים רגילה לחלוטין, כשהבחורים מסביב לשולחן ב"חדר האוכל" שוחחו בהתלהבות על האמונות של ה"חב״דצקער׳ס".
אהדה גדולה לחב״ד לא היתה שם בשיחה, אבל היה שם בחור אחד "קצת חבד״ניק". מה זה "קצת"? סבא שלו ע״ה מצד אימו, היה חסיד ידוע, אבל אביו שלח אותו ללמוד בישיבה הליטאית.
באותה שיחה הבחור צידד דווקא בעד חב״ד וזו הייתה סיבה מוצדקת לוויכוח שהלך ונמשך. "איך מותר להניח תפילין ברחוב?". "מה זה כל לימוד החסידות שעות שלמות במקום גמרא?״, ועוד "טענות מטענות שונות". כאמור, הייתי הכי צעיר שם מסביב לשולחן ולכן גם לא התערבתי בוויכוח.
לפתע פנה אותו "קצת חב״דניק" למתווכח שמולו ושאל: "אולי במקום להתווכח, אתה מעוניין להכיר מעט את ספר התניא". כמובן שההוא לא ענה, כי אם יאמר "לא" הרי הפסיד טכנית בוויכוח, ואם יאמר "כן" זה נשמע כ"כפירה"… דווקא אני, שלא השתתפתי עד אותו רגע בשיחה, הרמתי לפתע את קולי ואמרתי: "כן", אני מעוניין ללמוד תניא!״.
אותו בחור – (הרב) שמואל פריימן שמו (ע״ה) שלימים בתור חסיד חב״ד כיהן כמנהל חינוכי של תלמוד תורה איתרי בירושלים עד פטירתו מ"המחלה ההיא", לו אני חייב את תחילת התקרבותי לחב״ד. הוא אמר לי מיד: "אין בעיה, אני אסדר לך חברותא בתניא".
עדיין היה אסור לו לספר לי שקיים בישיבה שיעור שבועי בתניא… את זה אני עתיד לגלות רק כעבור חודש. רק לאחר שיווכחו ב"מחתרת" שאני אכן רציני בלימוד התניא, ולא סתם איזה "מויסר" שילשין להנהלה איפה ומתי מתקיים השיעור, רק אז יגלו לי את הסוד ״הנורא״…
בינתיים התגלה לי רק שיש ראש מחתרת חסידית בישיבה, בחור גאון ונמרץ, וגם גילו לי בסוד את שמו: דוד קרמר. הוא היה זה שהתחיל ללמוד איתי תניא בחברותא. בשלב הזה עוד לא חלמתי לאיזה מסלול של מירוצים ואתגרים אני נכנס… רק רציתי ללמוד תניא, אבל משם הכל הוביל לשינויים ומהפכים לכל החיים.
וככה, בהפסקה שבין הסדרים, על חשבון מנוחת הצהריים, התיישבנו שנינו באחת מפינות אולם הלימודים ("זאל" בעגה החב״דית), והתחלנו ללמוד פרק א׳ בתניא. דוד קרמר ידע לעשות את זה מספיק מעניין, וכך הסכמתי לבוא גם בפעם הבאה, ושוב ושוב…
כנראה שזה כבר היה "אל חזור", כי יום אחד גילו לי מתי מתקיים שיעור התניא, וגם גילו לי כי ישנם בישיבה עוד בחורים שלומדים תניא… ונאמר לי גם, שאם לא אגלה לאף אחד, יודיעו לי היכן מתקיים השיעור שלמחרת בערב… מובן שבכל שבוע השיעור התקיים במקום אחר, כי אף פעם לא יכולנו לדעת מי ראה אותנו ואיזו הפתעה הוא יכין לנו בשבוע הבא!..
שיעורי תניא קסומים
בכל שבוע הוא הגיע באותו יום. בשקט, בזהירות. אינני יודע מי הודיע לו לאן לבוא, אבל הוא הגיע. זה לא היה קל. לפעמים הוא הגיע והשיעור לא התקיים. לפעמים השיעור התחיל אבל לא הסתיים, כי מבחוץ ניתקו לנו את החשמל. לפעמים למדנו מלכתחילה לאור הנרות. לפעמים היינו עשרה ולפעמים שניים. פעם אחת חיכו לו בשער הישיבה נערים שצעקו עליו שיסתלק ואף כיבדו אותו במטר עגבניות…
כדי להבין מהיכן המעשים האלו נבעו, צריך להכיר את אווירת ההתנגדות לחב״ד ששררה אז בעולם הישיבות. אמנם רשמית רבני הישיבות לא יכלו להתנגד ללימוד תניא או ליקוטי תורה. הרי אלו הם דברי תורה!
אבל בצורה לא רשמית הם שידרו לתלמידים שצריך להתרחק ולהיזהר מכל דבר שקרוב לחב״ד או אפילו דומה לדומה.
וכך, תחת אווירת הפחד והזהירות, התקיים שיעור התניא השבועי במחתרת ובסודי סודות, בכל פעם במקום אחר, ולדידי – באווירה מיוחדת וקסומה שנבעה מ"מים גנובים ימתקו". היינו חייבים ללמוד בשקט כדי שלא ישמעו בחוץ. גם המשפיע שלנו, שהיה משלוחי הרבי לארץ הקדש, הרב החסיד ה"משכיל" וה״עובד״ רבי בערל שור זצ״ל דיבר בשקט ובאצילות, בטוב טעם עם מבטא קצת אמריקאי וקצת רוסי, קצת אצילי… משהו מעולם אחר.
בשבילנו זו הייתה נקודת אור שבועית, נקודת התעלות והתקשרות לתנועת החסידות הגדולה. הוא היה שליח של הרבי, אבל גם שליח של חב״ד החופשית שמחוץ למחתרת. כל השבוע פשוט חיכינו לשיעור החשאי המתוק והמרתק הזה…
שיחות עם המשפיע
הרה״ח הרב שמואל חרמץ שליט״א, מחברי המחתרת החסידית בישיבת "איתרי" וכיום מכהן כרבו של המרכז הרפואי "בילינסון", מספר גם הוא מחוויות המחתרת:
"הדמות שהכי השפיעה עלי, הייתה דמותו של הרה״ח ר׳ בערל שור ע"ה. הוא היה מגיע כל שבוע למסור לנו שיעור בתניא או בליקוטי תורה, וזכורני איך היינו תולים על החלון שמיכה כדי שהאור בחדר לא ייראה בחוץ וכך לא יעלו עלינו.
בתום השיעור היינו מלווים את המשפיע הרב בערל בדרכו לתחנת האוטובוס וכל הדרך המשכנו לדבר בענייני חסידות.
גם כשהגיע אוטובוס אחד ועוד אחד, המשכנו לדבר בחסידות. לפעמים השיחה נמשכה עוד ועוד, עד לאחר שחלף האוטובוס האחרון, ואז באין ברירה אחרת, המשפיע נסע הביתה במונית…
הייתה לו השפעה עצומה עלינו, למרות שבקושי ידע עברית, כי פשוט קרן ממנו אור של קדושה ואהבת ישראל. הוא ידע לדבר אל כל אחד בשפתו ובהתאם לעולמו.
לא אשכח את ההתוועדויות המיוחדות שארגנו לעצמנו באיזשהו בית כנסת מבודד. בגלל שהיינו רק בתחילת דרכנו, לא בדיוק ידענו מה צריך לעשות בהתוועדות, אבל היינו מאוחדים מאוד. הייתה בנו תמימות כל כך יפה… כל בחור אמר איזה רעיון, והיה אפילו מישהו מ"החב״דניקים" שבינינו שחזר בעל פה "מאמר חסידות".
היו אלו בחורים ממוצא של משפחות חב״דיות ביסודן, שלמדו איתנו בישיבת "איתרי". מסתבר שדווקא שם, בזכות המחתרת והחב״דניקים "החדשים", אף אלו שמקורם היה ממשפחות חב״דיות מבית, התקרבו והתחזקו בלימוד החסידות".
הפתעה בחדרה
הגיעה השנה האחרונה ללימודיי בישיבת איתרי. במהלך שיעור ג׳ של הישיבה לצעירים, והתחלנו לחפש לעצמנו היכן ללמוד ב"ישיבה גדולה", וההתלבטות לא הייתה קלה.
חוויה נפשית מיוחדת הייתה לנו באותם ימים, והיא זכורה לי היטב. נסענו אז לכמה ימים לישיבה הגדולה של איתרי בחדרה. ביום למדנו בישיבה, ובערב קצת טיילנו בסמטאות חדרה. פתאום ראינו אור באיזה בית ישן. נכנסנו וגילינו כי מדובר בבית כנסת, בית כנסת חב״ד בחדרה. לא פחות ולא יותר, ישב שם אדם אחד, שליח הרבי ויו״ר מוסדות חב״ד חדרה, הרב קלונימוס קופצייק שליט״א.
בחורים ליטאיים הגיעו לבית חב״ד. ממש נפלנו בידיו כפרי בשל… הוא הוציא כיבוד קל והתחילה שיחה. לא גיליתי שאני חב״דניק. אבל לעולם לא אשכח את השיעור המופלא שקיבלתי ממנו באותו ערב. הוא הסביר לכולנו מה זה"רבי". מה ההבדל בין רב לתלמיד מול רבי וחסיד.
זה היה כל כך מוצלח, עד שכל הבחורים הליטאים הודו שהוא צודק, וכי רק בחסידות ישנו קשר נפשי אמיתי ועמוק כל כך, בין החסיד לרבו.
(פנימיות 80 שבט ה'תשע"ה – מתוך הספר "סיפורים מבית חב׳׳ד" מס 2, מאת הרב יעקב שמולביץ, תשע״ג, כפר חב"ד)