רשימה ראשונה בסדרה –
הציפיה לביאת המשיח
האמונה בביאת המשיח נתייחדה ביחס לכל האמונות האחרות שבי״ג העיקרים, שבה דוקא נתוסף פרט עיקרי, והוא שבנוסף לזה שחובתו של יהודי הוא להאמין בביאת המשיח – הרי הוא מצווה גם לחכות ולצפות לביאתו.
וכמ״ש הרמב״ם בהל׳ מלכים פי״א ה״א: ״המלך המשיח עתיד לעמוד וכו׳ וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבנו כו׳״.
ובפירוש המשנה בסנהדרין פ׳׳י בעיקר הי״ב: ״להאמין ולאמת שיבוא ולא יחשב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו כו׳״.
ופירש בזה כ״ק אדמו״ר(וכן כתב הגרי״ז מבריסק זצ״ל בפירוש הגדה של פסח והובא בכמה מקומות) שפסק הרמב״ם שצריך לחכות לביאת המשיח ולצפות לזה כל יום ויום. (ואכמ״ל בזה).
ונמצא שיש ענין מיוחד בהאמונה בביאת המשיח שאינה בשאר העיקרים, שבשאר העיקרים, למשל בעיקר הי״א בענין שכר ועונש, הרי אין שום ענין שהמקיים מצוות יצפה לשכר, ואדרבה אמרו חז״ל (אבות פ״א מ״ג): ״אל תהו כעבדים המשמשים את הרב על-מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על-מנת לקבל פרס״, וכמו שהאריך בענין זה הרמב"ם בהל׳ תשובה פ״י. ע״ש.
ואילו ביאת המשיח, למרות שלכאורה יש בזה גם ענין של שכר מצוות, מ״מ נצטווינו לצפות לזה.
ובתירוץ סתירה זו (בין מחז״ל דלעבוד את השי״ת שלא ע״מ לקבל פרס והציפי׳ וה״תאוה״ לימות המשיח), כבר כתב הרמב״ם בסוף הל׳ מלכים, וז״ל:
לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח – אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל – כדי שיזכו לחיים העולם הבא. כמו שבארנו בהלכות תשובה.
(וראה גם הלי תשובה ספ״ט. ע״ש. וראה ביאור שני המקומות האלו ברמב״ם – בהדרן על הרמב״ם י״ט כסלו תשל״ה).
ונוסף לזה, יש ענין מיוחד בביאת המשיח שהציפי׳ אליו ממהרת את ביאתו וחוסר הציפי׳ אליו – מעכבת את ביאתו. וכידוע שיחות כ״ק אדמו״ר בזה, מיום ז׳ מרחשון תשמ״ו (ובעוד מקומות, נאספו בס׳ ״שערי גאולה״ ח״א. ועוד) שבהם הובאו מקורות לזה מדברי חז״ל, מהראשונים והאחרונים. וז״ל (אות ל"א):
העירני חכם אודות דברי החיד״א ז״ל [שהוא פוסק בישראל, ועד שמביאים כמה הלכות בשמו – מספרו שו״ת חיים שאל וכיו״ב, וכמו כן מביאים בשמו ענינים השייכים לפנימיות התורה, סודות התורה] בספרו מדבר קדמות ערך קיווי, וז״ל: ״אמרו בילקוט תהלים רמ"ז תשל״ו, אפילו אין ביד ישראל אלא הקיווי כדאי הם לגאולה בשכר הקיווי. . ובזה פירש הרב הגדול מהר״ר יוסף דוד זלה״ה . . מטבע ברכת את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קיוינו כל היום, דאומרו כי לישועתך אינו מובן, מה נתינת טעם היא, דאם מן הדין, נזכה בלא קיווי, והן לא, מה יועיל הקיווי? אבל ע״פ האמור אתי שפיר, והכי פירושה: את צמח דוד וכו', וכי תימא שאין לו זכות, מ״מ תצמיח, כי לישועתך קיוינו, ויש לנו הקיווי, ובשכר הקיווי כדאי שתגאלנו״.
וכמו כן מצינו תוכן זה – בסגנון מבהיל – בפירוש הרד״ק לנ״ך [פירוש המקובל בכל תפוצות ישראל, ועד שבדפוסים הראשונים של ״מקראות גדולות״ נדפס גם פירוש הרד״ק] סוף שמואל ב׳, וז״ל: ״ויעתר ה׳ לארץ ותעצר המגפה מעל ישראל, וקביל ה׳ צלות דיירי ארעא. ובדרש, כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא ע״י שלא תבעו בית המקדש, והרי דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא היה בימיהם ולא חרב בימיהם, נפלו על שלא תבעו אותו, אנו שהי׳ בימינו וחרב בימינו, על אחת כמה וכמה. לפיכך התקינו זקנים הנביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלשה פעמים בכל יום השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלים״, ומסיים: ״אכי״ר סלה״. ועל של פועל באתי:
כפי הנראה מהשאלות והטענות שנשמעים ע״ד הקיווי, הצפי׳ והדרישה לגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו – ישנם כאלו שאינם יודעים אודות דברי החיד״א והרד״ק האמורים לעל…
ולכן, יש לפרסם דברים אלו בשם אומרם… כדי לזכות את אחינו בנ״י שספרים אלו אינם מצויים תחת ידם.
וצריך ביאור מהו הטעם שצריך ציפי׳ למצב זה של ימות המשיח, וכן צריך ביאור איך הציפי׳ לביאת המשיח ממהרת אותה.
רשימה שניה בסדרה-
הציפיה למשיח – מקרב ביאתו
ברשימה הקודמת הובאו דברי חז״ל (בכמה מקומות) שהציפיה לביאת המשיח – ממהרת ומקרבת את ביאתו.
ולכאורה צריך ביאור בזה: איך בכוחה של הציפיה הלזו לפעול זירוז ביאת המשיח. ובכלל צריך להבין, הרי ביאת המשיח היא לטובתו של האדם, שכאשר משיח יבוא – אך טוב וחסד ירדפוהו כל ימי חייו (וכמו שהרמב׳׳ם בסוף הל' מלכים מתאר את רוב הטובה שתהיה מושפעת בביאת המשיח. ומטעם זה אין מקבלים גרים לימות המשיח (יבמות כ"ד,ב'.) – מפני שלהיות יהודי אז – טוב גם בגשמיות). וא״כ מהי הרבותא שאדם יצפה לזה, ולמה מגיע שכר על זה? ולאידך גיסא, הרי כשאדם מאמין בביאת המשיח, ורק שאינו מצפה לזה, הרי לכאורה זהו רק שאינו מצפה שתגיע טובה לעצמו, וא״כ מהו החסרון שבזה?
■
אבל באמת, המעלה שבציפיה לימות המשיח, אינה בציפיה לטובה הגשמית שתהיה אז, אלא לענינים הרוחניים שיהיו אז, וכמו שכתב הרמב״ם (בסוף הל׳ מלכים והל, תשובה ספ״ט) שתאוות החכמים והנביאים לימות המשיח אינה למעלות הגשמיות שיהיו אז אלא למעלות הרוחניות, וכמפורט שם. ע״ש.
וזה מפורש בדברי חז״ל בענין זה, שהמעלה בציפיה לביאת המשיח היא בציפיה לענינים הרוחניים שיהיו אז, וכגון במה שהועתק ברשימה הקודמת – שרצון הקב״ה היה שבנ״י יתבעו את בנין ביהמ״ק.
ועל דרך זה בפסיקתא רבתי [מדרש שמדובר בו הרבה בעניני משיח וגאולה] פסיקתא ל״ד איתא:
דבר אחר גילי מאד בת ציון [הנה מלכך וגו'], זה שנקרא מלך שעתיד הוא למלוך על דורות הראשונים ועל דורות האחרונים. והקדוש ברוך הוא מכריז להם לכל [צדיקי] דור ודור. אמר להם, צדיקי עולם אע״פ שדברי תורה צריכים הם עלי, [שחיכיתם] לתורתי ולא [חיכיתם] למלכותי. שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה, שנאמר לכן חכו לי נאום ה' ליום קומי לעד (צפניה ג׳ ח׳), באבלים שנצטערו עמי על ביתי החרב ועל היכלי השמם, עכשיו אני מעיד בהם, שנאמר את דכא ושפל רוח (ישעיה נ״ז ט״ו). אל תהי קורא את דכא אלא אתי דכא. אלו אבלי ציון שהפילו את רוחם ושמעו את חרפתם ושתקו ולא החזיקו טובה לעצמם.
דבר אחר ליום קומי לעד, ביום קומי להעיד במשיח, ששקולה זכותו כנגד פמליא [שלי], וכי כל המידות הללו לפני ולא תחכו לי. אומרים לפניו, רבש״ע, לב אבן נתתה לנו והוא התעה אותנו ומה עזא ועזאל שגופן אש כשירדו לארץ חטאו אנו לא כל שכן. אמר להם אבלים זכוהו שהודו בו ולא חפצם בהם. באותה השעה עתידים לבכות כל צדיקי [דור] עולם. אמרו לפניו רבונו של עולם הם עלו במחשבה ואנו לא עלינו. באותה שעה אמר להם הקדוש ברוך הוא אל [תבכו קדושיי ואדיריי], כבר שמעתי את תפלתכם, שמא קיפחתם [שכר] תורתכם, כל שכן [ששכרכם] כפול [שנאמר ולכן יחכה ה׳ לחננכם ולכן ירום לרחמכם כי אלהי משפט ה׳ אשרי כל חוכי לו] כי עם בציון ישב ובירושלים [בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך] (ישעיה ל׳ י״ח וי״ט) חנון שנתן להם שכר תורה. יחנך שאוכלים ימות המשיח. כשמעתו ענך לעולם הבא. וכל אותן הטובות שאני עושה לכם בזכות [המשיח שנתעכב] כל אותן השנים.
אמר רבי ינאי אמר רב, כל המצפה לישועה הקדוש ברוך הוא מרביצו לגן עדן, שנאמר אני ארעה צאני ואני ארביצם (יחזקאל ל״ד ט״ו).
ובדברי המדרש הללו מפורש שענין הציפיה למשיח הוא – הציפיה להקב״ה ומלכותו.
ובמכתב הרבי מיום ה׳ מנ״א תשכ״ה (נדפס בלקוטי שיחות חלק ח׳ ע׳ 359. ועוד):
…ובעמדנו בימים אלו, אשר הובטחנו שיהיו ויהפכו לששון ולשמחה בביאת משיחנו, ו(בנוסח הידוע) אע״פ שיתמהמה עם כ״ז אחכה לו בכל יום שיבוא, וכמש״נ אם יתמהמה אחכה לו – יהי רצון שיהי׳ כ״ז במהרה בימינו בקרוב ממש.
וע״פ המובא בכ״מ יש לומר, אשר על ידי שמחכים לו, זה עצמו מקדים ביאת המשיח, ואלקים יעשה למחכה לו, שהרי עי״ז מוסיפים ב״זכו, ובמילא מגדילים ומקדימים את המסובב – ה״אחישנה״.
ובהערות שם:
אם יתמהמה: חבקוק ב',ג'. וראה סנה' (צ"ז,ב'). זח״ג (רע"ט, רע״א).
ע״י שמחכים: ועפ״ז יומתק בסנה' שם: מחכין – לקבל שכר. ובפרט ע״פ מרז"ל שמדתו של ה׳ היא מדה כנגד מדה.
יעשה למחכה לו: ישעי׳ (סד,ג) ובתרגום שם: דמסברין לפורקנך.
זכו . . אחישנה: סנה' (צ"ח,א') וראה שערי אורה סד״ה יביאו לבוש מלכות.
וגם בדברים הללו מודגש שהמעלה בציפיה למשיח היא בזה שהוא "מחכה לו" – להקב״ה, וע״ז ניתן השכר ד״יעשה למחכה לו״.
רשימה שלישית בסדרה
ברשימה הקודמת הובאו דברי המדרש בפסיקתא רבתי, פסיקתא ל"ד, בענין הציפי׳ לגאולה. להלן ננסה להבין במקצת את דברי המדרש הללו.
בפסיקתא הלזו, מדובר אודות ״אבלי ציון״, שהכוונה בזה כמפורש במדרש שם בתחילתו – ״אבלים שחמדו את הישועה ערב ובוקר וצהריים״. דהיינו בני אדם המצפים לגאולה בתדירות. בעצם, באם נדייק בדברי המדרש שם, יש בזה שני ענינים וחלקים:
א) ״אותם שמשכימים בכל בוקר ובוקר לבקש רחמים״ – שתבוא הגאולה! ב) אלו שחמדו את הישועה כו׳ כנ״ל.
וז״ל המדרש: זוהי שנאמרה ברוח הקודש על ידי ישעיה ״ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים״ (ישעיה סא, ט), כנגד מי אמרו ישעיה למקרא הזה, לא אמרו אלא כנגד אבלי ציון, שהקדוש ברוך הוא עתיד ליתן להם [ניצוחם] על אויביהם שנאמר ונודע בגוים זרעם, אל תהי קורא זרעם אלא זרועם. ומי עומד להם בזרוע, הקדוש ברוך הוא עומד להם בזרוע, שנאמר: ה׳ חנינו לך קיוינו היה זרועם לבקרים אף ישועתינו [בעת צרה (שם ל״ג ב') לבקרים [אותם [שמשכימים] בכל בוקר ובוקר לבקש רחמים. אף [ישועתנו בעת צרה] אלו אבלים שחמדו את הישועה ערב ובקר וצהרים.
■
והמדרש שם ממשיך בענין שכרם של המצפים לישועה, וז״ל:
כל רואיהם יכירום (ישעיה ס״א שם) אלו אבלי ציון. שעשה הקדוש ברוך הוא על עולמו מלאכי חבלה ומחבלים והולכים כל [ימות] הגאולה, ואבלי ציון עמהם נכנסים ועמהם יוצאים. כאדם שנכנס אצל חבירו ויוצא ואין מזיקים אותו. והרואה אותם יושב ואומר: לשוא שחקנו, לשוא לעגנו על דבריהם. אמר רבי בר חנינא זכות של אלו (מצמחת) [מצמתת] אותם ואנו הרהרנו אחריהם. על אותה שעה אמר ישעיה וראו גוים צדקך (שם ס"ב,ב'), אלו אומות העולם שהם רואים צדקתם של אבלי ציון. וכל מלכים כבודך (שם) אלו (מלכים) [מלכי] תושיה שהן רואים בכבודך. לכך נאמר ונודע בגוים זרעם.
ונמצא שענין הציפי׳ לגאולה ולביאת המשיח, בנוסף לעצם ענינה, ומוסף לשכרה לעתיד לבוא (לאחרי ביאת המשיח) – הרי גם בשעת תהליך ביאת המשיח שאז יש מקום לחבלי משיח כמבואר בדברי חז״ל, הרי אלו שציפו לה יהיו מוגנים ומחוסנים מפני חבלי משיח, ולא עוד אלא שלא יפחדו מזה כלל, כמבואר בדברי המדרש.
והנה, הביטוי ״כבודך – אלו מלכי תושי׳״ זקוק לביאור ופירוש: מי הם ״מלכי תושי׳״, ומהו הקשר בין תיבת ״כבודך״ ל״מלכי תושי׳״. וכבר עמדו ע״ז המו״ל דהפסיקתא, הז״א כתב שצריך להגי׳ ״מלכי הרשעה״ והמאיר עין כתב על זה ש״אין דעתי נוחה בהגהה זו בלא ראי׳״. והמאיר עין עצמו כתב:
ואסיפא דקרא סמיך ״וקרא לך שם חדש אשר פי ה׳ יקבנו״ שזהו כבודך שהם נקראים מלכי תושיה. ואלי הסמיכו זה אמקרא דמיכה ו׳ ט׳ קול ה׳ לעיר יקרא ותושיה יראה שמך. ועיין סנהדרין כ״ו ע״ב.
וגם דברי המאיר עין דחוקים ביותר.
ואולי יש לפרש דברי המדרש עפ״י שני מאמרי חז״ל מפורסמים.
הא׳ – ״מאן מלכי רבנן״ (גיטין דף ס״ב, סוף ע״א), והב׳ – שהתורה נקראת ״תושי״׳ כדאיתא בסנהדרין שצויין במאיר עין הנ״ל. ועצ״ע.
■
ובמדרש הנ״ל ממשיך:
דבר אחר גילי מאד בת ציון [הנה מלכך וגו'], זה שנקרא מלך שעתיד הוא למלוך על דורות הראשונים ועל דורות האחרונים. הקדוש ברוך הוא מכריז להם לכל (צדיק) [צדיקי] דור ודור. אמר להם: צדיקי עולם אע״פ שדברי תורה צריכים הם עלי (שחיביתם) [שחכיתם] לתורתי ולא (חיביתם) [הכיתם] למלכותי. שבועה היא לפני שכל שחיכה למלכותי אני בעצמי מעיד בו לטובה, שנאמר לכן חכו לי נאום ה׳ ליום קומי לעד (צפניה ג',ח'). באבלים שנצטערו עמי על ביתי החרב ועל היכלי השמם עכשיו אני מעיד בהם שנאמר את דכא ושפל רוח (ישעיה נ"ז,ט"ו). אל תהי קורא ״את דכא״ אלא ״אתי דכא״. אלו אבלי ציון שהשפלו את רוחם ושמעו את חרפתם ושתקו לא החזיקו טובה לעצמם.
ובפירוש דברי המדרש הללו כתב במאיר עין (אות כ"ג), וז״ל:
הז״א הגיה אע״פ ״שד״ת חביבין עליכם לא יפה עשיתם שחכיתם לתורתי לא חכיתם למלכותי". ואין דעתי נוחה בהגהה זו בלא ראיה. ופשוטו שד״ת צריכים הם עלי, כלו׳ שאני צריך להם כדי שתתפשט מלכותי ואתם חיכיתם לתורתי וכו'. לשון קצר היא ודוגמתו הרבה לפי שהוא בשבועה כדמסיק. וענין הדבר כמו ששנו במכלתא דשירתא: ה׳ ימלוך לעלם ועד, ריה״ג אומר אלו אמרו ישראל על הים ה׳ מלך לעלם ועד לא היתה אומה לשון שלטת בהן לעלם, אלא אמרו ה׳ ימלוך לעלם ועד – לעתיד לבוא.
ובאמת גם דברי המאיר עין צריכים ביאור, ולפנינו (ברשימות הבאות) נביא בעזה׳׳י את דברי החפץ חיים בקשר לדברי המדרש הללו. ועוד.
(פנימיות 64/65/66 אייר/תמוז/אב ה'תשנ"ד – מאת הרב אברהם ברוך פבזנר)