לידת משיח

הולדתו של משיח בתשעה באב

איתא בירושלמי (ברכות פ׳׳ד ה״ד. איכ״ר פ״א, נ״א) שביום שחרב הבית (ת״ב) ״יליד מלכא משיחא״ (בבמדב״ר (פי״ג, ד בסופי): אף היא אינה צרה אלא שמחה שבו ביום נולד מנחם כו׳ וראה מ״כ שם). ובפרט על־פי הידוע (ראה ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ה ובקרבן הערה ופני משה שם) שביום הולדתו של אדם מזלו גובר. דלפי זה נמצא, שביום תשעה באב מתגבר מזלו של משיח צדקנו (ראה מאמרי אדמו״ר האמצעי דברים ח״א ע' ק׳׳ב שבכל ט״ב נולד משיח. וראה בארוכה יפה ענף (השלם) לאיכ״ר שם) והוא יום מסוגל לענין של ישועה וגאולה (להעיר מפסיקתא רבתי פ' על נהרות בבל (בסופו) "אין שמחה באה אלא בתשעה באב").

וענין זה נוגע להלכה למעשה. וכמ״ש הרח״ו (שער הכוונות ענין ט״ב בסופו. הובא בברכי יוסף ארח סתקנ״ט אות ז) בשם האריז״ל שזהו מהטעמים שאומרים ״פסוקי נחמה״ ׳׳סיום ט״ב במנחה . . כי אז במנחת ט״ב נולד המשיח הנקרא מנחם״ (כ״ה בשער הכוונות שם וברב״י שם ומסיים "כנזכר במדרש איכה רבתי" (וכ״ה בירושלמי ברכות שם). ובפע״ח (שכ״ג – כוונת ט״ב ובין המצרים בסופו) בהגהת צמח מביא מהרח״ו הטעם למה שאומרים ברכת הלבנה במוצאי ת״ב ״כי בט׳ באב נולד משיח״. וכ״ה במשנת חסידים (סוף מס' תמוז ואב) "מפני שבתשעה באב נולד מנחם לפיכך כו'"). וי"ל שזהו הטעם הפנימי שנקרא תשעה באב בשם "מועד".

והנה, ידוע מארז״ל שכאשר געתה פרתו (של הערבי) פעם א׳ ידעו שנחרב בית המקדש. וכאשר געתה פרתו פעם ב׳ – ידעו שנולד מושיען של ישראל. זאת אומרת, שמשיח צדקנו (״מושיען של ישראל״) נולד תיכף ומיד לאחר חורבן ביהמ״ק.

ומאחר שלידת מושיען של ישראל בפועל היתה ברגע שלאחרי חורבן ביהמ״ק. מובן, שהתחלת העיבור דמושיען של ישראל הי' – תשעה חדשים לפני חורבן ביהמ״ק. וכמרז״ל שהקב״ה מקדים רפואה למכה, אלא שלידתו ויציאתו לאויר העולם בפועל היתה ברגע שלאחרי החורבן. ומזה מובן, שביאת משיח צדקנו וכללות הגאולה העתידה היתה יכולה להיות תיכף ומיד ברגע שלאחרי החורבן.

אבל לכאורה אינו מובן: כיצד יתכן לומר שביאת משיח צדקנו והגאולה העתידה היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן – הרי אז היה ״מושיען של ישראל״ תינוק בן יומ?!

והביאור בזה: ענינו של משיח צדקנו הוא – בחיי היחידה דכללות ישראל, שהיא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי, כולל – המדידה והגבלה דזמן ומקום.

דהנה, בחי' חי' הוא מקיף הקרוב, ולכן, יש לה קשר מסויים עם ענין של מדידה והגבלה כו'. אבל בחי' היחידה היא מקיף הרחוק, ולכן היא למעלה לגמרי מכללות המדידה והגבלה דזמן ומקום.

ועל־פי זה מובן שכאשר מדובר אודות ענינו של משיח צדקנו, בחי' היחידה, ״יחידה ליחדך״ – הנה גם כאשר מדובר אודות ״תינוק בן יומו״ (כפי שהיה "מושיען של ישראל" ברגע שלאחרי החורבן) אין זה סתירה לענין הגאולה כו', מאחר שזהו באופן שלמעלה לגמרי מכללות המדידה והגבלה דזמן במשנת חסידים (סוף מס׳ תמוז דוגמא לדבר: ידוע מ״ש במדרש (ב״ר פ״י, ד) שבהתחלת הבריאה (קודם חטא עה״ד)"היו המזלות מהלכין דרך קצרה ובמהירות", ומזה מובן שגם ענין הגידול היה באופן של מהירות.

ועד"ז איתא במדרש (שם פל״ו, א) שכאשר התינוק היה נולד, היתה אמו שולחת אותו להביא סכין כדי לחתוך את טבורו כו'.

ומזה מובן בנוגע למעמד ומצב שיהיה בגאולה העתידה – ובמכ״ש וק"ו:

אם מעמד ומצב הנ״ל היה כבר בעת התחלת הבריאה, כאשר ״עולם על מילואו נברא״, ואפילו לאחרי כמה חטאים כו' – הרי עאכו״כ שכן יהיה בגאולה העתידה, שאז יהיה מעמד ומצב העולם כולו בתכלית השלימות, באופן נעלה יותר משלימות העולם כאשר ״עולם על מילואו נברא״, כידוע שמ״ש "תולדות" מלא בנוגע לגאולה העתידה – ״אלה תולדות פרץ״, הרי זה באופן נעלה יותר ממ״ש "תולדות" מלא בנוגע להתחלת הבריאה – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם".

ומזה מובן, שכשם שבהתחלת הבריאה היה תינוק בן יומו מסוגל ללכת ולהביא דברים מסויימים, וכיו״ב, הרי בודאי שכן הוא גם בנוגע למעמד ומצב שיהיה בגאולה העתידה, ולכן, היתה הגאולה העתידה יכולה להיות גם כאשר משיח צדקנו (״מושיען של ישראל״) היה תינוק בן יומו בלבד.

וכמובן, שלעתיד לבוא תהיה הנהגת העולם כולו באופן אחר לגמרי, למעלה מהגבלות הטבע – וע״ד מארז״ל שעתידה אשה שתלד בכל יום, וכמבואר ברשימותיו של הצ״צ לתהלים (ע׳ תריט) שאז יהיה העיבור ט׳ שעות (תמורת ט׳ חדשים).

ועד"ז מבואר בהפטרה ד״אחרון של פסח״ אודות יעודי הגאולה העתידה – ״וגר זאב עם כבש וגו' ונער קטן נוהג בם״, זאת אומרת: בזמן הזה הרי גם "אדם גדול" אינו יכול להנהיג חיות אלו, ואילו לעתיד לבוא – אפילו ״נער קטן נוהג בם״. והיות שנאמר ״נער קטן״ סתם, מובן, שאין הגבלה בנוגע לענין הקטנות – אפילו קטן ממש.

ומזה מובן שכללות הענין דביאת משיח צדקנו והגאולה העתידה – היתה יכולה להיות ברגע שלאחרי החורבן, למרות שאז היה ״מושיען של ישראל״ תינוק בן יומו בלבד.

(פנימיות 56 בין המיצרים – מעובד ומקוצר לפי התוועדויות תשמ״ב ח״ג עמי 1286, לקו״ש שבת חזון תנש״א)