גאון בנגלה היה וגאון בחסידות; גאון בהלכה וגאון בהשפעה – אך כל אלה לא עשו עליו שום רושם. ״שילם״ קראו לו ולא יותר; לא גאון ולא רב, לא חסיד ולא משפיע, גם לתואר המינימלי ביותר "ר'" לא זכה; בחינת ״גדול מרבן – שמו״.
הוא – הרב החסיד ר' משולם ידידיה קוראטין. נולד בשנת תרמ״ד בעיר דיסנא בפלך מוהילוב שברוסיה הלבנה. בהיותו בן זקונים להוריו, יכול היה אביו להקדיש לו את כל תשומת לבו ולהעניק לו חינוך יהודי מעמיק. אך בטרם מלאו לו שלש עשרה נפטר עליו אביו.. אמו האלמנה התקשתה להישאר לבדה בבית ועברה לגור עם בן – זקונה אצל בנה הבכור. תוך זמן קצר נפטרה גם אמו, וכך נשאר יתום מאביו וגם מאמו.
תקופה מסוימת שלחו אחיו – הבכור ללמוד בגימנסיה המקומית, אך בגלל קשייו המרובים שעמדו לנגדו בבית אחיו וגיסתו, עבר לגור אצל אחותו. לבסוף החליטו להעבירו ללמוד בישיבה, כשאיפת הוריהם, וכך הגיע הנער לישיבת ״תומכי תמימים״ בליובאוויטש.
עקשנות נחרצת
מסופר, כי בעת שהגיע לישיבה, והוא לבוש במדי הגימנסיה, התייצב בפני המשפיע להרשם כתלמיד מן המניין. כאשר ראה אותו המשפיע, רבי שמואל גרונם, סירב לקבלו. הוא לא רצה לקבל עליו האחריות להכניס תלמיד בישיבה בלבוש של גימנסיה, פן ישפיע הדבר לרעה על שאר התלמידים. כאשר שמע הנער את סירובו, יצא החוצה ופרץ בבכי תמרורים. לא מסוגל היה להבליג על כאב לבו והתייפח בבכי כתינוק. אחד התלמידים שראהו בהתייפחותו, מיהר להביא את הדברים בפני הרבי, כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע. הרבי עצמו החל להתעניין עליו ועל עברו, ולבסוף הורה לקבלו. פקודת הרבי מולאה מיד, והכניסוהו כתלמיד מן המניין.
הוא החל להתמסר ללימודיו בשקידה נפלאה וספג בשקיקה את ההדרכה החסידית. בלימודי הנגלה עלה ונתעלה במאוד, אך בלימוד החסידות התקשה קצת בתחילה. אך עקשנותו הנחרצת עזרה לו להתגבר על זה, תוך תקופה לא ארוכה היה מחשובי תלמידי התמימים. גם הריכוז במחשבה היה קשה עליו בתחילה, אך התייגע כל כך על זה עד שהצליח להתגבר על כך, והריכוז שהקנה לעצמו נהפך לחלק מטבעו.
'מתמיד' ו'עמקן'
על כושר התמדתו, התעמקותו וריכוזו, מספר הרה״ח ר' ישראל לייבוב: "בערב חורפי אחד, לאחר שהסיקו את התנור באולם הישיבה, יצאו ממנו זיקים שאחזו בכותלי העץ של בית המדרש וגרמו לשריפה. כולם נאחזו בבהלה והחלו לשפוך מים רבים לכבות את השריפה. גדולה היתה ההמולה, וקולות הרעש הגיעו עד לביתו של הרבי עצמו, אשר יצא עם בנו, כ״ק מוהריי״צ, לראות מה קורה בחוץ.
תוך כדי כך הבחין הרבי מוהרש״ב בצעיר היושב מכונס לעצמו בפאתי האולם וקורא "שמע של ערבית". היה זה, כמובן, הבחור שילם, אשר החל להתפלל תפילת ערבית לפני שפרצה הדליקה, ולאחר שהתעמק ב״שמע״ שקע לחלוטין ב״יחודא עילאה״.. לא חש כלל בדליקה שפרצה ולא שמע את כל הרעש וההמולה שמסביב. אז פנה הרבי מוהרש״ב אל בנו מוהריי״צ ואמר לו: ״בשביל בחורים כאלה היתה כוונת יסוד ישיבת ״תומכי תמימים״!"
ה"חוזר" העיקרי
כושר ריכוזו, זכרונו הנדיר וכח התמדתו הנפלאה הביאה אותו אל אותה קבוצה נפלאה, קבוצת ה״חוזרים״. תפקידם של בני חבורה עילאה זו היתה ״לחזור״ על מאמרי החסידות שהרבי היה משמיע בימי ש"ק ומועדים ויומא דפגרא אחרים; (כגון בליל ש"ק לפני תפילת ערבית, בעת "רעוא דרעוין" והדומה). אמירת המאמר מפי הרבי ארכה משך שעה וחצי עד שעתיים, והחוזרים הללו היו מתרכזים במחשבתם ומוחם לבלי לדלג על מילה אחת של הרבי.
לאחר שהציבור גמר להתפלל ערבית היו נשארים רבים מהתלמידים לשמוע ״חזרה״ את המאמר חסידות ששמעו זה עתה מהרבי. לאחר חזרה זו הלכו בני הקבוצה לסעוד סעודת ש"ק, ואחרי הסעודה התקבצו שוב לחזור על אותו מאמר. למחרת בהשכמה היו החברייא קדישא, ובראשם ר׳ שילם, באים לבית הרבי והם היו חוזרים בפניו את המאמר ששמעו ממנו אמש. ה"חוזר" העיקרי היה שילם, כי הוא קלט את המאמר יותר מאחרים. במידת הצורך היה הרבי מתקן או מבהיר, מאיר או מעיר, עד שיצא מהם דבר מתוקן.
מסופר, כי שנה אחת חל שמיני עצרת ושמחת תורה בימי חמישי וששי, והרבי השמיע מאמרי חסידות ביומיים האלה וגם למחרת בשבת בראשית. בשלושת הימים האלה התאמץ שילם באופן מיוחד, עד שבמוצאי שבת בראשית, לא עמד לו כוחו – נפל והתעלף. התעלפותו היתה כה חזקה, שלא הצליחו להשיב את נפשו. גם הרופאים שהוזעקו אליו נתנו לו סמי מרפא, אך ללא הועיל. הרופאים הביעו חשש לחייו, והחסידים נכנסו בבהלה לחדרו של הרבי לספר לו על מצבו. הרבי ציווה להכניסו למיטה ושלא יפריעו לו לישון. לאחר שנח וישן שעות ארוכות, התעורר כאדם חדש ובריא לגמרי.
משגיח ומשפיע
ר׳ שילם עלה ונתעלה בחסידותו ופרישותו, עד שהפך להיות המשפיע בישיבה, תחילה מינוהו כמשגיח על לימודי החסידות ולאחר מכן נתמנה גם למשפיע.
כלפי חוץ תבע מתלמידיו משמעת פנימית מלאה, ואילו בתוך תוכו אהב אותם אהבת נפש. פעם קרה שאחד התלמידים לא סר לפקודתו ור׳ שילם קנס אותו בשלילת ארוחה אחת. אותה שעה התקשר לזוגתו הרבנית וביקשה לארגן לאותו תלמיד ארוחה טעימה, שמא הסתובב חלילה אותו תלמיד והוא רעב.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, נאלץ הרבי מוהרש״ב לעזוב את ליובאוויטש מאימת המלחמה ועבר לרוסטוב. כעבור שנה הורה הרבי גם על תלמידי הישיבה לעזוב את ליובאוויטש מחמת הסכנה הגדולה, ועברו לקרמנצ׳וג. המצב הלך והחמיר; כנופיות רוצחים השתוללו ברחובות – קריה וערכו פרעות ביהודים.
נס על טבעי
באחד הימים תפסו הרוצחים את ר׳ שילם ובני משפחתו והובילום אל מחוץ לעיר. הרוצחים כוונו אליהם את רוביהם, לירות בהם ולרצחם נפש. אך ברגע האחרון אירע נס בלתי טבעי, והרוצחים נאלצו לברוח מיד מהמקום, בהשאירם את קרבנותיהם לנפשם. כך ניצל ר׳ שילם, יחד עם כל היהודים שהיו באותו מעמד, ממוות לחיים.
ניגש אליו יהודי אחד ששמע על הנס ובירך עליו ברכת מחיה המתים. ״הנני מקנא בך על התשובה שעשית כשעמדת מול לועי קני הרובים״! – אמר לו אותו יהודי ברצינות מרובה. ביטל ר׳ שילם את דבריו וענה לו: "כשעומדים עם בני המשפחה מול לועי הרובים, קשה לעשות תשובה. תשובה טוב לעשות כאשר מכוסים בטלית בתפילה".
תוך כדי מהלך המלחמה פרצו מגיפות קשות במדינה; גם ר׳ שילם נחלה לפתע במחלת מעיים, ומחוסר טיפול רפואי נאות הלך מצבו והורע. הוא סבל קשות, אך לא הוציא הגה מפיו; לא התלונן לא לפני אשתו ולא לפני בני ביתו האחרים.
למחרת, ביום ראשון ה׳ באלול, החזיר נשמתו לבוראו והוא בן שלשים וחמש בלבד!
״אדם כשר היה ר׳ שילם״ – התאנח הרבי מוהרש״ב בשמעו את הבשורה המרה על פטירת תלמידו האהוב – ״משפיע כזה לא יימצא במהרה!״
דמותו – מופת היא ל״תמימים״ עד שיקיצו וירננו שוכני עפר והוא בתוכם, במהרה בימינו ממש.
(מאת הרב נפתל צבי גוטליב – "פנימיות" 2 – חשון נ"ד)