איתא בגמרא (סנהדרין צח ע״ב): "מה שמו (של משיח)? רבנן אמרי חיוורא דבי רבי שמו (מצורע של בית רבי [רש״י]), שנאמר: "אכן חוליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם ואנחנו חשבנוהו נגוע מוכה אלוקים ומעונה" (ישעי׳ נג, ד)".
ויש לשאול:
א'. מדוע יסוריו של המשיח אשר "חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם", מתבטאים באופן של נגוע (מצורע) דוקא, ולא בסבל או חולי אחר?
ב'. שמו של דבר בלשון הקודש, בא לתאר את מהותו ועניינו העיקרי של הנקרא בשם זה. עניינו העיקרי של משיח הוא גאולתם של ישראל, ואם כן למה נקרא הוא על שם העניין השלילי והצדדי לכאורה, שעליו לעבור – מצורע – ולא על שם הגאולה עצמה?
ג'. אמרו חז״ל במדרש (ילקוט שמעוני, פרשת תזריע) על הפסוק "והצרוע אשר בו הנגע" וגו' – "הצרוע זה בית המקדש". וקצת קשה: היה מתאים יותר לומר "זה בית המקדש שנחרב", ואילו בלשון זו יש רמז ש״צרוע״ – זהו תוכן עניין המקדש עצמו?
ביאור הדברים:
ביאור מפליא על דרך הסוד מביא אדמו״ר הזקן ב"ליקוטי תורה" (פרשת תזריע כב, ב) בעניין הצרעת:
נאמר בפסוק: "אדם כי יהיה בעור בשרו".. – "זה שנאמר כאן תואר ״אדם״ דוקא, שהוא שם המעלה של ישראל ולפי שענין הנגעים שהם ״בעור בשרו״ – מורה על ״בחינה התחתונה… שלא נתברר הרע והפסולת ממנו״. דהיינו שמדובר באדם השלם ״שברוחניות״ – בעבודת ה׳ – תיקן במעשיו ובירר הרע מן הטוב בכל הדברים, רק פסולת שבסוף לבושיו עדיין לא נתברר".
נמצא שעניין הנגעים שייך רק באדם השלם שכבר גמר עבודת "התבררות הרע מן פנימיות הגוף והנפש" וחסר אצלו רק הבירור "בחיצוניות שלו". (באופן דומה מפרש גם האלשי"ך (פרשת תזריע עה״פ) ומוסיף שלכן עניין הנגעים היה רק בזמן בית המקדש ולא בזמן הגלות, כי הוא שייך לאנשי מעלה {שאז פגם כמו לשון הרע כבר גורם לכך} משא״כ עתה בזמן הגלות).
עוד מוסיף ומגלה אדמו״ר הזקן (שם): "נגעים דברים גבוהים הן, שאינו נקרא טמא עד שיקראנו הכהן טמא. וכשעדיין לא קרא לו שם טמא, אין הנגעים בכלל טומאה, אלא אדרבא הם אורות עליונים, רק שהם דינא קשיא דקדושה… שנתעלים ע״י הכהן שהוא "חסד עילאה" ויוכל להמתיק דינים כשאומר טהור". זאת אומרת שעצם ה"חפצא" של ה"נגע" (קודם קריאת שם טמא ע"י הכהן) אינו עניין של טומאה, אלא אדרבה עניין של קדושה.
ויש להרחיב את פירוש הדברים: בעניין מידת הגבורה שלמעלה, ישנן שתי בחינות זו למעלה מזו. בחינה אחת: גבורה במשמעות של דין וצמצום כמשמעות "איזהו גיבור הכובש את יצרו". והבחינה הנעלית ביותר: גבורה במשמעות של תגבורת ומלשון "גבורות גשמים" (מסכת תענית). דהיינו ההשפעה שלמעלה מכלי הקיבול של המקבל. אדרבה לכן יש צורך ל"צמצם" השפעה כזו, כי עוצמתה עלולה להזיק למי שהיא למעלה מיכולת הקיבול שלו. זוהי משמעות לשון אדמו״ר הזקן – "אורות עליונים" – שלמעלה מיכולת הקליטה של הנבראים.
ומעתה ייושבו השאלות:
א'. "משיח נמצא בזמן ומקום הגלות ובמצב של גלות, שסובל תחלואי הגלות ומצפה בקוצר רוח להתגלות. מצד עצמו הוא בתכלית השלמות, כמו שכתוב ״ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״. "יום טהרתו" – זהו מעמדו ומצבו של המשיח כשמתגלה וגואל את בני ישראל בגאולה האמיתית והשלמה". (וראה ב״אור החיים״ שביאר שייכות ב' הציפורים החיות שבטהרתו לב' המשיחים).
ומטעם זה נקרא משיח בשם "מצורע" דוקא, להורות שהוא יהיה אדם השלם בתכלית, כי החולי והמכאוב – הוא רק "הבירור של סוף לבושיו" – דהיינו שבסוף זמן הגלות – זמן הבירור הסופי והאחרון שבסוף לבושי כלל ישראל – דהיינו שאחרי שהם מסיימים כל מה שביכולתם, אזי נעשה מה שאינו ביכולתם, ע"י פעולתו של משיח עצמו בבני ישראל, באמצעות היסורים.
ב'. אור הגאולה הוא נעלה ביותר ומעל לגדרי העולם, והוא בבחינת "אורות עליונים" ו"תגבורת הקדושה" – התגלות האלוקות שלמעלה ממדידה והגבלה. שהרי עניין הגאולה הוא שהאור האלוקי הגבוה ביותר יאיר ב"מטה" ביותר.
והנה אם אור זה יאיר לעולם כשהעולם אינו כלי לו – יביא הרס וחורבן. על כן, כשמגיע הזמן של סוף הגלות, אזי המשיח מקבל על עצמו אור זה שבתחילה הוא מזיק לגופו מפאת עליונותו, אבל ע"י שסובל ומתגבר על כך, בזה נעשה הבירור והזיכוך האחרון והסופי של בני ישראל, שע"י כך נעשים כלים להתגלות של "אורות עליונים".
ומכיון שהכינוי "מצורע" בא להורות על גילוי ה"אורות העליונים" שמתגלים דוקא במשיח ועל ידו – בכל העולם, הרי שהוא מתאר את מהותו – גילוי אור הגאולה, ולכן זהו ״שמו של משיח״.
ג'. אף בבית המקדש – מתגלה דרגה עליונה זו של אור אלוקי שלמעלה ממדידה והגבלה, משום כך – מכונה הוא בתואר ״צרוע״, ללמד על דרגת האלוקות העליונה המתגלה בו.
(מעובד לפי שיחת ש"פ תזו"מ ו' אייר ה'תשנ"א – "פנימיות" 2)