הביכורים של הקב"ה
חז״ל אומרים שבני־ישראל נקראים ׳ביכורים׳ כמו שכתוב "כביכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם", ו׳׳קודש ישראל לה׳ ראשית תבואתה״ (הושע ט' י' ירמיה ב' ג' זוהר ח״ג רנ"ג א'). כשם ש'ביכורים' מלשון בכור, הם ״ראשית פרי האדמה״ ו"קדמו ביכורים לכל" (תרומות פ״ג נ״ז וברע״ב שם) כך בני־ישראל הם ״ראשית העולם״, לפני ולמעלה מכל מה שנברא – ״מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" (ב׳׳ר פ״א, ד' וראה תדא׳׳ר פי״ד) וכמאמר חז״ל עה״פ ״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ״, שהעולם נברא ״בשביל ישראל שנקראו ׳ראשית תבואתה׳״.
בשיחותיו הק׳ בקשר עם ההכנות לראש־השנה וחודש תשרי, מעמיק ומרחיב הרבי מליובאוויטש בביאור הנושא ונביא בזה את מעט מדברי רבינו (׳דבר מלכות', פ׳ כי־תבוא תנש״א, ועוד): ענין נפלא זה שייך לא רק לכללות נשמות ישראל למעלה, או כללות עם־ישראל למטה, אלא לכל אחד ואחת מישראל, כאדם פרטי למטה, אנשים נשים וטף, וכמאמר חז״ל: "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין ל״ז, סע״א, וראה פיה״מ לרמב״ם בהקדמתו ד״ה דע כי הקדמונים חברו).
וכשם שאת הביכורים צריכים להביא לירושלים ולהניח בבית־המקדש – "לפני ה׳ אלוקיך" – כמו־כן הוא בנוגע לבני־ישראל: בהיותם ה׳ביכורים׳ של העולם, הרי ה'מקום' האמיתי של כל אחד מבני־ישראל הוא "לפני ה׳ אלוקיך", בבית־המקדש. כיון שהמציאות העיקרית והאמיתית של יהודי (גם כנשמה בגוף למטה) היא נשמתו האלוקית, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא פל״ב ורפ״ב, שעהיוה"א פ״ו. רדב״ז לרמב״ם הל׳ ממרים פ׳׳ב ה״ד), ועד שכדברי הזוהר (ח״ג ע"ג א') – "ישראל וקוב׳׳ה כולא חד", ולכן כל אחד ואחד מישראל, בכל מצב שנמצא, קשור ומחובר עם הקב׳׳ה, ולכן צריך הוא להימצא (גם בגלוי) "לפני ה׳ אלוקיך". ’לפני' – הן בפירושו הפשוט: לפני – בסמיכות לקב״ה, והן בפירושו הפנימי: מלשון פנימיות (׳תורה אור׳, משפטים ע״ה ג') – בפנימיות "ה׳ אלוקיך", "ישראל וקוב״ה כולא חד". שכן, הגם שכל העולם נברא על־ידי הקב״ה, ברם העולם נברא רק כאמצעי ״בשביל ישראל שנקראו ראשית״, ובמילא אין הוא מתקרב ואין הוא מגיע לפנימיות (׳לפני׳) הרצון והכוונה של "הוי׳ אלוקיך".
אולם ישראל הם ׳ביכורים׳ (׳ראשית׳), שהתכלית היא בהם עצמם, וכל שאר הדברים "נבראו בשביל ישראל", כיון ש׳׳ישראל וקוב״ה כולא חד״, ולכן קשורים הם עם ׳לפני׳ – הפנימיות של "הוי׳ אלוקיך".
האחריות והזכות
מעלה נפלאה וסגולה עליונה זו של כל יהודי, נוגעת לפועל, במיוחד בחדשי אלול ותשרי – תקופה של חשבון נפש וקבלת החלטות טובות בעבודת האדם לקונו, בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה:
בהתחשב בכך שכל יהודי הוא ׳ביכורים׳ שאותם צריכים להביא "לפני הוי׳ אלוקיך" לבית־המקדש, וזה צריך לחדור בכל חייו, גם בעניני החול שלו במשך כל השנה, מובן עד כמה צריך הוא להיזהר בכל מה שהוא עושה, אפילו כאשר מדובר אודות מחשבה, דיבור או מעשה יחידי שנראה פחות־ערך בהשוואה לשאר מחשבותיו, דיבוריו או מעשיו – אבל כאשר מתבונן כראוי, שגם מחשבה, דיבור או מעשה זה הוא חלק מ'ביכורים' שמובאים לבית־המקדש, לפני ה' אלוקיך – והכהן אשר יהיה בימים ההם מקפיד על כל תנועה שלו – ודאי שישתדל ויתחזק שכל דבר, גם הקטן ביותר, כל פרט בהנהגתו ייעשה במלוא תשומת הלב והזהירות.
אחריות וזהירות זו, ביחד עם הזכות – צריכה להיות, בימים אלו של "ראשית השנה", באופן מיוחד. נוסף על עבודת עצמו בכל הנ׳׳ל, צריכים לפעול גם להשפיע על יהודים אחרים שמסביבו, שגם הם יעשו את עבודתם בשלמות, בחודש אלול ובימי הסליחות ואחר־כך גם בחודש תשרי.
"אנא רחם!"
סגולתם של ישראל כ׳ביכורים׳ של הקב״ה, באה לידי ביטוי גם בנוגע לגאולה ובקשתה, שהיא "ענין הכי עיקרי שהזמן גרמא" – כי על־פי כל הסימנים היתה הגאולה צריכה לבוא כבר לפני זמן רב, לכן מובן שה"וענית ואמרת לפני ה׳ אלוקיך" – צריך להתבטא במיוחד בבקשה בקול רם – ״עד מתי״?! שתבוא כבר הגאולה בפועל ממש! ענין הגלות הרי אינו שייך ליהודי כלל וכלל, כיון שמקומו של יהודי הוא סמוך על שולחן אביו (ראה ברכות ג' סע׳׳א) לפני ה' אלוקיך בבית־המקדש. וזה שהקב״ה עשה גלות הוא בכדי לעורר את עבודתו של יהודי לגלות בעולם שהוא 'ביכורים׳ לה', ו״ישראל וקוב״ה כולא חד״, ועל־ ידי־זה לבטל מיד את הגלות, להגיע למעלה של התשובה הנפלאה שבאה על־ידי הירידה בגלות.
ויהי־רצון שעל־ידי ה״וענית ואמרת״ של יהודי, שמבקש וצועק לקב"ה: ״אנא רחם והוצא כבר את בני־ישראל מהגלות, והבא כבר את הגאולה האמיתית והשלמה על־ידי משיח־צדקנו״, נזכה לגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.
(פנימיות 74 תשרי ה'תשס"ו – מאת הרב יוסף אברהם פיזם)