בית הלל ובית שמאי

בית הלל ובית שמאי

"בית הלל" ו״בית שמאי״ – שני בתי מדרש שמהם יצאה תורה והוראה לבית ישראל עפ״י התורה שבכתב והתורה שבעל־פה. הלל ושמאי היו מה"זוגות" שקיבלו מהנביאים, וכל אחד מהם עמד בראש בית המדרש – שם קבעו את דרך הלימוד ואופן פירוש התורה שבכתב עד פסיקת ההלכה בפועל – כל אחד לפי שיטתו.

מחלוקת בהלכה

איתא בגמרא (עירוביו ע"ג ב'): "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלקים חיים הן, והלכה כבית הלל.

וכי מאחר שאלו ואלו דא״ח מפני מה זכו ב״ה לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחין ועלובין (פי׳ רש״י: סבלנים) היו, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב״ש לדבריהם. ומאידך, מאחר שההלכה כבית הלל, כיצד יתכן ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים" – גם דברי בית שמאי, והרי דעותיהם שונות ומנוגדות אלו לאלו?

והביאור בהקדמה: התורה שניתנה לנו בסיני היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, והחכמה היא בבחי׳ פשיטות, שלכן מכל דבר חכמה יכולים להטות ולהסיק מסקנה הן לחוב והן לזכות, וכפי שמצינו אודות המבול, שאותו הטעם שבתחילה חייב את ענין המבול (ש״כל יצר מחשבת לבו רק רע וגו׳״ (בראשית ו' ה')), הנה אח״כ היה זה עצמו נתינת טעם לכך ש״לא אוסיף לקלל עוד גו׳ כי יצר לב האדם רע מנעוריו״ (שם ח' כ"א), והוא לפי שהטעם דחכמה הוא בבחי׳ הפשטה – שאינו מוגדר, ולכן יכול להתלבש בענינים הפכיים, אם כפסק דין להיתר עפ״י מידת החסד, או לאיסור עפ״י מידת הגבורה, כי שניהם מושרשים בחכמה במידה שוה.

לפיכך, נשמות ששרשן ממדת החסד, גם הנהגתן עפ״י חכמת התורה להטות כלפי חסד – להקל, וכן גם להיפך.

הלל הזקן היתה נשמתו ממידת החסד שענינה להשפיע ריבוי אור בכל מקום, בכל דבר – אפשרי, (רמז בשמו: הלל – מלשון "בהלו נרו עלי ראשי״ (איוב כ"ט ג')), ומצד הטוב והחסד השתדל להתיר כל דבר שנידון, בכדי לאפשר את השימוש בו לצורך העלותו לקדושה, גם כשאינו בדרגת הזיכוך העליונה ביותר.

עבודת ה׳ של שמאי היתה גבוהה ביותר, והיתה בקו הפכי, כי נשמתו היתה ממידת הגבורה שלמעלה, שענינה לצמצם את השפע האלקי ולהמשיכו רק למקום הראוי ביותר – שיהיה מזוכך דיו בכדי לקבל את האור האלקי, ולאסור כל דבר שאינו מזוכך וראוי בתכלית, בכדי שלא יצא מזה דבר רע ח״ו (ואף הוא רמוז בשמו: שמאי – מלשון "השם אורחותיו״ (ראה מועד קטן ה' א'), שנותן שומא והערכה למידת זכותו של הדבר, האם ראוי להתעלות לקדושה האלקית). נמצא, ששתי הדרכים בפסיקת ההלכה – ההיתר והאיסור – שניהם נובעים מתורת אמת, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כל אחד עפ״י מידתו.

ומאחר שכל המידות האלקיות מאוחדות באוא״ס ב״ה שלמעלה מכל המידות, לכן הן כלולות זו מזו, וגם המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמים, ומכוונים לענין אחד – מילוי רצון הקב״ה – בגילוי אלקות מושלם בעולם, (ומצד התכללות זו מצינו הלכות שבהן "קולי בית שמאי וחומרי בית הלל " (ראה חולין ק"ה א' ועוד)).

פסק הדין בפועל נקבע עפ״י כללי התורה שההלכה כרבים שנאמר: "אחרי רבים להטות" (שמות כ"ג ב'), לפיכך הלכה כבית הלל, עד כדי כך שדעת "בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה" (ברכות ל"ו ב').

ואעפ״י שתלמידי בית שמאי היו "מחדדי טפי" (יבמות י"ד א') שהיו חריפי תפיסה יותר, מכל מקום היו במיעוט, כי דוקא בגלל חריפותם, התקשו החכמים לרדת לסוף דעתם.

ואמנם לעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי, לפי שאז יתגלה העומק שבתורה, ועם זאת יהיו כולם בביטול וענוה, ודעת רבים תהיה כבית שמאי. יתר על כן, בתקופה השניה של הגאולה העתידה, תתגלה שלימות מציאות ה׳ בעולם, ו״ה' עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום״, וכל השיטות ודרכי התורה יתאחדו כאחד.

״בכח״ או ״בפועל׳׳

והנה, ההבדל שבין ״איסור״ ל"היתר", שהאיסור הוא אסור (כאסיר בבית הסוהר) וקשור בידי החיצונים (ג׳ קליפות הטמאות לגמרי), ואין בכח האדם להעלותו לקדושה (עד כי יבוא יומם – כאשר ״רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, ואז "עתיד חזיר להטהר״ (ראה דרך מצוותיך ע' ע״ב), ולפיכך – בזמן הזה – צריך האדם לדחותו לגמרי ולהמנע ממעשה זה כליל.

ואילו היתר – הינו מותר (שאינו קשור), ולכן הוא חפשי לצאת מגדר הקליפה (ק׳ נוגה) ע״י האדם שמעלהו לקדושה, שבזה כולא עלמא מודים שצריך לנהוג בימין מקרבת, ש״כל מעשיך יהיו לשם שמים״ ו"בכל דרכיך דעהו", ש"מעשיך" ו"דרכיך" הגשמיים שבעולם הזה יהיו לשם שמים – חדורים באור הקדושה.

אבל בדברים שיש בהם ספק האם צריכים לדחותם, או שאפשר (וצריך) לקרבם ולהעלותם לקדושה משום שהרע אינו ניכר ונראה בפועל ובגלוי, אלא נמצא בו רק בכח ובהעלם בלבד, הנה, בזה היא המחלוקת – בזמן הזה – בין בית הלל לבית שמאי.

לדברי בית שמאי יש לאסור השימוש גם בדברים העלולים לבוא לידי רע, היינו רע בכח ובהעלם, אף שבפועל עדיין אינו רע. ולדברי בית הלל, כל עוד הדבר אינו רע בפועל ובגלוי, מותר להשתמש בו, כדי לעשותו לשם שמים ולהעלותו לקדושה. והלכה כבית הלל, כי ע״י איסור ודחית הדברים שאפשר לקרבם ולהעלותם לקדושה, הנה, עי״ז מתווסף כוח בסט״א.

אבל לעתיד לבוא – בימות המשיח, כשיושלם בירור הטוב מן הרע, ויגיעו לשלימות כפי שהיתה בעולם לפני חטא עץ הדעת, שאז – אמנם – נבראה מציאות הרע בעולם ("יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא רע" (ישעיה מ"ה ז'), אך לא היתה מלובשת ממש באדם, אלא שהיתה רק אפשרות שאדם יחטא, וכך יהיה בימות המשיח – בתקופה הראשונה – שעדיין תהי׳ מציאות הרע בהעלם (בגדר אפשרות לחטוא (כי רק לאחרי זה – בעולם התחיה – יבטל הקב״ה לגמרי מציאות הרע מן העולם, כמ״ש "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ")), ולכן תהיה הלכה כבית שמאי – לתקן ולשלול גם את אפשריות הרע הנעלם.

מחלוקת זו בין ב״ש לב״ה, האם צריך להתחשב עם המצב ש"בכח" או עם המצב ש"בפועל", היא לא רק ביחס ל״סור מרע״, אלא עיקרון זה – מנחה גם בכל הדינים והסוגיות שבהם חלוקים ב״ה וב״ש, ולא רק בענינים של קולא וחומרא, שבית שמאי מתחשבים בפסיקתם עם הדברים כפי שהם בכח, ובית הלל פוסקים עפ״י הדברים כפי שהם בפועל.

ולדוגמא, נר חנוכה – בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. כי הדלקת נר חנוכה הוא לזכר הנס שהי׳ בפך השמן, שלאחרי שנעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים – אגלאי מילתא למפרע שהיה בכחו של השמן לדלוק – בדרך נס – שמונה ימים, ומיום ליום היה כוחו הפלאי של השמן "פוחת והולך". לפיכך – לדעת בית שמאי – ביום ראשון מדליק שמונה – לציון גודל הנס שבשמן שבכוחו לדלוק שמונה ימים, אף שעפ״י הטבע היתה בו כמות ליום אחד. וביום השני – שבעה, כי נשאר כת בשמן שנמצא במקדש, רק לעוד שבעה ימים בלבד וכו׳ וכו׳. אבל לדעת ב״ה, מכיון שהנס בפועל היה כשהדליקו ממנו, הוה אומר שבפועל – היה הנס מוסיף והולך.

נמצא שהעיקרון המנחה בחילקי הדעות שבין ב״ש לב״ה בכל הש״ס הוא – האם להתחשב בנידון כפי שהוא בכח או כפי שהוא בפועל.

"שמים" ו"ארץ" בבריאה

שורש המחלוקות הנ״ל החל בדיון עקרוני קדום יותר בין בית שמאי לבית הלל, שהוא יסוד המחלוקות השונות שלהם בדיני התורה, והיא המחלוקת בנוגע לכללות הבריאה (ראה ירושלמי חגיגה י' ע״ב). בית שמאי אומרים: ״שמים נבראו תחילה ואח״כ נבראת הארץ״. ובית הלל אומרים: ״ארץ נבראת תחילה ואח״כ שמים״.

והנה, בהתבוננות מעמיקה נמצא שלדעת כולם מוסכם שהארץ היא עיקר המכוון בבריאת שמים וארץ, שהרי כאן ניתנה התורה, וכמ״ש "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" ואמרז״ל: "ב ראשית" בשביל ב' דברים שנקראו "ראשית" – ברא אלקים את השמים ואת הארץ – בשביל התורה וישראל.

ומאידך, לדעת כולם מוסכם שסדר הבריאה היא מלמעלה למטה – משמים לארץ, וכמ״ש (הושע ב' כ"ג): "אענה את השמים והם יענו את הארץ". משום שעיקר המכוון בא בסוף – "סוף מעשה במחשבה תחילה" (פיוט׳׳לכה דודי״).

וכמו האדם שבפועל נברא אחרון למעשה בראשית, כדי שימצא הכל מוכן לפניו (כמ״ש ״אחור וקדם צרתני״(תהילים קל"ט ה').

אלא המחלוקת היא מהי הכוונה בבריאת הארץ ובנתינת התורה בארץ?

לדעת בית שמאי – העילוי הוא "שמים" (רוחניות), והכוונה בבריאת הארץ, שישראל יפעלו בה – ע״י התורה – שגם היא תתעלה לדרגת "שמים" – שורש הארץ, ותתהפך באחרית הימים לרוחניות. ולדעת בית הלל – אין הכוונה בבריאת הארץ שתצא ממציאותה הגשמית ותתעלה לדרגת שמים (רוחניות), אלא אדרבה שתשאר במציאותה הגשמית ויתממש בה רצון ה׳ שבתורה.

במילים אחרות: לדעת ב״ש אין ה"שמים" – האוא״ס ב״ה – אמצעי לצורך קיום הארץ המוגבלת והגשמית, אלא אדרבה – הוא המצוי האמיתי הנעלה מצד עצמו, ובדרך ממילא הוא גם מקיים את הארץ, ולכן ה״שמים״ הם העיקר ואילו הארץ אינה אלא המאמתת את מציאות הכח של ה"שמים". ולפיכך תכליתה של הארץ הוא לחזור לשרשה האמיתי – שמים, היינו, הרוחניות באוא״ס ב״ה.

ולדעת ב״ה – הנה, תכלית הכוונה הפנימית שלמענה נבראו השמים והארץ גם יחד, היא – ש"נתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים", היינו, שיברא עולם "תחתון״ שאין תחתון למטה הימנו, והוא יתעלה ויתאחד באוא״ס ב״ה. ובכדי שיברא עולם תחתון כזה, האיר ה׳ אור רוחני עליון, שבאמצעותו תברא הארץ, תתעלה ותתאחד בו.

נמצא שמציאות ה"ארץ" היא סיבה למציאות ה"שמים", שהאור א״ס ב״ה נתגלה ונאצל מעצמותו ית׳ בכדי שהארץ תזדכך ותתעלה ותתאחד בו – גם בהיותה גשמית.

כלומר, שתתגלה אחדות ה׳ האמיתית – שגם הגשמיות אינה מציאות נפרדת ממנו, אדרבה, בטלה ומאוחדת בו בתכלית, ואין עוד מלבדו ית׳.

ומחלוקת זו היא יסוד לכמה וכמה מהמחלקות ההלכתיות בש״ס בין בית הלל ובית שמאי. כי ה״שמים״ הוא הכח שממנו נפעלת ה״ארץ״ – הפועל. לדעת בית שמאי – השמים – הכח – הוא העיקר, ולכן אזלינן בתר כח. לדעת בית הלל – הארץ – הפועל הוא העיקר, ולכן אזלינן בתר פועל.

נוח לו לאדם שנברא או לא?

והנה, ממחלוקת זו נגזרת מחלוקת נוספת שעולה בקנה אחד עם מחלוקת זו, והיא המחלוקת בענין בריאת האדם.

תנו רבנן (ערובין י"ג ב') שתי שנים ומחצה נחלקו ב״ש וב״ה אי נוח לאדם שנברא, או נוח לו שלא נברא משנברא.

הללו (בית שמאי) אומרים נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו (בית הלל) אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, עד שנמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא.

בריאת האדם היא ירידת הנשמה – חלק אלקה ממעל ממש – לגוף (כי הגוף עצמו נברא מן העפר, והעפר נברא כבר ביום הראשון (עם כל הנבראים) באופן היולי), כמ״ש "ויפח באפיו נשמת חיים", והמחלוקת היא האם ירידת הנשמה היא "נח לו לאדם" אם לאו.

והביאור בזה, ובהקדמה;

ירידת הנשמה מאוצר הנשמות אל התלבשות בגוף הגשמי – מאיגרא רמה לבירא עמיקתא – היא ירידה קשה לנשמה, אלא שירידה זו היא צורך עליה, על ידי המצוות שמקיימת בעולם הגשמי.

שני פנים לשכר שהנשמה זוכה לה ע״י קיום המצוות בעולם הזה:

א. עליה גדולה ונפלאה מאד באוא״ס ב״ה, שלמעלה ממעלתה בעולם העליון – בטרם ירידתה לעולם הזה, שמתענגת בתענוג נפלא, כי יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה.

ב. "שכר מצוה – מצוה", היינו, התבטלות מוחלטת והתאחדות במהותו ועצמותו ית׳ ־ מצוה המצוה – "שלא על מנת לקבל פרס", ומתענגת מהעובדה שעצמותו ית׳ מתענג ממעשה המצוות שמקיימת.

ובזה המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל.

לשיטת ב״ש שהעיקר הוא המצב שבכח, הנה, בכדי שהאדם יגיע לשלימותו הוא – אין הכרח שנשמתו תרד למטה ־ ירידה קשה כל־כך – ותעסוק בתומ״צ בפועל, מכיון שגם למעלה יש לה הכח להיות מושלמת בהיותה כלולה באוא״ס, אדרבה למעלה היא גדולה וחזקה יותר.

וירידתה למטה לעסוק בתומ״צ, הוא רק כדי למלא רצון הקב״ה – "אני נבראתי לשמש את קוני" בלבד, אבל בנוגע לאדם עצמו – נח לאדם שלא נברא כו׳ ו"בעל־כרחך אתה חי".

אבל לשיטת בית הלל שהעיקר הוא ה"בפועל", הנה, בכדי שהאדם יגיע לשלימות – בנוסף למילוי רצון ה׳ בעשיית דירה לה׳ בתחתונים, הוא דוקא ע״י שנשמתו יורדת למטה ועוסקת בתומ״צ בפועל, וזוכה לשכר בעליה גדולה ונפלאה לאין קץ באלקות, כי גם זה רצון ה', ולכן הירידה היא גם לטובת ושלימות האדם, ו״נח לו לאדם שנברא״, וצריך לעשות זאת בשמחה, ולא בעל כרחו.

ומכל מקום, נמנו וגמרו כדעת בית שמאי, כי הן אמת שירידת הנשמה היא גם לטובת האדם שמגיע לשלימות בעליה גדולה לאין קץ, מכל מקום אין האדם צריך לחשוב על טובתו, אלא "הוו משמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס", "ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני".

אלו ואלו דברי אלקים חיים

בתקופה השניה שתהיה בזמן הגאולה, בהתגלות עצמותו ית׳ בבריאה, והנבראים יהיו בתכלית הביטול לעצמותו ית', תתגלה האמת שכל מציאות היש הנברא אינו אלא היש האמיתי – מהותו ועצמותו ית', וממילא – שלימות הטובה של הנשמה למטה – היא היא שלימות הטובה של הקב״ה.

ובהיגלות ניגלות תורתו של משיח – "תורה חדשה מאתי תצא״ – פנימיות ועצם התורה, אזי יתאחדו בית הלל ובית שמאי בשיטתם, וה׳ עוז לעמו יתן ה׳ יברך את עמו בשלום.

מקורות לעיון: לקו״ת פ' ראה. לקו״ש כ"ב פ' שמיני. סה״ש תשמ״ח ח״ב הדרן על ששה סדרי משנה.

(פנימיות 76 י"א ניסן ה' תשע"ד – מאת הרב ישבעם סגל)