משגיח מן החלונות.
הנהיג כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, שבשביעי־של־פסח בחו״ל, אחר הצהריים, יצאו אנ״ש והתמימים לתהלוכה לעבר בתי־הכנסת שבשכונות ניו־יורק. בהגיעם לבתי־הכנסת, משמחים את הקהל בריקודי יום־טוב ואחד מבני החבורה ׳חוזר׳ שיחת־קודש מתורת הרבי, בענינא דיומא.
זכורני, בשנת תשמ״ו כמדומני, שיצאנו קבוצה של 4־3 בחורים לתהלוכת יום־טוב עם אלפי החסידים, אך במשך הדרך, כשכל קבוצה התפזרה למקום המיועד לה, בחרנו לנו מקום מרוחק ביותר, וצעדנו אליו, מרחק של כמה שעות הליכה.
הגענו, שמחנו ושימחנו, ומסרנו מדברי קדשו של הרבי, אך הדרך חזרה הייתה קשה שבעתיים. הלכנו שעות, סובלים מכאבי רגליים ומאפיסת כוחות, נשענים על קירות ומדדים בחוסר ברירה, כשבחלומנו רק להגיע למיטה ולהירדם… עד כדי כך הגיעו הדברים, שניידת משטרה הציעה לנו מספר פעמים לעלות על הניידת…
באפיסת כוחות מוחלטת הגענו בחצות הלילה לכניסה הראשית של בנין ׳770׳. מול הבנין עומד לו "בנין הספריה" הצמוד, בו שהו באותה עת הרבי והרבנית, כמנהגם בשבתות וחגים באותן שנים.
לתדהמתי, אני רואה את דמות הרבנית חיה־מושקא ע״ה בחלון הספרייה, הוילון מוסט, ו… הדלת נפתחת והרבי יוצא אלינו עם מחיאות כפיים…כשאנחנו רוקדים בכל כוחינו מרוב אושר ושמחה על כי הרבי מצא לנכון להקדיש לנו את תשומת־לבו בחצות ליל החג, כשכל כוחותינו מתחדשים להם… כאילו שכחנו את כל התשישות והקושי. הרבי האהוב עמד בדלת ומחא כפיים, לעידוד השירה והריקודים של 4־3 בחורים… איזה אושר נפלא!
(פנימיות 76 י"א ניסן ה'תשע"ד מפי הרב מנחם פרלשטיין)