אתה בחרתנו

הבוחר בעמו ישראל

בעל הכח והיכולת

הבחירה היא היכולת לבחור דבר או פעולה מסויימת בלי שום כפיה, הכרח או אילוץ משום גורם חיצוני. הוה אומר, שהבחירה בדבר שנבחר בבחירה חופשית באמת, נובעת מהבוחר בעצמו – מעצמותו, וממילא הנבחר קשור בעצם מהותו בעצמותו של הבוחר.

רק הקב״ה – מהותו ועצמותו ית׳ – הוא בעל הכח והיכולת לבחור באופן חפשי לחלוטין, להיותו אין סוף באמת" ומי יאמר לו מה תעשה" (קהלת ח' ד').

הבחירה שהקב״ה בחר היא בעם ישראל – "בך בחר ה'" (דברים ז' ו') וכן בתורה ובמשה עבדו (ראש בני ישראל), כנוסח הברכה "הבוחר בתורה ובמשה עבדו".

כמו כן בחר ה' בעולמו, שנתאוה הקב״ה להיות לו ית' דירה בתחתונים (תנחומא נשא ט"ז  בחוקותי ג' במדב׳׳ר פי׳׳ג, ו. תניא רפל״ו. ובכ"מ).

הבחירה החופשית היא מיסודי הקשר בין האדם הנברא – לקב׳׳ה. כי תכלית בריאת העולם הוא בשביל התגלות מלכותו יתברך, וכמ״ש (ישעיה מ"ג ז'): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ו"כבוד" הוא מלכות.

כל ענין המלכות הוא ביטול העם אל המלך בבחירה חפשית, בדעת שלמה ובהסכם גמור, וכמ״ש (סדר תפילת ערבית): "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם".

כח הבחירה באדם

משבחר ה׳ בעולמו, בראו מאין ליש, עולם מוגבל גשמי ותחתון שאין תחתון למטה ממנו, והיתה מטרת הבריאה "להיות לו ית׳ דירה בתחתונים".

לפיכך ברא עולמו ברצונו הטוב כפי מה שעלה במחשבתו הקדומה, וברא השמים וכל צבאם והארץ וכל אשר עליה, וברא עליה אדם ונפח באפו נשמת חיים למען יכיר גדולתו ותפארתו של הקב״ה, ויקבל על עצמו עול מלכות שמים, ומכיון שאין מלך בלא עם, והם בטלים בתכלית אל המלך ברצונם החפשי, עי"ז ימליך את ה' על כל הבריאה כולה.

הבחירה החפשית שבה האדם בוחר בקב״ה, מלמדת על רצונו האמיתי של הבוחר, ועל הקשר הפנימי העצמי המושלם ביותר, שבין האדם הבוחר למציאות ה׳ יתברך.

ומכיון שהאדם הוא נזר הבריאה, הרי בזה יתגלה אור אין-סוף ב"ה בכל העולם, ותהיה לו דירה בתחתונים – כפי פנימיות רצונו ית׳.

וכמו שאומרים בתפילה: "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם משה ובני ישראל".

כניעה בכפיה – שלא ברצון העם, אינה מלכות כי אם ממשלה או אפילו רודנות, ואין בזה ביטול פנימי ואמיתי של העם הנכנע, אלא ציות חיצוני לגזירת הרודן.

זהו ההבדל בין מלך שמלכותו פרושה על בני המדינה בעלי בחירה, לבין הרודה בבהמות, שאעפ״י שהם יראים ממנו ונשמעים לו בגלל מלמד הבקר אשר בידו, אבל אין זה ביטול פנימי אמיתי.

נמצא אפוא, שלצורך קיום רצון ה׳ בעולמו צריך האדם לעבוד את ה׳ בבחירה, ברצון ובביטול פנימי, וזהו מעיקרי מעלת עבודת האדם.

מכל הנבראים כולם, הנה, רק האדם הוא בעל בחירה, וזאת משום שרק הוא חפשי בבחירתו, וזאת משני טעמים:

א) כי האדם הוא יצור שכלי, והוא משוחרר מהמגבלות של המידות – שאינו מאולץ בפעולותיו בגלל נטיה רגשית כל שהיא.

ב) האדם – בשונה מבעלי חיים – כלול מטבעים שונים, ואפילו מנוגדים, והברירה בידו לפעול בכל מידה שיחפוץ.

החיות הבהמות וכו' ברא ה׳ באופן שלכל בע״ח טבע אחד, כגון הנשר הוא רחמני והעורב הוא אכזרי, ואינם יכולים לפעול בניגוד לטבעם, ואפילו המלאכים העליונים, עומדים בטבע אלקי אחד, "פני אריה אל הימין (חסד) פני שור אל השמאל (גבורה) וכו׳.

אבל האדם שיש בו דעת ואינו מוגבל בטבע רגשי מסוים, יש בידו האפשרות להתעלות לבחור את המידה – בה יפעל כרצונו. ולדוגמא, אברהם אבינו – איש החסד – עקד את יצחק בנו על גבי המזבח, בניגוד למידת החסד.

בחירה מתוך מבחר

בכדי שתהיה עבודת האדם בבחירה חפשית, צריך שיהיה לפניו מבחר של כמה דברים שונים העומדים לבחירה, ושיהיו שווי ערך בעיניו, שאז אכן הבחירה באחד מהם מעידה על רצונו האמיתי – הבלתי משוחד – בדבר זה.

לפיכך ברא ה׳ את הסטרא אחרא שאעפ״י שמצד עצמה אין בה שום ממשות ומעלה כלל, ואעפ״כ נתן בה ה׳ רשות ויכולת להגביה עצמה כנשר ובחוצפה יתרה, וכל זה – בכדי שהאדם יצטרך לעמוד בניסיון ולא להתפתות ולנהות אחריה, אלא אדרבה, ישפילה – בעבודתו את ה', ובבחירתו החופשית דוקא, ובזה ימצה את כל תעצומות נפשו בביטול אל ה׳ ית׳.

בעלי בחירה שונים

לא כל בני האדם שווים בכח בחירתם, יש בהם בעלי בחירה מושלמת ומוחלטת, וישנם שאינם כאלה.

ההבדל הכללי הוא בין בני ישראל שהם בעלי בחירה מושלמת, לבין אומות העולם שאינם בעלי בחירה, אלא מוגבלת בלבד, כי בחירתם מצד השכל בלבד, ונחשבים בעלי בחירה רק ביחס לחיות ובהמות כו׳.

בחירה המבוססת על השכל בלבד אינה חופשית לחלוטין.

מלבד זאת שרוב בני אדם נוטים בטבעם, לחייב או לשלול דבר בשכלם עפ״י נטית לבם, וממילא אינם חופשיים לחלוטין בשיפוטם (ע"ד "השוחד יעור עיני חכמים"), הנה עוד זאת, השכל הוא מציאות מוגדרת ומוגבלת, והבחירה על בסיס השכל אינה חופשית לגמרי.

רק בני ישראל הם בעלי בחירה חפשית באמת, וזאת בגלל שתי סיבות;

א) כח הבחירה שבישראל הוא ברצון הפנימי שבעצם הנפש האלקית שהוא "חלק אלקה ממעל ממש" (תניא פ"ב וראה איוב ל"א ב'), "כי חלק הוי׳ עמו" (דברים ל"ט ב'), ו"העצם – כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו" (כש"ט הוספות סקט"ז. וש"נ. וראה לוח היו"י  י"ג כסליו) שחלק מהעצם הוא כמו כל העצם.

וכמו שבעצמותו ית׳ קיימת יכולת הבחירה האמיתית – כנ״ל, כך גם בני ישראל הם בעלי בחירה אמיתית, מאחר שנשמות ישראל מושרשים בעצמותו ית׳.

ב) אפשרויות הבחירה היא רק באדם מישראל, לפי שכלול מכל המדריגות והניגודים, ועומדים בפניו מגוון אפשרויות לבחירה.

כי שורש נשמות ישראל הוא בעולם התיקון ששם קיימת התכללות כל המדריגות, נמצא שהאדם כלול מכל המדות והמדריגות, ויכול לבחור ככל אשר יחפוץ.

ומאחר שהנשמה ירדה ונתלבשה למטה בגוף הגשמי ובנפש הבהמית שכלולים מטוב ורע על כן יכולה גם לבחור ברע ח״ו, וזהו מש"כ בבריאת האדם "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (בראשית ב' ז'), "וייצר" בשני יו׳׳דין, ביצר טוב וביצר הרע.

הבוחר בעמו ישראל

מכיון שכח הבחירה שבאדם היהודי נובע מיכולת הבחירה של הקב״ה-כנ״ל, לפיכך קיים דמיון בין הבחירה של הקב״ה בישראל ובין הבחירה של ישראל בקב״ה.

הבחירה שבחר בנו מכל העמים אינה מצד מעלותיהם של ישראל המכריחים לאהבם, אלא כי כך עלה ברצונו הפשוט למעלה מכל טעם ודעת, וכמ״ש (דברים י"ד ב'): "כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ אלקיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה".

ופרש״י: "כי עם קדוש אתה" – קדושת עצמך מאבותיך, ועוד, "ובך בחר ה׳".

הוה אומר, בחירת ה׳ בישראל היא מלבד הקדושה שבישראל. נמצא אפוא, שאלמלא הבחירה שבחר בישראל מכל העמים, הנה, לגבי עצמותו ב״ה הרי אין הפרש בין עם ישראל לאומות העולם.

ואעפ״י שיש הבדל ערכי עצום בין קדושת יעקב הצדיק לבין עשיו הרשע, מכל מקום ביחס לגדולת מהות ועצמות הקב״ה, שהוא פשוט בתכלית מכל ציור והגדרה, הרי אין שום דבר מושלל ממנו, גם מציאותו של עשיו הרשע, וכמו שנאמר (מלאכי א' ב'): "הלוא אח עשו ליעקב" – שניהם שווים לעומתו, ולפניו כחשיכה כאורה.

ומכל מקום – "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי", אך ורק מצד בחירתו ית׳ למעלה מכל טעם ודעת.

במילים אחרות; לא מפני שהקדושה היא דבר טוב לכן בחר בה ה׳ ית', אלא מפני שבחר בה, לכן היא דבר טוב.

לפי זה הנה, הבחירה שבחר ה' בישראל מכל העמים, אינה רק בנשמותיהם של ישראל כפי שהן למעלה באוצר הנשמות, אלא שהבחירה היא גם ובעיקר – בנשמות שבגוף עם הגוף החומרי של ישראל "הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם" (תניא פמ״ט), והיינו, שגם הגוף היהודי יקר וחשוב בעיני הקב״ה.

ואעפ״י ששורש הבחירה בישראל נובע מהקשר העצמי והמוחלט שבין עצמותו ית׳ לבין עצם הנשמה, מכל מקום מימוש הבחירה, ביטויה והתגלתה, הוא בגוף של היהודי דוקא ובנשמה המלובשת בגוף.

אנא נסיב מלכא

"אנא נסיב מלכא", משפט הלקוח מתוך משל המופיע במדרש אודות בחירת עם ישראל בקב״ה, ופירושו: "אני בוחר במלך".

כאמור, בחירת ישראל בקב״ה נובעת – ולכן גם דומה – לבחירת הקב״ה בישראל, דהיינו, שבחירתם אינה בגלל כדאיות.

הוה אומר, שבני ישראל בוחרים לעצמם ומיחדים את הקב״ה, ובזה הם נבדלים מאומות העולם הסוגדים לכוכבים ולמזלות ושאר המשרתים שברא ה' לשרת את הבריאה, ואילו ישראל בוחרים בקב״ה בעצמו.

נקודת המוצא של הגויים היא האנוכיות והמציאות של עצמם – לגרמייהו – שהוא העיקר והציר המרכזי בחייהם, ולכן עובדים וסוגדים לאלו ־ שלדעתם (התועה) מספקים להם את צורכי קיומם והנאותיהם, והיינו, הכוכבים ומערכות השמים, שמקרינתם נובעים כל הליכי הטבע בעולמנו, ואינם יודעים שהשפעת הכוכבים היא רק ברצון ה׳ – כגרזן ביד החוצב בו.

ואפילו חסידי אומות העולם העובדים את הבורא ולא את הכוכבים, ואף עושים רצונו, אין עושים זאת אלא עפ״י טעם ודעת – מפני שהוא בורא אותם ומספק צרכיהם.

ולעומת זאת, בני ישראל בחירתם היא מהביטול הפנימי המוחלט שבעצם הנשמה – יחידה שבנפש – אל הקב״ה היחיד והמיוחד, ולכן המגמה היא הדבקות בעצמותו ית', הנובעת מעצם הנשמה – בחינת יחידה שבנפש, ולא סיפוק צרכיהם הגשמיים.

והיינו, בחירה בעצמותו ית׳ אפילו במחיר ויתור מוחלט על כל כל צרכיהם.

ויתר על כן, השאיפה בדביקות זו – היא אפילו לא בשביל לרוות את צמאון נפשם לאלקות, אלא שהדבקות והביטול לעצמותו ית׳ היא רק כדי לעשות נחת רוח לקב״ה – אבינו שבשמים.

רק באופן כזה בא לידי ביטוי הביטול האמיתי למלכות ה', המלכות שהיא תכלית הבריאה שתהיה בגאולה האמיתית והשלימה ע״י הרבי , שהוא ודבריו חיים וקיימים, וכדברי הנביא ביעוד הגאולה (זכריה י"ד ט'): "והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד".

(פנימיות 81 ניסן ה'תשע"ה – מאת הרב ישבעם סגל)