״אור אין סוף״ – פירושו: התגלות עצמותו יתברך בדרך זיו והארה בלבד. והגם שהזיו הוא הארה ולא עצם, מכל מקום הנה העצם מתגלה על-ידי הזיו. והיינו שע׳׳י הזיו יודעים מציאותו של העצם. ואין זה התגלות פרט או ענין מסוים שמתגלה מבין ריבוי הפרטים שבעצם, אלא התגלות כל העצם כולו, וכאמור – שאעפ׳׳י שאין זה אלא התגלות בלבד ולא העצם, אבל כל העצם מתגלה בו.
אור אין-סוף, משמעותו – אור שהוא אין-סוף,
ולא אור של אין-סוף. כי עצמותו ית׳ בכבודו ובעצמו שממנו נמצא האור א״ס ב״ה, נעלה באין ערוך ממהות אין־סוף, שהרי עצמותו הוא מציאות שאין לו גם תחילה, שהיא מעלה גדולה יותר ממעלת אין-סוף, וכמ׳׳ש הרמ׳׳ע (בספר פלח הרימון שע׳׳ד פ״ג) ״כי כל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון שרבים מן הנבראים יהיו נצחיים ברצון הבורא".
והכונה בזה, שכל ״קדמון״ – היינו, מציאות עצם שלא קדמו מצב של העדר מציאותו, אלא היה והווה תמיד, מפני שמציאותו מציאות-אמת מצד עצמו, הרי בהכרח שהוא גם נצחי, כי מציאות אמת אינה בטלה לנצח. אבל מציאות עצם שהוא רק נצחי ־ היינו שאינו מתבטל לעולם, אין זה בהכרח שהוא גם "קדמון", כי יתכן ־ שאף שאינו מציאות אמת, וקדם למציאותו מצב של העדר מציאות, מכל מקום הוא נצחי לענין זה שאינו בטל לעולם. וזאת על-ידי שנצחיות זו שיש בו, אינה מכח עצמו אלא נובעת מרצון ה׳ שמקיימו באופן תמידי.
נמצא שגם ענין האין-סוף אינו מבטא את גדולת שלימותו האמיתית של עצמותו ית', אלא של האור המתפשט ממנו בלבד, והוא הנקרא בשם ״אור אין סוף". אולם היות שהאור א״ס ב״ה הוא התגלות עצמותו ית', שהוא -עצמותו ית׳- תכלית השלימות, אשר לו דומיה תהילה, והיינו שתהילתו היא העדר היכולת של אף אחד להלל ולדבר אודות שבח מהות העצמות, כי ״לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – שאין שום אפשרות לאף אחד לתפוס בעצמותו הנשגבה ולבארה, לא מן העליונים ולא מן התחתונים, לכן גם האור שבבחינת אין-סוף, כשמו כן הוא – בלתי בעל גבול בתכלית. אלא מכיון שאינו אלא זיו והארה בלבד, לכן אינו בבחינת קדמון – בלי תחילה, שהרי יש לו תחילה – העצם שממנו מאיר. אעפ״י שאור א״ס ב״ה כשמו כן הוא – שאין לו סוף, מכל מקום יש בו מדריגות, והם בבחינת אין סוף, החל מעצם פנימיות האור כפי שהוא דבוק ומאוחד בעצמותו ית', וכלה בצמצום שנעשה בו עד שנעשה בבחינת "סובב כל עלמין", שבזה נותן "מקום" ואפשרות להתהוות העולמות.
והיינו שאעפ"י שהאור א"ס – סובב ומקיף את ההשתלשלות העולמות, שהוא למעלה מהם באין ערוך, אבל מאידך, העובדה שהוא מקיף אותם – מלמדת על שייכותו אליהם. השייכות של האור א״ס ב״ה להשתלשלות העולמות היא היות האור א״ס בבחינת רצון להתהוות כל ההשתלשלות, ואעפ״י שרצון ה׳ "להיות לו יתברך דירה בתחתונים״ – מושרשת בעצמותו ית', מכל מקום בהיות הרצון כלול בעצמותו – אינו בגדר רצון כלל. כי בהיות האור אין-סוף כלול בעצמותו, הריהו בבחינת "אין לגמרי, ואחר-כך נמשך להיות בבחינת "זיו" ובו הי׳ הצמצום הגדול, שנעשה בו ״חלל ומקום פנוי״ כביכול, לצורך עמידת העולמות, ונמשך לתוך "חלל" זה בחינת "קו אור" דק ומצומצם וכו׳ כמבואר בכתבי האריז״ל. מקורות:
(לקו"ת ח״א ו.ב׳,סה״מ רס״ו ד׳ה זאת חקת סה״מ ש״ת ד"ה כי עמך, קונ' פורים תש״ח)
אורות וכלים
כל ״ספירה״ מה"ספירות העליונות" מורכבת מ״אור וכלי״.
האור – ענינו ההתגלות האלקית הנמשכת מעצמות אור אין-סוף ב״ה להאיר ולפעול את פעולתה, והכלי – ענינו להגדיר ולהגביל את האור בפעולתו. כמשל כוחות הנפש המתלבשים באברי הגוף לפעול את פעולתם, הנה, הכוחות הם בבחינת אורות והאברים הם הכלים. כי הכח הוא אור והתגלות מהנפש, והוא מופשט -באופן יחסי- מגדר ודרגת הפועל היוצא מהכח. ואילו האבר הוא הכלי המגדיר, מגביל וממחיש את הכח, ובאמצעותו יורד הכח ובא לידי פועל.
כך גם הספירות העליונות, הנה התגלות האור האלקי מהאין-סוף המאציל ב״ה – הוא האור, והוא מופשט מכל גדר וציור עד שיכול להיות מצב של ״אחליפו דוכתייהו״ – אור החסד בכלי הגבורה וכדומה, שאעפ״י שיש לאור שם המגדירו, וכנ״ל – "אור החסד", מכל מקום ההגדרה כל כך מועטת והאור כל כך מופשט, עד שאפשר לאור החסד לשכון בכלי הגבורה, כמבואר בספרי הקבלה. ואור זה מתלבש בכלי – שהוא אמנם מציאות רוחנית, אבל הוא כח המגביל והמגדיר את האור שבו, ומכסה ומסתיר האור והחיות השופע, ומביאו לידי פעולה מוגדרת ומוגבלת.
והנה בכלי ישנן שתי בחינות: חיצוניות ופנימיות, ״חיצוניות הכלים הוא כח ההשפעה והפעולה חוץ לעצמותם, וכמו בגשמיות הרי כח המעשה הוא הפעולה בדבר שחוץ לעצמו, וענינו בחיצוניות הכלים הוא אור השייך לעולמות שלמטה. ופנימיות הכלים הוא מהות ועצמות הכלי כמו שהיא לעצמה, דענינה הוא מה שמתאחדת עם עצם האור שהוא למעלה מעלה מבחינת העולמות״.
ביאור הענין: הנה באור האלקי שבספירות האצילות ישנו עצם האור ־ פנימיותו כפי שהוא לעצמו, ויש בו גם החלק שבאור השייך להיות מושפע ומתקבל אצל הנבראים. כמו כן בכלי ישנו עצם הכלי – פנימיותו, דהיינו, היותו מוכן ומסוגל לקבל ולהכיל את עצם האור (וכמשל אברי גוף האדם, שבראם הקב׳׳ה במתכונת והרכב פיזיולוגי המסוגל לקבל לתוכו אור וחיות הנפש), ומאידך יש בו גם התכונה להגביל ולצמצם האור המתלבש בהם ומתגלה באמצעותם, כדי שיושפע לנבראים. ועפ״ז יובן שפנימיות הכלי מאוחד עם פנימיות האור, ואילו חיצוניות הכלי משמש מעבר להשפעת חיצוניות האור.
והמשל על זה, הוא הכלי בגשמיות, שעיקר ענינו הוא היותו בית קיבול להכיל את המשקה שבתוכו, ואילו האפשרות לצקת ממנו את המשקה אל מחוץ לו, הוא דבר נוסף על עיקר ענינו, כלומר – טפל. וכמו בגשמיות ממש – הנה הדופן הפנימי של הכלי הוא בסמיכות -ובא במגע- עם המשקה שבתוכו, ואילו חיצוניות הכלי אינו נוגע בתכולה, וכל ענינו רק לצקת ולהביא את המשקה אל המקום שרוצה האדם. וכך גם באורות והכלים שבספירות האצילות.
כל הנבראים – מאוחדים בעצמותו ית'
אמנם מה שהובא לעיל משל מאברי הגוף לענין הכלים שבספירות, הנה אין המשל דומה לנמשל בכל הפרטים. כי אברי הגוף לא נתהוו מהנפש המתלבשת בהם, ואילו הכלים שבספירות ״הן גם כן בחינת אלקות והם נמשכים גם כן מעצם האלקות אלא שהוא על-ידי צמצומים רבים ועצומים שנצטמצם ונסתתר האור הפשוט עד שנתהוה ממנו מציאות חכמה ודעת״. הוה אומר; מהתעבות האורות נתהוו הכלים. ועל זה נאמר בזוהר הק׳: "איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד", להורות שאיהו – עצמות אור א׳׳ס ב׳׳ה, אחד עם חיוהי ־ האורות, וגרמוהי – הכלים, ואינן מציאות נפרדת ח׳׳ו, אלא הוא ומדותיו אחד.
אור אין-סוף – כשמו כן הוא, שאין לו סוף וגבול. והיינו, שאינו מוגבל ח״ו אפילו בבלתי- גבוליות שבו, שכשם שיש לו כח בלתי בעל-גבול, כך יש בו כח הגבול, ושניהם קוים שקולים בו. ושני כוחות אלו אינם בבחינת כוחות נפרדים ח״ו זה מזה – בהיותם כלולים באור א״ס ב״ה, אלא הם רק בגדר בחינת יכולת שבאוא״ס -שהוא יחיד ומיוחד- מה שביכולתו להאיר ולהתגלות, וביכולתו שלא להאיר, ואדרבה להעלים על האור. ומקו הבלי גבול שבאוא״ס נאצלו האורות שבספירות, ואילו מקו וכח הגבול שבאוא״ס – נאצלו הכלים של הספירות.
נמצא אפוא, שכל הגבול שבנבראים הוא מבחינת הכלים. והכלים מאוחדים בא״ס ב׳׳ה, והן אלקות ממש לברוא יש מאין. ואם-כן כל הנבראים מאוחדים בעצמותו יתברך.
מקורות: (פנימיות 20 , ניסן ה'תשנ"ה – תניא לח. שהיחוה״א ד. אגה״ק כ. קו"א ד. סה״מ תרצ״ה ד״ה ויקח ה״א, וד"ה צהר תעשה סה״מ תש״ד ד׳׳ה בסוכות תשבו, דרמ״צ האמנת אלקות, שרש מצות התפילה, קונ. חג השבועות ד"ה בשעה שעלה – מאת הרב ישבעם סגל)