מדוע כה מדגישה החסידות את הצורך להיות שרוי בשמחה?

צומצם
{ סיפורי עריםbneibraktour.com}

אחד ההדגשים הבולטים בחינוך – החסידי הוא על ״עבדו את ה׳ בשמחה״. – עד שפעמים עולה תמיהה: האין זה מוגזם, (בזמן הגלות, וגם ידע אינש בנפשיה דרגתו בעבודת השם) – להתמיד בארשת העליצות – החסידית, הריקודים, ההתוועדויות וה״לחיים״ בכל עת ובכל שעה? ״ האין זה גובל בקלות- ראש? ־ ושמא עדיף להקפיד על כובד ראש ורצינות (״לא ימלא אדם שחוק פיו בעולם הזה״) ולהסתפק ב״תיבול״ קליל של חיוך מאופק מידי פעם! ובפרט, בהתקרב חג־הפורים, והחסידים עלולים להתייחס לקיום החיוב ד"לבסומי"  כפשוטו… שלא נדע… (עד דלא ידע) – כך היא דרכה של תורה?…

אמנם לא דקו התוהים במשמעות הפסוק: ״עבדו את ה׳ בשמחה״ לא רק שתהא ה״עבודה״ ״מתובלת״ בשמחה, כי אם יתר על כן: ״במה תהא העבודה״ ־ ב״שמחה״, שהיא עצמה עבודה נפשית עצומה, ליצור תחושת- שמחה! וכל כך חיונית השמחה לעובד ה׳ האמיתי – עד שהעבודה הכי נעלית ״פגומה״ היא בהעדר השמחה, וכפירושו הידוע של האריז״ל, שכל קללות התוכחה (צ״ח במספר – כמנין ״לחיים״ שלא אמרת…) ־ באו עליך ״תחת אשר לא עבדת את ה״א בשמחה" וגו׳ – כלומר, עבדת! אך בלא השמחה… וכבר פסק הרה״ק ר״א מקרלין: ״שמחה ־ אמנם אינה מצוה מן התורה אך למה שהיא מסוגלת להביא ־ אין שום מצוה מסוגלת״… [וכמשל משאית סמיטריילר ענקית בעלת מנוע אדיר, מיכל מלא דלק, וארבעים ושמונה גלגלים, העולה הון עתק… והנה אם יחסר בגלגליה רק "אויר", שאינו שווה פרוטה כשלעצמו… כל המשאית מרותקת למקומה ומושבתת!…]

והביאור בסוד חשיבותה של השמחה – היותה סימן שהאינטרס האלוקי התאחד עם אינטרס-העובד את ה׳, התומ״צ הם לא רק ״תפקידו״ (כחייל ממושמע ־ אך ״רובץ תחת משאו״…) אלא הם "אושרו"! וזה מתבטא גם במישור – המעשי (ולא רק כדבר המסור ללב) בשאיפה מתמדת ל״הידור-מצוה״ [ואין הכוונה ל״חומרות״… שמקורם לרוב בעצבנות שמא אכשל ומצבי יהא ״חמור״… וקיומם לרוב ־ בלי חיות ושמחה] כאדם הרץ למילוי רצונותיו שלו, אותם אינו עושה ״כמצוות אנשים מלומדה״.

הוי אומר, אדרבא! דוקא אדם ״רציני״ – המתבונן ברצינות [כי בלא התבוננות א״א לצוות על הרגש שבלב, ולכן "בשמחה" ־ אותיות: ״מחשבה״] ־ בגודל הזכות להיות "כלי-שרת" לביצוע תכלית הבריאה אליו "נתאווה הקב״ה" ־ והוא: ״להיות לו דירה בתחתונים״, אשר באידיאל זה טמונים שתי הדגשות: האחת – שאין להיעצב יתר על המידה, עקב ״תחתוניותו״ של היצר ושאיפותיו השפלות, כי דוקא ב״תחתוניות״ זו – איווה הקב״ה שנשכין אורו, ויתרון האור הוא מתוך החושך דווקא. [והמתעצב על שפלותה הטבעית של נפשו הבהמית – מגלה יישותו והתיימרותו האישית להיות ״צדיק״, אינטרס ־ אגואיסטי הוא מקור עצבותו, ולא יראת שמים…] והשנית ־ כדי להיות דירה לעצמותו דרושה התבטלות מוחלטת של ה״אני״, כמאמרז״ל: ״אין אני והוא יכולים לדור", ורק מי שעובד את ה׳ ללא אינטרסים אישיים, של ג״ע, עוה״ב, או שלימות – רוחנית בעבודת הנפש ־ אלא רק למען אינטרס ־ הבורא: ״נתאווה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״ "ואני" (כל מציאותי האנוכית) "לא נבראתי אלא לשמש את קוני", שזהו כביכול כביטול אברי הגוף אל הנפש, שאינם מרגישים עצמם כלל, והעדר הרגשתם ־ היא היא ״חיותם״.

פסק הרה״ק ר״א מקרלין: ״שמחה אמנם אינה מצוה מן התורה אך למה שהיא מסוגלת להביא ־

אין שום מצוה מסוגלת.

וע״כ בולטת תכונת – השמחה, דוקא בעדת החסידים והיונקים ממשנתה ־ המלמדת אותנו ״בטל רצונך (האישי) "מפני רצונו" ־ איבריך יופעלו ויונעו ע״י "רצונו", והאושר שביחוד – הנפשי עם קוב״ה, מעניק את היופי והקסם שבעבודת השם (ובסגנון מאמר חז״ל: ״נשמות ישראל נאות הן – אלא שה״אניות״ מל' אני ־ מנוולתן…) וזהו סוד הפסוק: ״ויספו ענוים בה׳ שמחה״ – הקשר בין הענוה והשמחה.

ברם, פעמים לא יועילו כל ההתבוננויות המנמקות את ה״שמחה״ ־ עקב תעוקות נפשיות על מצב עם ישראל, ארץ ישראל, שכינתיה בגלותא – ובפרט, כשנמצאים במצב של "אסתר" – מלשון ״ואנכי אסתר אסתיר פני״… והלב ממאן לשמוח למראה כל מיני מפגעים רעים שישנם בעולמו של הקב״ה…

למצבים כאלו קבלנו מבוע של שמחת – פורים, בה ״נמלא דלק״ לכל השנה כולה  והמיוחד בשמחה זו, שמגלה לנו שרק מי שעדיין מוגבל בשכליות – אנוש ל"‏‎יָדַע") לבו מפוצל בין שמחה על ש״ברוך מרדכי״ (הטוב והאושר דקדושה) ובין מרירותו על "ארור המן" (הסבל, הגזירות והרע הארור) ־ אך מי שמקיים הוראת חז״ל ״חייב אינש לבסומי״ (להתבשם ביינה של תורה – תורת הסוד החסידית, וביין כפשוטו…) ״עד דלא ידע״ (עד שיתעלה לעצם הנשמה, שמעל לתחום – הידע), שם נרגשת האמת ־ העילאית, שלפני עצמותו ית׳ ״כחשיכה כאורה״ ו״אין רע יורד מן השמים״ ־ ובכל הצרות, הגלות, העלם והסתר ־ יש בהם "טוב נעלם", לזכך העולם, "לנכות מחובותינו" – והמרתן ליסורים, או כדי להגביר את האתגר של מסירות הנפש ולהעלות את רמת – הצפייה לגאולה השלימה.

רק בערפילי ה״לא ידע״ מודגשת אי ההבדלה בין ״הטוב״ ובין "הרגל" שבעולם – וכמאמרז״ל עה״פ ..וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ־"טוב" זה יצר טוב ־ "מאד" זה יצר הרע… זה מתוק כדבש וזה פיקנטי… וזאת בטרם חטא האדם בעץ הדעת והיה בבחי׳ ״לא ידע״… ואולי זוהי כוונת חז״ל: ״אין בן דוד בא אלא בהיסח הדעת״ – כאשר מבצעים פעולת ־ הסחה אל דרגת ״למעלה מן הדעת״ (דלא ידע) שזוהי השמחה בתכליתה ובשיאה, אזי ״כי בשמחה תצאו״ (מכל הצרות והגלויות) עד לייעוד הנבואי: "אודך הוי׳ ־ כי אנפת בי" – ההכרה העילאית שכל מציאות הרע אינה אלא ״תחפושת״… לחיים! לחיים!

(פנימיות 19- שאלות ותשובות  עם : הרב יחזקאל סופר)