דין הרבנים בענין ״בחזקת משיח״ ״בחזקת״ ־ הוא ״ספק״ או ״בירור-מוחלט״

{ Ibrahim Rifath}

בהמשך למבואר בגליונות הקודמים, בענין הסימנים של ״בחזקת שהוא משיח״, ראוי לבאר בזה מהו הגדר של ״בחזקת״.

אלו הלומדים את ההלכה ברמב״ם (הלכות מלכים פי״א ה״ד) באופן שטחי מדמים, שבאומרו ״בחזקת שהוא משיח״ כוונתו למשיח בספק, אבל חס ושלום לומר כן, כי לשם מה אומר לנו הרמב״ם מיהו ״ספק״ משיח, ומה יוצא לנו מזה להלכתא, נחכה עד שיהיה ״משיח ודאי״ ואז נקבלו.

אמנם לאידך גיסא אינו מובן, כי אם גם ״בחזקת משיח״ הוא דבר ודאי על פי התורה, אם כן מהו ההבדל בין ״בחזקת משיח״ לבין ״משיח ודאי״.

הענין יובן מדברי הרמב״ם בהלכות יסודי התורה פ״י ה״ה בענין האמונה בדברי הנביא, וז״ל: ״נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא, הרי הוא בחזקת נביא, ואין זה השני צריך חקירה. שהרי משה רבנו העיד ליהושע והאמינו בו כל ישראל קודם שיעשה אות, וכן לדורות״. הנה גם כאן נקט הרמב״ם בלשון ״בחזקת נביא״. וכאשר נבאר את ההבדל שבין ״בחזקת נביא״ לבין ״נביא ודאי״, כך יובן ההבדל שבין ״בחזקת משיח״ לבין ״משיח ודאי״.

והנה זה ברור, ש״נביא שהעיד לו נביא אחר״ אינו ספק נביא, שהרי אם מסתפקים אנו בנבואתו נעשה כאן ספק בקשר לאמיתותו של הנביא המעיד עליו. וכמו שאם היה אחד מישראל מסתפק בנבואתו של יהושע, היה לו כבר ספק על נבואת משה שהעיד לו. וא״כ ברור שגם ״בחזקת נביא״ הוא לא נביא בספק, אבל א״כ מהו ההבדל בין ״בחזקת נביא״ ל״נביא ודאי״?

והביאור בזה פשוט, כי ״נביא ודאי״ הוא נביא שראינו ממנו נבואות בפועל. וזהו גדר הנביא, וכמ״ש הרמב״ם שם פ״ו ה״ז: ״אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה… ואח״כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו״. אבל יתכן מצב שיהיה אדם שלא ראינו ממנו נבואות בפועל ממש, ובכל זאת מעידה עליו התורה שהוא נביא, וזהו כאשר מעיד לו נביא אחר, ואז הוא נקרא ״בחזקת נביא״, כלומר שאין הוא נביא במעשיו בפועל, כי עדיין לא ניבא על שום דבר, אבל התורה אומרת לנו שהוא נביא, וזהו ״בחזקת נביא״ כי התורה אומרת לנו להחזיקו לנביא על פי התורה, אע״פ שעוד לא ניבא בפועל.

וכמו כן גם במשיח, כי ״משיח ודאי״, הוא מי שמביא כבר בפועל את הגאולה. וכמ״ש הרמב״ם בהלכות מלכים שם, שכאשר בנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל ״הרי זה משיח ודאי״, כלומר זהו משיח שכבר מביא בפועל את הגאולה. אבל ״בחזקת שהוא משיח״ פירושו, שעדיין לא הביא את הגאולה בפועל, ובכל זאת מעידה התורה שהוא משיח עפ״י התורה, כי יש לו סימני משיח. וזהו בדיוק כשם שנביא שהעיד לו נביא אחר שהוא רק בחזקת נביא, כלומר נביא עפ״י התורה, אע״פ שעוד לא ניבא בפועל.

ועפי״ז מובן שכאשר יש ליהודי סימנים ״בחזקת שהוא משיח״, אין זה משיח בספק, אלא בירור הכי מוחלט עפ״י התורה שהוא הוא המשיח, אע״פ שעדיין לא בנה את בית

המקדש ועדיין לא קיבץ נדחי ישראל, ולכן כותב הרמב״ם את הסימנים של המשיח בכדי שעם ישראל יקבלו אותו עליהם למלך, ועי״ז יוכל להביא את הגאולה בפועל ממש.

וכמו שמצינו בדוד המלך, (שיום ההילולא שלו חל בחודש זה, ביום ב׳ דחג השבועות ־ איסרו חג בארה״ק), שרק לאחר שעם ישראל קיבלו אותו עליהם למלך יכל לשבת על כסא המלכות בירושלים, ולהתחיל בהכנות לבנין בית המקדש. וזאת אע״פ שכבר שנים רבות לפני כן נמשח למלך ע״י שמואל הנביא בציווי ה׳. וגם כאשר קיבלוהו עליהם חסידיו ובני שבטו למלך וישב על כסא המלכות בחברון, עדיין לא היה בזה שלימות מלכות דוד, שחייבת להיות בירושלים דוקא.

וגם כאן בענין ״בחזקת משיח״, מאחר שציוותה התורה בפ׳ שופטים: ״שום תשים עליך מלך, אשר יבחר ה׳ אלוקיך בו״, הרי הסימנים מורים לבני ישראל שנתקיים בצדיק זה ״אשר יבחר ה׳ אלוקיך בו״, כי יש בו את המשיחה של דוד אביו, ובמילא מחויבים לקיים בו מצות ״מינוי מלך״׳, וכאשר בני ישראל מקבלים אותו למלך עליהם במילא יכול הוא להמשיך בנצחון מלחמת עמלק ובבנין בית המקדש, וכסדר של ג׳ המצוות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ (סנהדרין כ, ב):״למנות להם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה״.

וא״כ עתה שזכינו בדורנו, בחסדי ה׳, שנתגלתה מציאותו של מלך המשיח כ״ק אדמו״ר שליט״א, שיש לו סימני משיח עפ״י התורה, הרי תפקידו של כל אחד מאיתנו הוא לקבל מלכותו באהבה וברצון, ובכך ליתן לו את הכוחות הרוחניים ״להחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, לבנות המקדש ולקבץ נדחי ישראל״.

וכשם שכללות מלכות דוד התגלתה מתוך החושך דוקא (וכפי שיתבאר בע״ה בגליון הבא), כן גם מלכות המשיח תפרוץ את כל ההעלמות והסתרים, ובקרוב ממש יתגלה מלך ביופיו, וכסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין, ושמחת עולם על ראשנו.

(פנימיות 9 – שאלות ותשובות עם הרב שלום דב וולפא)