מנהג כל ישראל להיות נעורים בליל שבועות, ברם, ה״תעסוקה״ בלילה זו רב ־ גוונית, אצל פשוטי ־ עמך נפוץ מנהג אמירת ״תיקון״, ואילו בחוגי הישיבות מעדיפים לצלול בסוגיה תלמודית ולהאזין לשיעור כללי בקולות וברקים כל אותו הלילה. אמנם בחצרות החסידים, אמצו להם גם הת״ח והלמדנים את ״אמירת התיקון״ שעניינו: גריסת אותיות התורה ללא שום העמקה והבנה… (האין בכך ״ביטול תורה בדקות״?..) – אין זאת אלא, שהיבט תורת-החסידות על ״מהות התורה״ יש בו זוית שונה וחדשנית! אך דא עקא – מציקה הקושיה הנצחית – בכל נושא ביהדות, באה החסידות ו״מחדשת״, בא אדמו״ר ו״מחדש״ – וכי לא די לנו ב״תורה הנצחית״ (שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה) ־ ושמא תאמר שגם תורת הבעש״ט וספר התניא ניתנו בסיני?..
ויובן בהקדים הנחת-היסוד: אין שום דבר חדש ב״פנימיות התורה״ שלא ניתן בסיני, אדרבא, עיקרה ומהותה של התורה – היא רובדה הנסתר והפנימי, ובמעמד הר סיני דווקא ״הנגלה״ (תרי״ג מצוות) ניתן בהעלם וברמז (613 אותיות שבעשרת הדברות), ואילו את ״הנסתר״ (מעשה מרכבה) ראו בנגלה… כמו״כ עיקר מאבקו של משה רבינו עם המלאכים לא היה אלא על זכותנו לקבל את ״פנימיות התורה״, אשר אותה ורק אותה ביקשו המלאכים למנוע מאתנו בטענה שהיא נשגבה מבינת ילוד אישה… – ותשובת משה רבינו לימדתם שא״א להפריד את ״מרגליות הסוד״ מלבושי הפשט, הרמז והדרוש, כי הנסתר הוא הוא פנימיות הנגלה, ומאחר והשולחן ערוך הנגלה לא בנוי למלאכים – איגלאי מילתא שאף פנימיותו של אותו נגלה – שייך לבני אדם למטה, ולו, ח״ו, היו מנצחים אראלים בטענת ״תנה הודך על השמים״, וחלק הסוד היה נותר בידי שמים, הרי אינה ״נתינה גמורה״ מפני שחלק נותר בידי הנותן…
ואותה ״נשמתא דאורייתא״ שנתגלתה בתורת החסידות חינכתנו להביט על מהותה של תורה בהיבט פנימי יותר: מהי מעלתה הנפלאה של התורה?
אם תאמר, עומק השכליות שבה ה״מחדד״ שכלו של אדם מישראל (כמ״ש: ״כי היא חכמתכם ובינתכם״ וגו׳) ־ כמה ״חכמות ופילוסופיות״ איכא בשוקא… וכי זו תכלית הלימוד, התעמלות-השכל לחידודא? (ואולי מפני זה מעדיפים מסכתות-מסוימות שסוגיותיהן בונות ״עילויים״…).
ואם תאמר ע״מ לדעת המעשה אשר יעשון – אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, עדיין אין זה ממש ״לשמה״ של התורה (כשלעצמה) – כי אם לתכלית שמחוץ ל״מדרש״ והיא: המעשה.
והלומד לתכלית זו יש קץ ללימודו, כאשר ״גמר ־ סמיכה״… ומכאן ואילך, הלימוד כשלעצמו ובפרט, בנושאים שאינם מעשיים כלל (כגון: מעשה המשכן במדבר) מה תכלית הלימוד?
ויבואר בהקדם תמיהה בסיסית אודות הגדרת מהותה של תורה: אם היא ״חכמתו של הקב״ה״ ־ הרי הוא וחכמתו אחד, וכשם שהוא ״לית מחשבה תפיסא ביה״ ־ כך תורתו… ומאחר ובתורתו ״תפיסא מחשבה״, שכל-האדם המוגבל מסוגל להבינה, הרי שהיא ״מוגבלת״, וכיצד נכנה זאת ״חכמה אין סופית״ אלוקית?
אלא מבואר בספר התניא קדישא (פ״ד ופ״ה) שתכלית לימוד התורה היא יצירת קשר בין חכמת האדם לבין אור אין סוף של הקב״ה. ולשם כך נתן לנו הקב״ה גילוי חכמתו שהיא מהות אין סופית. ברם, כדי ששכל האדם הגבולי יוכל לקלוט גילוי זה צמצם הקב״ה חכמתו הבלי־גבול ו״הקפיאה״ בקוביות-הגיוניות שהגלידו כשכליות ־ משפטית ששכלנו מסוגל לתפסה, ברם, ״קוביות-קרח״ אלו רק נראות כאבנים מוצקות ובאמת, אינן אלא מים… הוי אומר – מחדשת החסידות – שעיקר מעלת ומהות התורה, אינו מתבטא ברובד השכלתני שבה, הנראה אמנם ״עשיר״ יותר מ״אותיות הטקסט״ היבשות של החומש (המפרט באריכות את קרבנות־הנשיאים 12 פעמים…) – (ולכן, בעולם הישיבות ״בן תורה״ נקרא עילוי בגמרא ומפרשי התלמוד, ואילו לימוד חומש (ובפרט אמירה של אותיותיו לגירסא), היא מיועדת לעמך, לנשים, קטנים ועמי-הארץ…].
אלא אדרבא, הרובד השכלי הוא ״צמצומה של תורה״, ועיקר מהותה האין־סופית מתבטא ב״על-שכליותה״, הנמצא בריכוזיות גבוהה בתוך האותיות (שרק ענק רוח כרבי עקיבא היה דורש תילי־תילים של הלכות מתגי־ האותיות…).
ומה שבכל השנה, נדרשים אנו להבין ולהשכיל ולפלפל באורייתא – הוא מפני שככל ששכלנו קולט בהבנה גמורה את ה״חכמה-האלוקית״, כך מושלמת יותר התמזגות התודעה שלנו עם האין סוף דקוב״ה שבתורה, משא״כ בלימוד שטחי, ההתמזגות שטחית…
אבל התנאי-כפול ליכולת ההתמזגות היא גישת ההתבטלות (ולא היוהרה השכלתנית – המפריעה לייחוד…) ולכן, בתחילת העבודה ושורשה ביום ״קבלת התורה״ מודגשת מעלת ה״אותיות״, והלמדן הגדול גורס בלהט-אמוני של ״ביטול״ את אותיותיה ה״על שכליות״ המבטלות את שכלתנותנו… ואחר הכנה זו – גם בעת פלפלו בעיון התורה במשך השנה כולה – יהא זה ״לשמה״ (ע״מ לייחד שכלו הגבולי עם חכמת הא״ס) ולזה כיוונו חז״ל: ״ברכו בתורה ־ תחילה״ : להבריך ולהמשיך אור אין סוף בתוך שכליות התורה.
הא למדת! לא רק שגם ה״חסידות״ ניתנה מסיני, אלא שבלעדיה – חסרה השלימות שבקבלת התורה, ובזכותה ־ זוכים אנו לחוש באמת כי לא ״תלמודיקה״ (ח״ו) אנו לומדים אלא תורה הוי׳!
(פנימיות 9 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר – סיון ה'שנ"ד)