ארץ ישראל באורה של החסידות

צומצם
{מאת דניאל ונטורה – צילום עצמי, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=10169362}

ארץ ישראל – הארץ אשר הובטחה לאבותינו בשביל עם ישראל, היא ארץ שבעת העמים הנזכרים בתורה, ונתנה לישראל בגבולותיה הכתובים בספר במדבר פ׳ לד. וכן בדברים (יא. כד) שם נאמר שמלבד הארץ לגבולותיה הנה "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה״, כלומר כל כיבוש שיכבשו בני ישראל מארצות העמים – לאחר שיכבשו את כל ארץ ישראל בגבולות הבטחת ה׳ – יקדש בקדושת הארץ ויהיה ארץ ישראל. וזאת מלבד ארץ הקיני קניזי וקדמוני שהובטחו לישראל – לעתיד לבוא, כפי שיבואר להלן.

ארץ ישראל היא ארץ הבחירה, אשר בה בחר ה׳ לחלקו ונחלתו, ובחר בישראל ־"חלק ה׳ עמו, יעקב חבל נחלתו׳׳, ואמר: יבואו ישראל שבאו לחלקי וינחלו את הארץ שבאה לחלקי. ולכן הנה, הישיבה בארץ ישראל ועבודת ה׳ בה, היא מעלה גדולה ונשגבה ביותר, וזאת משום קדושתה העליונה – אשר "עיני ה׳ אלקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה", ובה מתקיימת שבועת ה׳ לאבותינו, בדבר נתינת הארץ לבני ישראל.

משום קדושתה הנצחית ומעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, הנה הישיבה בה מחייבת את היושבים בה להתנהגות אישית וציבורית מיוחדת, המתאימה למי שנמצא ב״פלטין של מלך״ – מלך מלכי המלכים הקב׳׳ה. וכן מחייבת את בני ישראל היושבים בה באחריות לשלימותה של הארץ וקדושתה, התייחסות של כבוד וחיבה לארץ הקודש – שנתן הקב׳׳ה לבני ישראל.

משמעות הדבר, שארץ ישראל נבחרה מאת ה׳ מכל ארצות תבל, כדי למלא בה ובאמצעותה את היעוד והתכלית של הבריאה כולה ־ להיות מרכז רוחני א-לקי אשר משם תצא תורה ואורה לכל העולם. וכמו שנאמר: "ארץ אשר ה׳ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה׳ אלקיך בה״ (דברים יא. יב). ונאמר: ״כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים" (ישעיהו ו. ג).

וכמו כן – בני ישראל הם העם הנבחר מכל העמים, בשביל למלא את התפקיד ולהיות אור לגוים. כמו שנאמר: ״רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים ביום הזה". (שם י. טו) וכן הוא אומר: ״כי עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה׳ להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה״ (שם י״ז. ב)

כאשר עם ישראל ממלא את תפקידו התואם את מעמדו כעם סגולה, הרי הוא משמש כמורה וכמופת לגוים, אשר ילמדו ממנו דרכי אמת וצדק אלוקי. וכמ״ש: ״ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החוקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". (דברים ד. ו) לפיכך יבואו בני ישראל וינחלו את ארץ ישראל, אשר תשמש להם לקיום תורת ישראל, למען ילמדו ולמען ימלאו בה ובאמצעותה – את חובתם (זכותם) במילוי רצון ה׳ – בורא שמים וארץ ־ אשר ברא את העולם למען תכלית בלעדית של קיום התורה והמצוות, כמו שנאמר: ״אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי״ (ירמי׳ לג. כה). וכן הוא אומר: ״ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״ (ישעי׳ ב. ג) ולשם ינהרו כל הגויים לבוא ולעובדו שכם אחד, כמש״כ: "ונהרו אליו כל הגויים״ (שם ב. ב)

            שייכותה

ארץ ישראל היתה מיועדת ונתונה לבני ישראל מעצם בריאתה, וכמו שמביא רש׳׳י דברי ר״י (בראשית א.א) ״.״כל הארץ של הקב״ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו וכו״׳, דהיינו מזמן בריאתה כבר היתה קדושה ונתונה לישראל ־ אלה אשר ישרו בעיניו, ואילו קידוש הארץ ע׳׳י כיבושה בידי בני ישראל, אינו אלא גילוי קדושתה שהיתה גנוזה ונעלמת בה. וכמו שנאמר ליצחק אבינו: "אל תרד מצרימה" "שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך (בראשית כו. ב עפ״י רש״י), אלא "גור בארץ הזאת" (שם ג), הרי שיש בה קדושה גם בטרם נכבשה ע׳׳י בני ישראל.

מכל מקום ברצונו נתנה להם ־ לאומות העולם – שתהיה באופן זמני בשליטת שבעת העמים, כדי שיבואו בני ישראל, ובבחירתם החופשית ובעבודתם יכבשו את הארץ הזאת שהתגשמה ונטמאה, ויהפכוה לארץ ישראל – ארץ הקודש. והיינו שבפועל נקבע זכות בעלות הארץ לבני ישראל רק בברית בין הבתרים, שנאמר: "ביום ההוא כרת ה׳ את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת". ומימוש הזכות היתה ע׳׳י הכיבוש.

אמנם בהבטחת ה׳ לאברהם דובר על ארץ של עשרה עממין, היינו גם ארצם של הקיני הקניזי והקדמוני שהם אדום מואב ועמון (לדעת כמה וכמה ממפרשי התורה), וכמ״ש: ״ביום ההוא כרת ה׳ את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ וגו׳ את הקיני ואת הקניזי ואת הקדמוני וגו׳״ (בראשית טו, יח. כ). אולם שלשה אלו הובטחו לישראל רק לעתיד לבוא – בעת הגאולה השלימה ע׳׳י משיח צדקנו, ואין זה בגדר מצוה המחייבת את בני ישראל מעת כניסתם לארץ, וכל עוד לא זכינו לגאולה שלימה ע׳׳י משיח צדקנו. וכמו שפירש רש״י (שם): "עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעת גויים, והשלשה – אדום מואב ועמון והם הקיני הקניזי והקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד וכו'. וכן גם בדברים יט, ח׳: "ואם ירחיב ה׳ א-לקיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך וגו׳" פירש רש״י שם: ארץ קיני קניזי וקדמוני. וזאת על יסוד דברי הספרי וכן בירושלמי מס' מכות פרק ב' הלכה ו'.

          מעלתה ויחודה

יחודה של ארץ ישראל מכל ארצות תבל היא בשתיים:

א. עפ״י המדרש (תנחומא ראה ח׳): "חביבה ארץ ישראל שבחר בה הקב״ה".

ב. עפ״י המכילתא (בתחילתו): "עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשדות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל ־ יצאו כל הארצות". וכן בתנחומא בהר א׳: "חביבה עלי ארץ ישראל שקדשתי אותה מכל הארצות״. וגם בבמדב׳׳ר פ׳׳ז י׳: "ארץ ישראל ששם השכינה חונה".

נמצא איפוא, שמעלת ארץ ישראל היא בשתים:

א. ארץ הבחירה.

ב. ארץ הקודש. 

         הבחירה

ארץ ישראל היא בראש וראשונה – ארץ הבחירה, וכמ״ש: "והיה המקום אשר יבחר ה׳ אלקיכם בו לשכן שמו שם" וגו׳ (דברים י"ב כא), דהיינו יחודה של ארץ ישראל מצד בחירת הקב״ה בה – בחירה שלמעלה מטעם ודעת, ולא בגלל המעלות שבה, אף לא מעלותיה הרוחניות.

הבחירה היא חפשית, משוחררת מכל אילוץ וכפיה, ואינה תלויה בשום גורם חיצוני המתווסף אל עצם מהות הנבחר – כדי לקשור את הבוחר אל הדבר הנבחר. בין אם הוא גורם חיובי, כגון – מעלות מיוחדות המשכנעות (מלשון כניעות) את הבוחר לבחור לו את הדבר הנבחר. ובין אם הוא גורם שלילי הכופה את הבוחר לבחירתו.

נמצא ־"ארץ הבחירה״, שלא בגלל מעלה מיוחדת שבה. אלא כי כך עלה ברצונו יתברך – ליחד ארץ זו דוקא – לישראל, אפילו אם לא היתה לא׳׳י שום מעלה – גשמית או רוחנית, ולא היתה שום סיבה לקשור את א״י לעם ישראל.

ובמיוחד שמבחינה עקרונית, אכן אין שום סיבה הגיונית מחייבת ליחודה של ארץ ישראל דוקא – בשביל עם ישראל, שהרי בורא העולם אשר ברא את כל הארצות, יכול היה לתת את מעלותיה, סגולותיה וקדושתה של ארץ ישראל – בארץ אחרת…! אלא שכך עלה ברצונו – ליחד את ארץ ישראל דוקא, לעם ישראל, אעפ״י שאין לבחירה ורצון זה שום סיבה הגיונית מחייבת. אדרבה, בחירת ה׳ בארץ ישראל – היא הסיבה להיווצרות מעלותיה, הן הגשמיות והן הרוחניות, אשר נתן בה הקב׳׳ה, וממילא נוצר הגיון בקשר שבין עם ישראל לארץ ישראל.

נמצא שלא בגלל מעלותיה בחר בה הקב״ה, אלא, בגלל שבחר בה הקב״ה – נתן בה מעלותיה.    (פנימיות 15)

מאמר שני 

צומצם
{בית כנסת רבי יוחנן בן זכאי ויקיפדיה }

         

 ארץ הבחירה

יחודה של ארץ ישראל כארץ הבחירה – ״המקום אשר יבחר ה׳ לשכן שמו שם״ וגו׳, מבטא את גדולתה העצומה שבעצם מהותה יותר מכל מעלה אחרת. וזאת משני פנים: א. מצד הארץ הנאהבת והרצויה לה׳. ב. מצד ה׳ הרוצה את הארץ.

וכדלהלן:

א. כל מעלה שבאה לאהוב ולחבב מציאות כלשהי, מלמדת שאלמלא המעלה – אין בדבר עצמו האמור להיות נאהב ־ שום ענין חשוב לכשעצמו. חשיבותו וחביבותו נעשית מצד המעלות – שהם מציאות נוספת שמחוץ לו.

ב. מציאות כלשהי הנאהבת רק בגלל מעלה מסויימת שבה, הרי האהבה הנוצרת עי״ז מוגבלת מאד וחיצונית, שאינה נוגעת לעומק פנימיותו ועצמותו של האוהב, משום שסיבת האהבה היא המעלה המסויימת שהיא מציאות מוגדרת, מוגבלת וחיצונית, לכן גם התוצאה, היינו, האהבה שנוצרת עקב המעלה, גם היא מוגבלת וחיצונית ביותר. והיא בחינת ״אהבה התלויה בדבר", שאינה אהבה אמיתית, ואמרו חז״ל בכגון דא: ״בטל דבר בטלה אהבה".

לא כן בבחירתו החופשית של הקב״ה, שבחר במקום הזה (ארץ – ישראל) – לא בגלל מעלותיה (אע״פ שרבות הן!), אלא בגלל חשיבותה העצמית.

המעלה בזה היא בשתיים: א. זיקת הארץ אל ה׳ ית׳ היא בעצם עצמותה ומציאותה של הארץ ולא בגלל מעלותיה. ולכן היא נצחית, משום שאינה תלויה בגורם חיצוני כל שהוא. ב. והוא העיקר, הקשר וזיקת הארץ אל הקב״ה, היא נוגעת לעצמותו ית׳ בכבודו ובעצמו, ויקרה לו עד אין סוף. כי בחירתו באה מעצמותו בלי שום סיבה או גורם זר שגרם לבחירתו.

ארץ ישראל נבחרה ע״י הקב״ה כמקום של שלימות החירות לעם ישראל והגאולה מגלות מצרים. כמו שכתוב: ״והוצאתי אתכם אל ארץ" וגו׳ (וארא ו. ו־ח), והוא המקום האידיאלי לעם ישראל בגשמיות וברוחניות בשנים כתיקונן. וכל זה נתחדש מצד גזירת ההשגחה העליונה, עפ״י מה שבחר ה׳ – כמו שכתוב בתורה, ולאו דוקא מצד איזו שהיא סגולה מיוחדת שבארץ – שהיתה בה לפני הבחירה.

ואע״פ שיש בה סגולות נפלאות בגשמיות וברוחניות, וכמו שכתוב בתורה: ״ארץ זבת חלב ודבש״, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת״, ״ארץ אשר עיני ה׳ אלקיך בה״. הרי שיש בה סגולות נפלאות הן בגשמיות והן ברוחניות. אך אין אלו סיבה לבחירת ה׳ בארץ הזאת, אלא כאמור: בחירה חפשית של הקב״ה בארץ זו, הבאה בגזירת ההשגחה העליונה שלמעלה מטעם ודעת. אין מעלותיה של הארץ סיבה לבחירת ה׳ בה, אלא בחירת ה׳ בארץ – היא הסיבה למעלות שבה.

הקדושה והשפעתה

הענין השני שבארץ ישראל הוא קדושתה של הארץ, שבזה היא שונה ומיוחדת מכל ארצות תבל במהותה ומדריגתה העצמית. וזו כבר סיבה הגיונית לחשיבותה של הארץ, וכמאמר רז״ל: ״עשר קדושות הן, ארץ ישראל קדושה מכל הארצות וכו'" (כלים פ״א ו), וכפי שהולך ומונה שם כל הקדושות. וכן אמרו חז״ל (ב״ב קנח ע״ב): ״אוירא דא״י מחכים" – היינו חכמת הא״ס שמאירה בא״י ומסייעת לאדם מישראל לענין הביטול והדבקות בא״ס ב״ה (״חכמה״ – נוטריקון כח ־ מה שעניינו ביטול). וכבר אמר ההוגה והפייטן הנודע ריה׳׳ל בעל ה״כוזרי״: ״חיי נשמות אויר ארצך׳. אשר כל זה מבטא את מעלת הקדושה שבארץ ישראל, עי״ז שבני ישראל קדשוה במצות ה׳ – בכח עליון. הן בקדושה ראשונה ־ עולי מצרים. והן בקדושה שניה ־ עולי בבל. קדושה המתבטאת במצוות התלויות בארץ ועוד.

וכפי שמסביר כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו באגרת הקודש שלו לעם ישראל (כ״ה אלול ה׳תש״נ), בו מבאר את ההבדל שבין ארץ ישראל לחוץ לארץ – אשר גזרו טומאה על גושה ואוירה. והיוצא מתוך המבואר שם, שהמיוחד בארץ ישראל הוא, שגם ה״ארץ״ היא ״ישראל׳׳ דהיינו שגם הארציות והחומר שבה חדורים בקדושה, לא רק הרוחניות, אלא גם האדמה והגשמיות. ולכן חלים על הארץ וגידולי הארץ ־ מצוות ודינים התלויים בארץ.

ואע״פ ש״מלא כל הארץ כבודו" – הקב׳׳ה ושכינתו נמצא בכל מקום, דלית אתר פנוי מיניה״ – גם בחוצה לארץ, מכל מקום הרי זה בהעלם והסתר, באופן שקשה לנבראים לחוש ולהרגיש אלקות ולהיות בטלים אליו. רק בארץ ישראל שורה השכינה במלוא עוזה ותפארתה, וכאמור, הגילוי חודר ומתגלה גם בארציות והגשמיות של הארץ, דהיינו שגם כל העניינים הגשמיים שבארץ, הן הציבוריים והן הפרטיים כמו התעשיה והמסחר, המשק והכלכלה, הבניה, הבטחון וכו׳, של הכל ושל הפרט, הנה הכל צריך ויכול להעשות לשם שמים – בזיקה ישירה לרצון ה׳ שבתורה.

וכמבואר בתורת החסידות, שהשפעת השפע האלקי המושפעת בארץ – ישראל, בכדי להחיות ולקיים את הארץ וכל אשר בה, אעפ״י שעוברת דרך הכוכבים והמזלות, אבל אינה ״מתלבשת״ בע׳ שרים דנוגה (קליפה וסיטרא אחרא) שבמזלות, אלא מאירה ישר ובגילוי אלקות בארץ.

וזאת משום שארץ ישראל מכוונת ממש כנגד ארץ העליונה – ארץ חפץ, שהיא ספירת המלכות והיא השכינה וכנסת ישראל, ונקראים בשם ארצות החיים.

ואעפ״י שבכדי שההשפעה תבוא לידי ביטוי בקיום וחיות הגשמיות שבארץ, צריכה ההשפעה ״לעבור׳ דרך ״שר" הממונה על אותה ארץ. אבל מכל מקום אינה צריכה ״להתלבש" ב״שר" זה. וממילא אין ההשפעה האלקית משתנה במהותה ח״ו, אלא מאירה כמות שהיא ־ באור אלקי בגילוי. משא״כ בחוצה לארץ, אעפ״י שגם שם הכל נהיה בדברו וקיים במאמרו, היינו השפע האלקי המהווה ומחי׳ כל נברא. אבל שם הוא ״מתלבש״ ומתעלם ב״קליפה״, בדרך העלם והסתר הבורא מהנברא, ואינו ניכר ואינו מורגש בו.

משום כך הנה, הגלות גורמת לתחושה ש״כחי ועוצם ידי עשה לי את החייל הזה״ (דברים ח, יח), ו״חכמתי עמדה לי" (קהלת ב, ט), שאין אדם תולה את קיומו והצלחתו בכחו של הקב״ה, אלא בחכמת עצמו ועוצם ידו, וכן רואה את עיסוקיו הגשמיים וענייני הטבע כמקור פרנסתו, ואינו זוכר כי ה׳ הוא הנותן לו כח לעשות חיל.

ומשום זה משקיע עצמו – ראשו ורובו, בענייני המלאכה או עסקיו, מבלי להותיר מקום כל שהוא בנפשו לענייני רוחניות ויהדות. וכמאמרז״ל: ״ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע״ז בטהרה הן״. שאעפ״י שאינם עובדים ח׳׳ו ע׳׳ז בפועל ממש, ומאמינים בה׳ באמונה שלימה, ולכן הם ב״טהרה״, אלא מכיון שאינם חשים ומרגישים אלקות בקרבם – כנ״ל, הרי הם בבחינת עוע״ז.

ולעומת זאת הנה בארץ ישראל – "למטר השמים תשתה מים״ (דברים יא, יא), זכות קדושת ארץ ישראל מסייעת לאדם שיהא מסוגל יותר לחוש ולהרגיש שהכל בא לו מ״ידו המלאה הפתוחה הקדושה (והגדושה) והרחבה״ של היושב בשמים. וממילא זה מחייב אותו להתנהגות בהתאם. דהיינו: שלא יכבד ולא יחשיב את העיסוקים הגשמיים שעוסק בהם לצרכי פרנסתו, מאחר שברור לו שאין זה סיבת השפע השופע בו, כי אם ה׳ יתברך הוא המשפיע לו, ו״הוא הנותן לך כח לעשות חיל', והדבר הגשמי – עסקיו ומלאכתו – הוא רק כלי שעי״ז תעבור ההשפעה כגרזן ביד החוצב.

אשר על כן, הנה לכל לראש – צריך שכלי הפרנסה יהיו בתכלית הכשרות – ללא צל נדנוד של דבר איסור וטומאה ח״ו. שנית, ״שלא – ישתחווה״ – היינו שלא ירכין ולא ישקיע את ראשו ומוחו יתר על המידה בעסקיו וענייני מלאכתו, שלא יהיה מושקע ומוטרד בזה, ולא יהיה לו שום בלבול ושום מונע ומעכב לתורה ותפילה. אדרבא, עיקרו יהי׳ נתון לענייני אלקות. ובנוסף לכל זה, הנה גם בעיסוקיו הגשמיים ־ במלאכתו ופרנסתו תהי׳ לו כוונה אלקית – שיוכל לעשות מצוה ולהדריך בניו בדרך ה׳.

(פנימיות 16 – עם הרב ישבעם סגל )