חודש אייר הינו החודש השני לחודשי השנה, על פי מה שקבע ה' בתורתו. והוא החודש השני לצאת בני ישראל ממצרים.
מקור השם
השם העברי לחודש זה הוא – זיו, וזאת משני טעמים:
א'. מחמת תוקף השמש שמאיר אז. דמשום זה כל גידול התבואה בארץ ישראל הוא בחודש אייר, כפי שנאמר: ״ממגד תבואות שמש״, שאז הוא התגברות השמש. ב'. שבו נולדו זיותני עולם, הם האבות – אברהם יצחק יעקב רחל.
רק בתקופת גלות בבל, כאשר השפה המדוברת בפי בני ישראל היתה כשדית, החלו לקרוא לחודש זה בשם אייר. ואעפ"כ גם בשם זה רמוזים האבות: אייר – ר"ת אברהם יצחק יעקב רחל.
ואעפ"י ששמות החודשים עלו עם בני ישראל מבבל – ובלשון כשדית, ומה טעם יש ליחס טעמים רוחניים לשמות הבאים מתרבויות הגויים, ולמצוא רמזי אותיות בשמות שהם בלשון לע"ז?
התשובה בזה, כי בין אם הם בלשון כשדים ובין אם הם בלשון הקודש, הנה לאמיתו של דבר – הם שמות של קדושה אשר שרשם בתורה, ורמוזים בהם עניינים רוחניים נעלים. אלא שהשמות הכשדיים הם אלו שנפלו בגלות לתוך הקליפות, עד שבאו בנ"י לגאול שמות אלו מהגלות, ולגלות באמצעותם את משמעותם הרוחנית של החודשים.
משמעותו של החודש
המשמעות של חודש אייר באה לידי ביטוי בכמה שטחים: הן באירועים ההסטוריים שבו, והן בגילויים של מעלה, וכן בסגולותיו הרוחניות וכו' של החודש.
מבחינה הסטורית – חודש אייר הוא החודש שבו צעדו בני ישראל לקראת מתן תורה בהר סיני, והצעדה היתה בעורגה וכמיהה – תוך כדי ספירת הימים – לרגע המיוחל והנכסף בו יעמדו לרגלי הר סיני לקבל את תורת ה'.
מבחינה רוחנית – בחודש אייר ישנם כמה וכמה עניינים: א'. מעלה מיוחדת בחודש אייר לעומת שאר חודשי השנה, בכך שכל יום מימי החודש קשור עם מצוה – מצות ספירת העומר, שלא כמו בשאר החודשים – שרק ימים מסויימים מהם קשורים במצוות החלות בהם. ולא עוד אלא שקיום המצוה שבימי אייר, קשורה עם עצם מציאות הימים, ולא רק שהמצוה חלה בימים המסוימים, שהרי המצוה היא לספור את הימים עצמם.
הכנה תמימה
מעלה נוספת בימי אייר, שכל הימים שווים במעלתם הרוחנית הנ"ל. שלכן כל אחד מימי הספירה נוגע באופן שווה לכללות מצות ספירת העומר, שאם חסר יום כלשהו מימי הספירה, ואפילו יום אחד בלבד – חסר בכללות "שבע שבתות תמימות", וממילא חסר בהכנה למתן תורה. שוויון הערך של ימי אייר נובע מהסגולה הרוחנית של ימים אלו, הרמוזה בשם של החודש: אייר – ראשי תיבות: אברהם יצחק יעקב רחל, אשר נולדו בחודש זה, והם ד' רגלי המרכבה העליונה.
עניינה של ה"מרכבה" הוא – תכלית הביטול לה', כמו המרכבה הבטילה לרצון הרוכב בתכלית, בלי שום רצון עצמי כלל. ואכן האבות עמדו בביטול מוחלט לה', וכמארז"ל: "האבות הן הן המרכבה" – "שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מענייני עולם הזה" (תניא פכ"ג). ולכן הימים שבהם נולדו האבות הם ימי סגולה להכנות המתאימות לקראת קבלת התורה.
ממוצע ומוביל מניסן לסיון
סגולה זו קובעת את חודש אייר בעבודת ה', כממוצע ומוביל מחודש ניסן – שבו – "בהוציאך את העם ממצרים", אל חודש סיון – שבו – "תעבדון את האלקים על ההר הזה" – מתן תורה. וזאת על-ידי העבודה בחודש אייר בספירת העומר, שעניינה זיכוך שבע המידות הכלולות משבע, והתעלות האדם ממ"ט שערי טומאה אל מ"ט שערי קדושה, ועד לשער ה-נ' במתן תורה.
וכידוע שחמישים שערי בינה נבראו בעולם, וזה לעומת זה עשה אלקים – חמישים שערי טומאה. ובני ישראל בהיותם במצרים שקעו במ"ט שערי טומאה (מתוך החמישים הנ"ל), וכשיצאו ממצרים ספרו את העומר, וע"י מצוה זו יצאו משערי הטומאה ונתעלו לשערי הקדושה, עד שער ה-נ' במתן תורה.
פועל באופן פנימי
ואעפ"י שעבודת ההזדככות הנ"ל בחודש אייר היא מלמטה למעלה – "אתערותא דלתתא", והגילויים בעבודה זו הם בבחינת זיו והארה בלבד, שלכן נקרא החודש בשם זה, ולכאורה הרי זה למטה במדרגה מהגילויים הנעלים הבאים מלמעלה למטה ב"אתערותא דלעילא"?
ועוד זאת, שהחודש נקרא זיו שהוא על-שם האבות כנ"ל, אשר קיום המצוות בידם לא הגיע לערך מעלת קיום המצוות שלאחר מתן תורה {וכמו שארז"ל עה"פ "לריח שמניך טובים" – "מצוות שקיימו האבות ריחות היו", והכוונה בזה, שכמו שהריח הוא התפשטות בלי עצם, שהם כערך זיו והארה בלבד, בלא גילוי העצמות, כך גם ערך המצוות של האבות – קודם מתן תורה, לעומת ערך קיום המצוות – לאחר מתן תורה}?
מכל מקום, יש בזה גם מקצת המעלה של "אתערותא דלעילא", משום שהיציאה מהשערים דלעו"ז היתה ע"י המשכת נ' שערי בינה, ורק מכוחם יצאו מטומאת מצרים בעבודה שמלמטה למעלה. ועוד זאת, שבנוגע לעבודת האדם ישנה מעלה בעבודה שמלמטה, שבזה דוקא נעשה "אתהפכא" בנפש הבהמית – שהאור חודר ופועל בפנימיות הנפש הבהמית. שלא כמו בעבודה שמלמעלה – "אתערותא דלעילא" בלבד, שעם היות שהגילוי הוא מעצמותו בכבודו ובעצמו, אבל דוקא משום כך, אין הנבראים כלים לקבלת הגילוי הגדול והנורא, ולכן פועל רק בדרך כפיה – "אתכפיא".
וכמו בניסן, שנקודתו העיקרית היא יציאת מצרים – ע"י שנגלה עליהם ממה"מ מלמעלה, ובכל זאת לא היתה היציאה מושלמת – בתחילה, שנאמר בו: "כי ברח העם" – דבר המורה על העובדה שהאויב עדיין קיים, ואפילו מאיים. וזאת מפני שהרע שבנפשות ישראל היה עדיין בתקפו בשעה שיצאו ממצרים, ולא התהפך לטוב מפאת גילוי ממה"מ הקב"ה.
משא"כ בחודש אייר, העבודה בספירת העומר ב"אתערותא דלתתא", ע"י הביטול דמרכבה כנ"ל, נעשה ביטול פנימי בנפש האדם – שאין לו רצון אחר כלל, כמו המרכבה.
ואף שגם בביטול דמרכבה, העובד עדיין בגדר "מציאות" – שאינו מיוחד לגמרי בה', וכמו המרכבה שהיא מציאות דוממת ואינה מאוחדת עם הרוכב – מכל מקום – יהיה בטל לגמרי לרצון ה' כביטול המרכבה אל רצון הרוכב, ועי"ז יוכל אח"כ להגיע בסופו של דבר לבחינת היחוד דמ"ת.
(מקורות: סה"מ תר"ס קלב, לקו"ש חכ"ג עמ' 214, ח"א עמ' 263, ח"ד עמ' 1301, ח"ז עמ' 300, קונטרס י"א ניסן תשמ"ז)
(מאת הרב ישבעם הלוי סגל – פנימיות 21 – אייר נ"ה)