בחג הפסח מסתכלת התוה״ק על ה״תיובתות״ באור חיובי, בהנחה שארבעת סוגי ה״בנים״ אין כוונתם "לקנטר" או ״להצדיק עצמם׳׳ – אלא "ארבע – קושיותיהם" נובעות מ״קושי – הגלות״ ושאיפתם לגאולת משיח, עליו נאמר בזוה״ק: "אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא״ – ומאחר ו״כנגד ארבעה בנים דיברה תורה״ שייך ומופנה לכל אב בישראל – ולאו דוקא למי שיש לו ״ישיבה בחור״, ו״שאבאבניק״ וילדים טעוני – טיפוח… מהו א״כ ענין ארבעת ה"בנים" בחוגי ״בני – תורה״, מהם ״קושיותיהם״ בדקות בדרגתם הנעלית ומהי ״תשובת – ההגדה״ אליהם ־ עפ״י משנתה הפנימית של חב׳׳ד [ולהעיר שעפ״י האריז״ל ארבעת הבנים מהוים ארבע סוגי נשמות כנגד אצילות, בריאה, יצירה ועשיה – ועפ״י החסידות ישנם בכל נשמה פרטית, מעין ״ארבע ־ עולמות״ אלו, וכדלהלן:]
"חכם" – שבדרגת "אצילות",ביטול במציאות לקוב"ה (או בחי' ״חכמה״ שבנפש אלוקית, בה שוררת התבטלות לרצון הבורא) שואל את הנשמות – הנמוכות (או את הרבדים הנמוכים יותר שבנשמתו): "מה (החלוקה הזו – בין) העדות והחוקים והמשפטים (מבחינת התייחסות וההזדהות עם שכלכם ורגשותיכם)"אשר ציוה ה׳ אלוקינו אתכם" (כולם מצוות ה׳ ורצונו המה ויש לקיימם בקבלת עול ובהתלהבות של ״עשה רצונו כרצונך״) -ומה מקום לדירוגם עפ״י שכל ורגש וכו׳? ותשובת ה"אב" (כ׳׳ק אדמו״ר נשיא דורנו – בשיחותיו אליכם): גם האמונה שלמעלה מן הטעם [כמו ה"פסח" ־ שנאכל על השובע דווקא, והשבע אינו מרגיש טעם באכילתו] ־ צריכה להיות משובצת ומתלבשת בהבנה והשגה ובטעם שכלי [שלכן ״אין מפטירין אחר הפסח – אפיקומן״, כדי שיישאר ״טעמו״ של ה״למעלה מן הטעם״…] גם דרגות – האמונה המופשטת ביותר שדיבר עליהם הבעש״ט באמונה פשוטה – יש להלבישם בטעם דמשנת חכמה בינה ודעת. בדירוג של ״עדות״ (רגש) ״חוקים" (אמונה) ו״משפטים״ (שכל)…
"רשע" – נשמה ד״עשייה״ (או כח המעשה שבנשמה), לאו דווקא בעובר עבירות עסקינן, אלא שכל קיום מצוותיו, מצוות אנשים מלומדה, ואינו סובל כל ״נטיה-חסידית״, [מפני שהיא תובעת ״פנימיות״ מפני שדורשת ״יגיעה״, וגם מודדת את האדם לא לפי השיגיו הלמדניים ה״חפצא של ידיעותיו״) אלא לפי "עבודת הגברא" והשקעתו ב״עיבוד״ חומרו הגס ועידונו] – ולזאת רוטן הוא בקנטרנותו: ״מה העבודה הזאת לכם״? מי קבע שחייבים להתבונן? לקדש עצמו במותר לו, אף שהוא בהכשר הבד״ץ?.. דייך מה שאסרה תורה!.. מה זה משנה אם הלימוד "לשמה" או כדי ״להיות גדול"?.. – "מה הטורח הזה שאתם (החסידים) מטריחים עלינו בכל מצוה ומצוה" לסחוט מאיתנו עוד ועוד פנימיות?.. – אין לנו זמן ל״חסידישקייט", רדופים אנו ומשועבדים ״בחומר ־ דא קל וחומר ובלבנים – דא ליבון הלכתא״, ודי…
ותשובתו ״אילו היה שם (קודם התגלות הבעש״ט) לא היה נגאל׳ ממיצרי – צמצום אפקיו בחושבו ״ויאמן בה׳ (אם מאמין אני בה׳ ומקיים מצוותיו) – ויחשבהו לו לצדקה״, צדקה אני עושה עם קוב״ה ופמליא דיליה, בכך שאני"תורם"
רק ע״י ״התגברות ־ עצמית״ על תאוותיך, בכבישת היישות וב״אתכפייא״, תזכה לסייעתא דשמיא: ״הוציאנו ה, ממצרים"..
מזמני למלא כל מה שהוא, הקב״ה, צריך… וכל הגן עדן לא יספיק לתשלום שכרי, בק״ו מנבוכדנצר שפסע ג׳ פסיעות לכבוד הבורא… – אבל כ׳׳ז "אילו היה שם"… אך ״כאן ועכשיו" אחר התגלות הבעש״ט ומשנת חב״ד – לא יועיל לך כלום. כי עצם שמע – החסידות ודרישותיה ועצם קיומם של ״עובדי הוי׳ה״, תמימים ועדיני נפש, יציקו למצפון – נשמתך, שתרגיש את התגמדות ומיצרי אופקיה (מצרים) מול מרחב האור שבחסידות – ועל כרחך תיגאל ותיסחף עם זרם החסידות אל הים- המשיחי של "מלאה הארץ דעה את הוי׳ כמים לים מכסים"…
"תם" ־ נשמה ד"בריאה" (כח הבינה ורחבות – המוחין שבנשמה) כשנתקל ב״מופלא״ – בענין של גילוי אלוקות בעולם, מופת, רבי או ציבור חסידים ש״יצאו ממיצריהם״ ונתעלו… ־ הרי תבונתו הרחבה מעוררתו לחקור בפתיעה: ״מה זאת״?!… מהו סוד הדברים? כיצד מגיעים ל׳יציאה מן המיצר״ באופן כה מופלא?.. הוא מחפש מוצא, הוא "מבקש הוי׳ה״…
ותשובתו: ״בחוזק יד הוציאנו ה׳ ממצרים״ – (לא נגד פרעה וחילו זקוק הקב״ה להפעיל את ״שריריו״… הן גויים כמר מדלי…) – היינו, שהאהבה העצמותית של הבורא כבשה והתגברה – בחוזק יד – על ״מידת הדין״ שלו עצמו (ששללה את זכותם להיגאל) – וממנו תלמד שרק ע״י "התגברות – עצמית" על תאוותיך, בכבישת היישות וב״אתכפייא״, תזכה לסייעתא דשמיא: ״הוציאנו ה׳ ממצרים״.
ושאינו יודע לשאול׳ – נשמה ד״יצירה״ (כח הרגש המידות הטבעיות שבנשמה) מסתפק הוא ב״מנהג אבותינו", בהתלהבות – המונית וחיצונית, בניגונים ותנועות נלהבות, וגם מהדר בכל ענייני הסדר כהלכתו… אך כל הענין פנימי ד״יציאה ממיצריו״ אין זה שייך לעניינו כלל… הוא אפילו לא "מתנגד״… גם ההרגשה – אצלו היא שיגרה… פלאיות הרביים, החסידים, נפלאות התשובה או ניסי יציאת רוסיה או נפלאות מלחמת המפרץ, אין בהם לעורר אצלו שום פליאה, תמיהה וחקירה… לא מעניין אותו אמאי "מסובין״, אמאי ״כוסו של אליהו״ ו״אמאי עדיין לא קאתי מר״?! [אמנם, הוא יעטוף זאת באיצטלא דקדושה: "תמים תהיה וגו׳ ואל תחקור וכו׳ מי אני שאשאל שאלות?..] ברם, אמת המרה היא שהוא ״א-ד-י-ש״.״ חסרה לו ״הדעת״ (מל׳ הרגשה) לשאול, נעדר ממנו החוש – העדין המגרה את האדם, בעל נשמה, לכיון ״שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה״.
ולכן מוקדם מידי לדבר עמו על ה׳׳עבודה הרוחנית״ של אופן היציאה ("בחוזק יד" – כלבן התם) צריכים להעיר את תשומת לבו ל׳בעבור זה״: ״פסח״ (ר״ת: פנימיות – סוד – חסידות) ־ ענייני אמונה שמעבר לדתיות ההכרחית (על השובע) – יש עומק חסידות ביהדות, אחא!.. "מצה״ – גילוי קיומם של כוחות התבטלות ואמונה בנשמתך… וגילוי החסידות, מחד, והנשמה מאידך – מעורר אצלו את ה׳׳מרור׳ – מרירות על צמצומו ההשקפתי ועולמו החווייתי המצומק, ואז יתעורר ביוזמה עצמית "בצאתי ממצרים״… ואם תרצו חסידות – אין זו אגדה… וכל החושש מן הגזירה: ״כל הלומד חסידות – מן הישיבה (השליכוהו…) ייזכר באנוסי – ספרד (אותיות פרדס) וכשם שנכנס בשלום – יצא בשלום…
(פנימיות 20 ,ניסן ה'תשנ"ה – עם הרב יחזקאל סופר)