מדוע כה חשוב ל"התכונן" לביאת המשיח?

צומצם נחלת הכלל
{מאת Miguel Vieira (שיחה · תרומות) – נוצר על ידי מעלה היצירה, נחלת הכלל, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=1783871}

בפרשת ״בא״ – אותה קראנו בתורה בשבת ההכנה לי׳ שבט, מסופר על עצם היציאה הממשית ממצרים – מופיעה ״דרישה-אחרונה״ שהקב״ה מבקש מבני ישראל (כצעד אחרון, לפני הכרעת פרעה וקריסת-הגלות כליל): ״דבר נא באזני העם וישאלו וגו׳ כלי כסף וכלי זהב וגו׳ – ואמרו חז״ל (ברכות ט, א־ב) והובא ברש״י (בא יא, ב): ״אין נא אלא ל' בקשה, בבקשה ממך הזהירם על כך, שלא יאמר אותו צדיק, אברהם: ועבדום ועינו אותם – קיים בהם, ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול – לא קיים בהם?!״

ומבאר כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו (לקו"ש חכ׳׳א שיחה ב׳ לפרשת שמות): אמנם על הקב״ה לקיים הבטחתו, מחמת עצמה, שהרי ״לא איש א-ל ויכזב"… (ואף שישראל במצוקתם מוותרים… – מ״מ ודאי שה"רכוש גדול" הוא טובתם, שאם לא כן בודאי גם אברהם אבינו היה מוותר על טענתו) – אלא שלו היה הדבר תלוי רק בקב״ה – היה יכול לקיים הבטחתו, אבל באופן וצורה כזו שאברהם אבינו לא היה בא על סיפוקו: והקב״ה רצה לא רק "לצאת ידי חובת- ההבטחה" – כי אם גם להסיר כל "תלונה אפשרית" מצד אברהם…

והביאור:

תכלית ה"רכוש גדול" הוא בעיקר כ״תשלום שכר״, ולכן: יש לדאוג שהמעבידים ביוזמתם ייתנו ל״פועלים״ – כדי שיורגש אצלם שהמדכאים מכירים ב״זכותם״ לקבל את שכרם בצורה מכובדת – והגמרא עוד מוסיפה על המדרש בהסבירה, שמה ש״ביקש״ הקב״ה: "דבר נא באזני העם וישאלו" [לא רק שהמצרים יסכימו להעניק – דבר היכול להיחשב כ״מתנה״, כ״נדבה"… אלא] שהפועלים ״יתבעו״ מהם – והם ייענו ל״תביעתם״, אז יורגש אצלם שה"רכוש גדול" בא להם ב״זכות״ ולא כ״מקבלי נדבות״…

ועפי״ז יובן מדוע הקב״ה תולה זאת בחשש מטענת אברהם, שכן כדי "לצאת ידי חובה" של הבטחתו (בה לא פורש מהי משמעות ה״רכוש״) – יכול היה להסתפק בכך שיעשו דין לעצמם ו״יסחבו״ מבתי המצרים את כל רכושם… הוא את הבטחתו קיים. ה״רכוש״ הגיע לידי ישראל… ברם, אברהם אבינו לא יהא שבע רצון… הייתכן – יטען אבינו אברהם – ה״עבדום ועינו אותם" ־ קיים בהם (את העינוי ״הרגישו" היטב בבשרם…) ״ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול׳ [- קיים – אבל לא "בהם", הם לא מרגישים שקיבלו שכר] לא קיים בהם?! היכן כאן הצדק?!

בענין תכלית ירידת הנשמה לגוף – שהיא בחינת גלות והשתעבדות לעבודת פרך (שכן, כל העיסוק בענייני גשמיות – מפרך את הנשמה) – אפשר לשאול: האם עיקר תכלית הכוונה היא ה"חפצא" [התבררות העולם והפיכתו לדירה לו ית׳ ע״י שמוציאים ממנו את כל הניצוצות -] אלא שאגב התממשות האינטרס-האלוקי בפרוייקט – הדירה, הרי ה״עילוי״ כתוצאה מביצוע העבודה מגיע ל׳פועלים״ [הנשמות שמשיגות ״עלייה״ כתוצאה מ״ירידה״ זו] או שמא עיקר הכוונה של ירידה ותכליתה – הוא ה״עילוי של הנשמה״ (ה״גברא״) – אלא שהתנאי לזה הוא ״ריקון״ העולם הזה מניצוצות הקדושה שנבלעו בו?

והנפקא-מינה לגבינו: אם העיקר הוא "סיום עבודת-הבירורים" של העולם, אזי ה״עילוי״ הסובייקטיבי של ה״גברא" (הנשמה) אינו אלא כעין דבר נוסף, כ׳׳פיצוי", ואז אולי אפשר לוותר על כל ה״גילויים" וה״מדרגות״ – ולדרוש מהקב״ה: "ולואי שנצא בעצמנו׳ (גאולת ״עצם הנשמה״ בלבד…)

אבל אם יהודי מכיר וחש גם ב׳׳תוכן של ה״עבודה" – אזי ה׳׳עילוי הסובייקטיבי״ של נשמתו, אינו אלא המשך-ישיר של העבודה עצמה – שמטרתה לא רק המשכת העצמות בתחתונים (כ״עובדה-אובייקטיבית״), אלא שהמשכה זו גם ״תורגש״ בהרגשים של הנשמה ב״גילויים״…

משיחה זו ניתן להבין את הדגש – החזק ש׳׳דבר (הרבי) נא באזני העם: וישאלו״… – שיבקשו, שידרשו את הגילויים של הגאולה, שיפעלו בעצמם "פקיחת העיניים" – היינו, לחוש ולהרגיש בנשמת הגברא את עובדת קיום החפצא של "מציאות המשיח והתגלותו".

וזאת על-פי הוראות הקב״ה – ע׳׳י עבדיו הנביאים נדרשנו ״לקבל (מצד הגברא) פני משיח צדקנו" ולפקוח עיניים עיוורות… אפשר שדרישה זו באה מלמעלה, כדי שלא יאמר אותו צדיק, אדמו״ר הזקן (אברהם אבינו דהחסידות): ״יפוצו מעיינותיך – חוצה״ קיים בהם! המסירות נפש של השלוחים, הסבל מהמתנגדים, הבוז של המלעיגים והיגיעה המסורה למבצעים ולהפצת החסידות ובשורת הגאולה – כל זה הם חשו היטב בבשרם… ואילו "אחרי כן – קאתי מר", לא יקיים בהם… וייגאלו כמו ״קבצני-נדבות", מבלי שהגאולה תורגש ב׳׳עילוי בנשמותיהם״?! היכן הצדק?!

ואף שאין שום ביאור על עיכוב הגאולה מכל מקום, באם ח״ו מתמהמהת הגאולה עוד יום אחד הרי שיש לנצלו כדי [לאחר שכל העבודה נסתיימה והעולם מוכן לגאולה] – לקיים את ה"וישאלו" – כדי שתהא זו גאולה של "זכו – אחישנה" (אחוש אותה בנשמתי)… וזהו בעצם סיום ותמצית המושג "הורדת השכינה למטה בארץ" – לא רק המשכה אובייקטיבית, אלא כזו שנרגשת גם ב״גילוי", סובייקטיבית. וזאת ע״י מילוי התפקיד ד"דור השביעי" – כלשון כ״ק אדמו"ר נשיא דורנו במאמר הנשיאות "באתי לגני" תשי׳׳א: "והעבודה דדור השביעי הוא להמשיך השכינה למטה ממש – להפוך השטות דנפש הבהמית, אשר ידע אינש בנפשיה אז ער האט דאס, און דעם קאך פון נפש הבהמית, וואס ער האט דאס, און אפשר נאך נידריקער, לעשות מזה ולהפוך את זה לשטות דקדושה". עכ״ל.

ואל ישיאך לבך לאמור: מיהו זה אשר יערב לבו, בדור זה, להפוך הרתיחה דנה״ב לקדושה? זוהי דרישה שהתאימה אולי בליובאוויטש בעידן אדמו"ר מוהרש״ב… – שהרי במאמר ׳באתי לגני׳ נאמר שדוקא דורנו, דור השביעי, הוא זה שמסוגל, וקיבל נתינת כוח מיוחדת ל׳אחת העבודות העיקריות שהיו במקדש – עבודת הקרבנות" (תפילה חסידית מעומקא דליבא) – זהו תפקיד דור השביעי, אליבא דנשיא השביעי!

השנה, ביו׳ד שבט, יום השנה המ׳׳ה (בגימטריא: "גאולה"…) לנשיאות כ״ק אדמו״ר נשיא דורנו, יו׳ד שבט הראשון לאחר שהמלך השליך חייו מנגד, בחתירתו בתוקף דניצחון – להביא לימות המשיח. ולמען מטרה זו מסר לנו כל ה"אוצרות", העניינים הכי עמוקים בנושאי גאולה ומשיח, ונתינת כוח לפרסם בשורת הגאולה העומדת בפתח. הבה נתמסר כולנו למטרה יחידה זו של "יחידה שבדורנו" – ע״י ניצול אותם אוצרות של שיחות-הגאולה לשם ניצוח מלחמת בית דוד, ונזכור ש׳׳אוצרות" אלו נמסרים ע״י ״פקידי החיל׳ [זקני החסידים והמשפיעים] שהם פותחים האוצרות ומחלקים אותם ל׳אנשי חיל׳ (כמ״ש בהמשך ׳באתי לגני׳ דפורים תש״י) – כדי שיצליחו במשימתם העצומה של "אנשי החיל" – הלוחמים בשטח, וזאת, ע׳׳י כך שלאחר שמקבלים ה"אוצרות" – החכמה, בינה ודעת של מעיינותיך דתורת הגאולה – יש להפכם ל"תחמושת-חיה"… שהרי אין יורים בזהב ואין מפגיזים ב״יהלומים״… יש להמיר האוצרות (מוחין והשכלה) ב"׳אש חיה" (להט רגשי של מידות) – ״וע״י העבודה באופן כזה יומשך עיקר שכינה למטה בעוה״ז החומרי והגשמי… – וכ״ק אדמו״ר נשיא הדור אשר חליינו הוא נשא… יגאל צאן מרעיתו מגלות הרוחני וגלות הגשמי גם יחדיו (באתי לגני תשי״ב בסופו).

(פנימיות 17 – שאלות ותשובות עם הרב יחזקאל סופר)