אפילו מהמן הרשע ניתן היה להציל ניצוצות קדושה
איתא בגמרא, מסכת גיטין (נ"ז, ב'): "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק״. וצריך ביאור: מדוע לא אומרים חז״ל את שמותיהם של אלו שנתגיירו, ורק מיחסים אותם להמן?
והביאור בזה: ניצוצות קדושה המצויים בשביה במעמקי הקליפות, מצויים היו אפילו בהמן הרשע בגלות עמוקה יותר, שהרי הקיום של הקליפה הוא ביניקתה מהקדושה. הקב״ה יסד כך את עולמו, שאע״פ שכתוב ״באבוד רשעים רנה״, בכל זאת, כשישנו ה״בירור״ והפדיה של ניצוצות הקדושה שהיו בגלות בתוך ה״רשעים״, יש מזה תוספת אור ביתר שאת.
וחידוש גדול זה, רצו חז״ל להשמיענו כאן, שאפילו מהמן הרשע ניתן היה להציל ניצוצות קדושה, ולכן מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, שאפילו מקליפה מזכירים חז״ל את שמות הגרים, כי הדבר המודגש כאן הוא שמהמן יצאו גרים, ולכן רק שמו מוזכר, למטרת הדגשה זו.
אלא שעתה צריך ביאור איך יתכן לומר שיכול להיות ״בירור״ בהמן שהוא היה מזרע עמלק, והוא הוא – קליפת עמלק, עליה נאמר תמחה את זכר עמלקי?!
והביאור בזה: ענינה של קליפת עמלק הוא הגאוה התנשאות והחוצפה. ובענין ה״התנשאות״ ישנם שני אופנים:
א. התנשאות שעפ״י טעם ו״טעם מדומה״ ב. התנשאות שלא עפ״י טעם כלל.
התנשאות שעפ״י טעם הוא כמ״ש ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל העשיר בעשרו״ וכו׳ (ירמיה ט', כ"ב), והיינו שמכיון שיש אצלו את שלשת הענינים של חכמה גבורה ועשירות, שבזה נכללים שאר מעלות האדם, לכן שייך שיהיה אצלו התנשאות, אלא שהקב״ה אומר – ״אל יתהלל״. זו דוגמא להתנשאות שעפ״י טעם. והגם שמי שיש בו מעלות אלו אין צריך להיות בהתנשאות מזה, וכמו בענין החכמה, שהחכם ע״י שמתחכם בחכמה, הרי רואה הוא שעדין לא הגיע לתכלית העומק של הדבר, ומשום כך, האמת היא שצריך להיות ב״ביטול״ ולא בהתנשאות. זאת ועוד: ע״י שמתבונן כמ״ש ב״קונטרס ומעין״ (מאמר ט"ז) שמעלות אלו הרי הן מלמעלה, ובודאי לא ניצל עדיין את זה כל צרכו, וא״כ ההתנשאות מושללת. אלא שאעפ״כ באם האדם יחוש רגש של התנשאות, אע״פ שאין הדבר ראוי ונכון, מכל מקום יש טעם לרגש זה, וזוהי ״התנשאות שעפ״י טעם״.
ואולם יש ״התנשאות שלא עפ״י טעם״.
כגון במצב שהאדם בזוי בעיני עצמו, ואין אצלו שום ענין ממה להתנשא, אלא זו בלבד שאין בו אלא גם הוא עצמו יודע מזה. כלומר שאין מקום אפילו ל״טעם מדומה״, ועם כל זאת, מבלי הבט על שפלותו הוא מתנשא. התנשאות זו היא למעלה מן הטעם ומקורה בחוצפה ללא טעם.
והנה ב״התנשאות״ שע״פ טעם יכול להיות ״בירור״, וזאת ע״י טעם ושכל, שאם ההתנשאות מקורה במעלה אמיתית שיש לו, הרי שמבארים לו בטעם ושכל, שאינו צריך להיות בהתנשאות למרות מעלותיו. ואם מדובר ב״טעם מדומה״ להתנשאותו, אזי מבארים לו שאין לו את המעלות שמדמה בעצמו.
ברם, באם ההתנשאות היא למעלה מן הטעם, הרי אז אינה ״מוגדרת״, והיא ״בלי גבול״, ולכן לא יכול להיות בזה בירור, כי אם בדרך ״שבירה״ דוקא. וזהו ענין ״עצם קליפת עמלק״ – התנשאות בלי טעם, ולכן אי אפשר לבררו כי אם לעוקרו, כי ״שבירתן זוהי תקנתן״.
והנה את שני אופני ההתנשאות הנ״ל מצינו בהמן: כש״ויספר להם המן את כבוד עושרו ורוב בניו״, וגם שהגזים בזה, בכל זאת זו התנשאות שבנויה על טעם, או ״טעם מדומה״. אבל זה שגם לאחר שהראו לו שכל הכבוד וכו׳ אינו כלום ושאין לו ממה להתנשא, ובכל זאת המשיך בגאוותו, התנשאותו וחוצפתו עד לאובדנו – זוהי ״התנשאות שלמעלה מן הטעם״.
ומשום כך: ביחס להתנשאות עפ׳׳י טעם שהייתה בו, מצינו שמבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, כי התנשאות וגאוה שעפ״י טעם ודעת יש גם בקדושה, שהרי תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית (מעט גאוה), כמ״ש ויגבה ליבו בדרכי ה׳ (עפ״י הגמ׳ בסוטה ה', א'), וזה מה ש״התברר״ לקדושה, מההתנשאות עפ״י טעם שהייתה בהמן.
אבל ביחס להתנשאות שלמעלה מהטעם שהייתה בהמן, הרי שמכיון שזוהי קליפת עמלק שם, אכן בזה לא שייך ״בירור״ כי אם שבירה, כמ״ש תמחה את זכר עמלק!
(פנימיות 62 ר ה'תשנ"ט -מעובד לפי ״חידושים וביאורים מאת הרבי מליובאוויטש למסכת גיטין, שער החסידות עמ׳ 220 ואילך)