הכנסת אורחים

כותב כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ זי״ע (בספר השיחות ה׳תרצ״ז עמ' 161 ואילך. [התרגום ללה״ק הוא ע״י הרב א.ח. גליצנשטיין ב״אוצר סיפורי חב״ד״ ח״א]): ׳׳הרב המגיד רבי דובער ממעזריטש, נשיאה השני של תנועת החסידות הכללית, אמר לרבנו הזקן: אומר לפניך תורה, ואתה תשאל מתי שמעתי אותה, ואל נא תרצה לדעת מתי שמעתי אותה: – ״במה יזכה נער את ארחו״ – במה זוכים לנער – את ארחו – על־ידי הכנסת אורחים.

והרב המגיד המשיך לספר: הוריו של מורי הבעש״ט היו עקרים מלידה. הם גרו בישוב והיתה להם פרנסה בשופי. מפרנסתו, היה רבי אליעזר – אביו של הבעש״ט – משתמש בחלק קטן ביותר. את עיקר פרנסתו היה מבזבז על הכנסת אורחים. בכל שבת היו סועדים על שולחנו עשרים־שלושים אורחים.

פעם אחת, ביום השבת קודש, אחרי הסעודה השניה, הגיע אורח. אף שהדבר היה תמוה, כיצד מגיע אורח באמצע השבת בישוב קטן כזה. על־אף זאת לא שאל אותו מי הוא ומהיכן בא, רק זאת, אם כבר עשה קידוש, וכשענה בשלילה, נתן לו לעשות קידוש וסעודת שבת וכיבדו כמו שאר האורחים.

האורחים בראותם זאת, ציערו וקנטרו את בעל־הבית. היתכן, לכבד יהודי שבודאי הגיע בשבת מחוץ לתחום? על אברהם אבינו –         טענו – שהיה המכניס האורחים הגדול ביותר, כתוב במדרש שאחרי הסעודה היה מצווה לאורחיו לברך ברכת המזון, וכשלא רצו – היה מכריח אותם. לבעל־הבית נהיה צר מאד מטענותיהם, נכנס לחדר צדדי ופרץ בבכי. ברם, נזכר מיד, שלאורח לא יהיה נעים ביותר, ולכן חזר לחדר האורחים וכיבד את האורח עוד יותר מאשר קודם. וכך נהג גם בסעודה השלישית.

רבי אליעזר היה נוהג שהאורחים שבאו אליו לשבת, היו נשארים אצלו עד יום ראשון אחרי־הצהרים. וכך נהג גם באורח האמור. הוא ערך לו מיטה נוחה וביום ראשון אחרי־הצהרים ליווה אותו לדרכו. בתוך כך אמר האורח לרבי אליעזר: – דע לך שאני הוא אליהו הנביא.

מן השמים שלחו אותי אליך לנסותך כיצד תקבלני כאורח. והוסיף: אכן עמדת בניסיון. ועבור ההכנסת־אורחים שלך, תזכה שבן יוולד לך, וכשיהיה בן שנתיים וחצי, תמסור לו את הדברים הבאים: – הוי' אלוקי השמים וארץ ממנו תירא ומשום בריאה בעולם לא תירא מבלעדו יתברך. וכעבור זמן, נולד אצל רבי אליעזר, בנו יחידו, הוא הבעש״ט.

והנה, כפי שלמדים אנו מדברי הרבי פעמים רבות, הרי שסיפורים שסיפרו רבותינו נשיאינו מדוייקים הם ביותר, וכל פרט שבחרו לספר ולפרט, מדוייק הוא ובא ללמד. עפ״י יסוד זה, צריך ביאור – בטעם הפירוט של כמה פרטים שכ״ק אדמו"ר הריי"צ בחר לפרט:

א. מה הטעם בפירוט טענת האורחים בנוגע להנהגתו של אברהם אבינו?

ב. מדוע חשוב ציון העובדה שהרה״צ ר׳ אליעזר נכנס לחדר צדדי ופרץ בבכי?

ג. מדוע מודגש שכיבד את האורח ״עוד יותר מאשר קודם״?

ד. מה כל זה קשור למסר שהורה אליהו הנביא למסור לבעש"ט הרך בטרם היותו בן שלש (״שנתיים וחצי״): ׳הוי' אלוקי השמים והארץ ממנו תירא ומשום בריאה וכו' לא תירא מבלעדו יתברך״?

וי׳׳ל ב"דרך אפשר״: במאמר החסידות ד׳׳ה ועבדי דוד התשמ׳׳ו מבאר הרבי שסגנון עבודת ה' שינהיג המשיח הוא עבודת ה' כדי לקיים את רצון ה' בלבד, ולא לשם שום דבר נוסף, נעלה ככל שיהיה. וזו לשון קדשו: …״ושלימות העילוי הוא שהעבודה תהיה למעלה גם מבחינת התענוג שבו, עבודת ה׳ מתוך קבלת עול, למלא רצונו של הקב"ה, בלי שום פניות וענינים, אפילו פניות דקדושה… וי״ל הביאור בזה בנגלה ע״פ מה שכתב הרמב״ם ששלימות עבודת האדם היא העבודה מאהבה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה ״אוהבו״, והיינו העבודה בלי שום פניות וכמ״ש הרמב״ם שם, שהעבודה צריכה להיות אפילו לא בשביל הפניה כדי שאזכה לחיי עולם הבא, דשלימות זו תהיה לעתיד לבוא – ב"ימות המשיח". ומוסיף הרבי ומבאר – שע״י שמשתדלים ומגיעים לעבודת ה׳ לשמה עוד בזמן הגלות, עי״ז מביאים לגילוי האלוקי שיהיה בגאולה – שהיא התקופה של שלימות עבודת ה' לשמה.

עוד מבואר בחסידות, שבעבודתו של אברהם ניכר ה״לשמה״, בכך שאף על פי שבמהותו היה ״איש החסד״, בכל זאת, היה יכול ״ללחוץ״ היפך טבעו ולהכריח את מי שסרב לברך ברכת המזון, שיעשה זאת, כמסופר בחז״ל. ומה שעשה היפך טבעו – הוא הוכחה שמבטל את עצמו וטבעו לגמרי עבור רצון ה'.

ועפ״י הידוע בספרי חסידות שהבעש"ט היה ״נשמת משיח״, שענינו כאמור העבודה ״לשמה״ – מובן תוכן הנסיון שהעמידו משמים את אביו הרה״צ ר' אליעזר, שתכלית נסיון זה היה לגלות – שהכנסת האורחים שהוא עושה – היא ״לשמה״, ממש. ואז – ״מדה כנגד מדה-  יזכה לבן שעבודתו היא ״לשמה״.

לפיכך, מודגש, שטענת האורחים ממנה עולה שאברהם עשה ״היפך טבעו״, משתקף ממנה – שר׳ אליעזר – עושה כאן רק ״חסד״, משום שכך הוא טבעו, ואין זה ״לשמה״: אך כאשר מתברר שהוא סופג עלבונות וצער עד שאינו יכול להכיל זאת והוא פורץ בבכי בחדר צדדי, הרי כשחוזר ומכבד את האורח "עוד יותר מאשר קודם" – מוכח שאין הוא עושה זאת מצד טבעו, אלא מצד האמת, ואין הוא עושה זאת בשביל ״פניות״ וכו' שהרי מוכן הוא לעוד בזיונות.

ואם תרצו – הרי ענין זה של עבודת ה' – לשם ה׳ בלבד – הוא תמצית… דברי אליהו הנביא עבור הבעש"ט: הוי' אלוקי השמים והארץ ממנו תירא ומשום בריאה וכר לא תירא מבלעדו יתברך״!

הוד כ״ק אדמו״ר מוהריי״ץ גילה את הסיפור הבא באחת משיחות קדשו: רבי אדם בעל־שם, הנשיא השלישי של תנועת הצדיקים הנסתרים, גילה באחת ההזדמנויות לרבי ישראל בעל שם טוב, את שורש נשמתו:

בשנת של״ג, חי בעיר הקודש צפת, יהודי אחד שיכול היה רק להתפלל, אך תמים היה במעשיו והצנע לכת.

פעם אחת בלילה, אחרי גמרו עריכת "תיקון חצות", שמע דופקים בדלת חדרו, ועל שאלתו מי שם; ענו לו: אליהו הנביא זכור לטוב. האיש פתח את הדלת ואליהו הנביא נכנס החדרה שנתמלא אורה ושמחה. אליהו הנביא פנה אל האיש ויאמר: – באתי לגלותך את שנת ביאת משיח צדקנו. אך תנאי יש בדבר שתספר לי מה עשית ביום ה"בר מצוה" שלך, שבגללו פסקו בבית דין של מעלה שתזכה לגילוי פני כדי לגלות לך סודות נעלמים.

היהודי הצפתי ענה לאליהו הנביא בתמימות: – מה שעשיתי – עשיתי רק לכבודו של הקב״ה, ואיך יכול אני לגלות זאת לאחרים. אך אם משום כך לא יגלה לי אליהו הנביא את אשר צריך הוא לגלות לי – לא צריכים, כי מקובלני שמה שיהודי עושה צריך הוא להחביא זאת מעיני בני אדם, והדבר צריך להיות רק לכבודו של הקדוש ברוך הוא לבדו…

נתעלה לו אליהו הנביא זכרונו־לברכה ויעל השמימה. ובשמים קם רעש גדול מאד מתמימותו של איש זה שדחה את אליהו הנביא ואת גילוי קץ ביאת משיח צדקנו, ובלבד שמה שהוא עושה יהיה רק לשם שמים בלבד. בית דין של מעלה דן בדבר ופסק שאליהו הנביא יתגלה שנית לאיש זה בצפת, ילמדו תורה ויגלה לו סודות נעלמים.

איש פשוט זה נהיה חד בדרא, צדיק תמים והצנע לכת שאף אחד לא ידע מגדלותו וקדושתו.

ויהי היום והאיש בא בימים ונפטר לעולמו, ואחרי דין ודברים החליט בית דין של מעלה ששכרו יהיה לרדת עוד הפעם לעולם הזה ויכפו עליו להתגלות ועל ידו תתגלה דרך חדשה בעילם, לבסס ולטהר את העולם ברוח טהרה ורוח הקודש ויאיר אור חדש בלב כל אחד ואחד ועל ידו יתקדש שם שמים ומלאה הארץ דעה שיקרב את הקץ.  נשמתו זו של היהודי הצפתי – היא נשמתו של רבי ישראל בעל שם טוב.      ("אוצר סיפורי חב׳יד״, בעריכת הרב א.ח. גליצנשטיין ח״א עמי 3).

צריך ביאור:

א . מדוע חשוב ציון מקומו של אותו צדיק נסתר – צפת?

ב.  מה הקשר בין הנהגתו – לבין שכרו בגילוי הקץ?

ג.   כיצד יתכן שבעל נשמה כה גבוהה יהיה שנים רבות פשוט בידיעותיו?

ועל־פי מה שכתבנו בדבר ביאור הרבי בסגנון עבודת ה׳ שינהיג המשיח, ניתן לבאר וליישב את השאלות הנ״ל. דהנה במאמר החסידות ד״ה "ועבדי דוד" ה'תשמ״ו מבאר: ״ושלימות העילוי הוא שהעבודה תהיה למעלה גם מבחינת התענוג שבו, עבודת ה', מתוך קבלת עול, למלא רצונו של הקב׳׳ה, בלי שום פניות וענינים, אפילו פניות דקדושה… שהעבודה צריכה להיות אפילו לא בשביל הפניה כדי שאזכה לחיי העולם הבא, דשלימות זו תהיה לעתיד לבוא – בימות המשיח״. עוד מבאר, שזהו ענין עבדי – דוד שבמשיח, בחינת עבד – ביטול לאדון ה' שכל ענינו – למלאות רצון האדון – בלי שום מחשבה צדדית.

ועל־פי הידוע בספרי חסידות שהבעש״ט היה ״נשמת משיח״, שענינו כאמור ה״עבודה לשמה״, לכן מוצאים שהיהודי הצפתי, שזכה לנשמת הבעש״ט, שהיא ״נשמת משיח״ – הנה סגנון עבודתו היה – באופן ד״לשמה״, באופן הכי נפלא, "למעלה מגדר אנושי". ומכירן, שכמבואר במאמר שם, הרי ע״י עבודה באופן ש"לשמה" מביאים את הגאולה, – מובן מדוע שכרו היה ב"גילוי הקץ".

ונמצא, שמשמים הורידו את הנשמה הקדושה הזו, כדי לעבוד את ה׳ מצד ״עצם הנשמה״ בטהרתה, ולא מצד ה״כוחות הגלויים״, שהרי עד לגילוי אליהו הנביא, לא זיכוהו בעבודה שמצד ידיעה ולימוד. ולאחר שהוכח במבחן של "מעשה בפועל" – שעבודתו היא לשמה, עד שסרב לגלות לאליהו הנביא – שליח ה' כי עשה מעשיו לכבוד ה׳ בעצמו בלבד – זכה לשכרו השלם, בידיעת הסודות, ובזכות לסלול את הדרך שתביא את הגאולה.

והנה ידוע ביאור הרבי בתוכן השם "צפת" – שהוא על שם "ציפית לישועה" – הציפיה לגאולה, השייכת ל״צפת״, כי ״יתגלה מלכה משיחא בארעא דגליל״ (זוהר), ומקרבי הגאולה – ע״י לימוד פנימיות התורה, המקובלים זי״ע – בה התגוררו ופעלו. בכך מובנת השייכות בין חייו והנהגתו של צדיק זה, לעיה״ק צפת, כפי שסובב מסבב הסיבות, עילת כל העילות ב״ה.

■

 

הבעש״ט נסתלק ביום הראשון של חג השבועות, יום רביעי ו׳ סיון ה׳תק״כ, אומר על כך כ״ק אדמו"ר מוהריי״צ: ׳שש שנים סירב הבעש״ט להתגלות ומשום כך הפחיתו לו שש שנים מחייו ונסתלק ביום הרביעי בשבוע, ולסימן – ״ביום הרביעי נטלו המאורות״ [על משקל דברי חז״ל ״ביום הרביעי נתלו המאורות״] בגיל שישים ואחת שנה שמונה חדשים ושמונה עשרה יום.

18 ימים לפני הסתלקותו, רמז הבעש״ט, שהסתלקותו תהיה בעוד 18 ימים, היה זה בסעודת ל״ג בעומר תק״כ, שהיה בה בחדוה גדולה, ובין תורתו הנשגבים אמר: ״בעוד י״ח ימים אזכה לאור חוזר ככתוב ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"…

יכול לעלות בסערה השמימה…

לפני הסתלקותו אמר הבעש״ט שיש לפניו את הברירה להיות כמו אליהו הנביא "ויעל בסערה השמימה" אלא שאין הוא רוצה לאבד את המעלה של מה שכתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

הרבי מבאר שטעם הדבר הוא, מפני שתפקידו של הבעש״ט הוא לקשר אל ״עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא״ את העולם כולו, מהמטה ביותר, מהנקודה הירודה והתחתונה ביותר, לפיכך נטל הוא על עצמו להעלות לקדושה ולקשר לה׳ – גם את המצב של ״עפר אתה ואל עפר תשוב״.

ניגון התעוררות רחמים רבים

כ״ק אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו״ע סיפר בשם מורו ורבו המגיד ממעזריטש, שנכח בעת הסתלקות הבעש״ט, שלפני הסתלקותו של הבעש״ט, ציוה הוא לנגן ניגון. היה זה ניגון מיוחד במינו, ניגונו של הצדיק רבי מיכעלע מזלוצ׳וב, המכונה ״ניגון התעוררות רחמים רבים״.

כשסיימו לנגן, אמר הבעש״ט: ״מבטיח אני לדורותיכם, שהיכן, מתי, ומי שישיר ניגון זה של התעוררות רחמים רבים, מתוך רגש של התעוררות תשובה – אשמע זאת בכל היכל שאמצא. – ישנם מלאכים המביאים ידיעות ובשורות לנשמות – אצטרף לשירה ואעורר רחמים רבים על בעלי התשובה המנגנים״!

ההסתלקות

לפני הסתלקותו ציוה הבעש״ט שיספרו לפניו על מקומות שבארץ הקודש, ויפרטו לפניו את כל עניניהם של מקומות אלו. רצה הבעש״ט לקשר את עצמו בארץ ישראל, זה היה הענין האחרון שעסק בו קודם הסתלקותו…

התלמידים סביב למיטתו, ראו ששפתותיו מרחשות, והיטו עצמם לשמוע מה שהוא אומר, ושמעו שאומר הוא את הפסוק ״אל תבואני רגל גאוה״… (״שבחי הבעש״ט״).

דבקות התלמידים ברבם

כותב הצדיק הרה״ק ר' מנחם מענדל מפרימישלאן זי״ע באגרת עידוד לתלמידי הבעש״ט: …״יעקב אבינו לא מת, וילך ישראל חי וקיים נורא ומרום וקדוש״!

הרה״ק ה״חוזה מלובלין״ אמר: ״אם יבוא אדם ויאמר לי שראה שעשה הבעש״ט סולם ועלה לשמים בחיים חיותו, בגופו ובמלבושיו, אאמין לו, כי כל מה שאומרים על הבעש״ט ראוי להאמין!

הצדיק הרה״ק ר׳ נחום מטשרנוביל אמר: …״הבעש״ט זי״ע, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה עד ביאת הגואל, וכשיבוא משיח – אזי הוא יהיה, הוא יהיה, הוא יהיה״! כלומר, שהוא יהיה משיח.

המאור ממשיך להאיר

״לא יכבה נרו לעולם ועד״ – "אור הבעש״ט מאיר תמיד" – אמר כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע. מדור לדור מאיר ומתגלה בעולם, יותר ויותר, מנשמת הבעש״ט עצמו, מדרגה אחר מדרגה, עד למעלה מעלה, והרבה יותר מאשר התגלה ממנו בחייו בעלמא דין. אור נשמת הבעש״ט מאיר ע״י רבותנו נשיאנו שבכל דור.

הבעש״ט היה מזרע דוד, הרב המגיד, היה מזרע דוד, ורבותנו נשיאנו, כולם מזרע דוד הם. כל רבי בדורו, היה נשיא הדור המשיח שבדור, ומילא בשלמות את מקום קודמו. כך נמשכת הנהגת הבעש״ט והפצת מעיינותיו, דור אחר דור, עד דורנו זה – דור הגאולה, בו הבעש״ט של דורנו, נשיא דורנו ומשיח צדקנו, הוא כ״ק אדוננו מורנו ורבנו.

(מקורות: ספר התולדות ־ ר ישראל בעש״ט להרא״ח גליצנשטיין, שיחות הרבי, שבחי הבעש״ט)

אהבת ישראל – אחדות ה' ועמו 

אין צורך להכביר מילים על העובדה כי "אהבת ישראל" היא יסוד מוסד בעצם הוייתה של החסידות, הן מבחינת משנתה הרוחנית והן מבחינת אורחות חיי החסידים, כפי שהותוו וכוונו על־ידי האדמו״רים, בדרכו של מייסד השיטה הרוחנית והמעשית של אהבת ישראל – מורנו הבעל־שם־טוב.

הדברים באו לידי ביטוי במאות מקורות ממשנת הבעש״ט וסיפורי אדמורים וחסידים, אך נצטט כאן לדוגמא מספר אמרות שנמסרו מדור לדור על־ידי רבותינו נשיאנו כפי שהובאו בסה״ק "היום יום" – של הרבי:

״רבינו הזקן קיבל מר' מרדכי הצדיק ששמע מהבעש״ט: נשמה באה לעולם לחיות שבעים או שמונים שנה כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות או ברוחניות״.

״אהבת ישראל של הבעש״ט אין לשער. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים את ה״ספר תורה״ באותה האהבה שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל ה״חדר״ כשהיה עוזר למלמד״.

״הרב המגיד אמר: מרגלא בפומי׳ה של הרבי הבעש״ט: אהבת ישראל היא – אהבת המקום. בנים אתם לה׳ אלוקיכם. כשאוהבים את האבא אוהבים גם את הילדים״…

״רבנו הזקן סיפר לבנו אדמו״ר האמצעי: הסבא (הבעש״ט) אמר שצריך להיות מסירות נפש על אהבת ישראל אפילו ליהודי שאף פעם לא ראהו״.

הוסיף על זה הרה״ק ר׳ אלימלך בשם רבו הרב המגיד: ״במתיבתא דרקיעא אומרים שאהבת ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור״.

■

 

והנה, אכן נפלא הדבר על מה ולמה כה הפליא הבעש״ט ותלמידיו הקדושים בענין זה עד כדי כך?!

בספר ״דרך מצוותיך״ לאדמו״ר ה״צמח צדק״, מביא בטעם הדבר שני טעמים עמוקים ופנימיים זה למעלה מזה.

א. כל ישראל כלולים זה בזה והם פרטים ואברים המהוים יחדיו נשמה אחת. וזו לשונו: ״כתב האריז״ל וז״ל: כי כל ישראל סוד גוף אחד של נשמת אדם הראשון, כנודע אצלנו (בספר הגלגולים פ״א,ב) וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי, ומזה הוא הערבות שאדם ערב בשביל חבירו…

ועד״ז יובן גם כן בנשמות ישראל שהם קומה שלימה ביחד, דהיינו נשמת אדם הראשון, שהיא כללותם, והגם שיש בה רמ״ח אברים מיוחדים הרי הם כלולים זה מזה… אך אמנם לאחר שנתחלקה נשמת אדם הראשון לשרשים רבים וכל אחד נחלק לענפים ולניצוצות רבות בגופות מיוחדות…

הפירוד הזה הוא רק מצד הגוף, אבל הנפש לא נפרדה באמת, וכולם מתאימות. וכמשל היד שיש בה מורידי הרגל והעין, וכן ברגל מן היד וכו'… ולכן נצטוינו גם כן לאהוב כל אדם מישראל, שהרי כל אדם כלול מכל נשמות ישראל, והרי אם כן, בו – יש זולתו!

ב. ישראל הם חלק מה', כמו שכתוב ״כי חלק ה׳ עמו״. ולכן, ע״י שישראל מתאחדים ומתכללים להיות לאחדים, מתאחד ה׳ עימם, להיות עימם אחד. ואזי – כשם שאין אדם רואה חובה לעצמו, כך אין ה׳ רואה את חובת ישראל, שכן הם חלק ממנו עצמו.

וזו לשון ה״צמח צדק״: יש בזה עוד טעם נפלא בעוצם הטובה שהאדם עושה לו ולכל העולם, בקיום מצות עשה זו… כמו שאין אדם רואה חוב לעצמו, אין הפירוש שאינו יודע כלל חובותיו, אדרבה יוכל לראות ולהבין היטב עמקות פחיתותו…

אלא הכוונה שאין החוב תופס מקום אצלו כלל להתפעל מזה, וכאילו אינו רואה כלל. כי מפני האהבה הגדולה אשר הוא אוהב מאד את עצמו, על כל פשעיו שיודע בדעתו תכסה האהבה בבחינת ״מקיף״, שלא יומשך מן הידיעה לידי התפעלות במידות ולכן אין תופסים מקום כלל להתפעל מזה… וכשמתכללים נשמות ישראל, והיו לאחדים, על־ידי־זה נעשה ״אחד באחד״, שה׳ יתברך מתייחד עם ישראל, והיו לאחדים. ואין ה״אדם דלעלא״(ה') רואה חוב לעצמו, ואז הוא עובר על כל פשע של הישראל…

וכמו שכתוב: ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג,כא) מפני שה׳ אלוקיו עמו, ואין האדם רואה, על דרך משל, חובת עצמו, וד"ל… שאין נמשך מן הידיעה שלו שיודע אותם בדעתו יתברך שאין לה גבול ותכלית, לידי התפעלות במדות הגבורה כו', כי האהבה תכסה״.

■

 

עוד תילי תילים של ביאורים נאמרו בזה בתורת חסידות חב"ד, והמקורות העיקריים שבהם הינם: פרק ל״ב – ה״לב״ של התניא, קונטרס ״החלצו״ לכ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, וקונטרס ״אהבת ישראל״ בהוצאת קה"ת.

 

תשובה מתוך חיות ושמחה!

התשובה במשנת הבעש״ט, צביון מיוחד לה, וחידוש גדול בה, ביחס לתפיסת נושא התשובה קודם הבעש״ט. לפני התגלות שיטת ותורת הבעש״ט, היה מבוסס ענין התשובה – על סיגופים ושבירת הגוף, שכוחו ותוקפו הוא שגורם ל״התגשמות״ של האדם, עד שיכול להגיע לידי חטא ועון. ביסוד התשובה, עמדה בדרך־כלל, יראת העונש, מעונשי – מעלה בגיהנום, כמפורש בספרי היראה והתשובה שבלב – מלאה היתה צער ויגון שאפף את השב מבוקר ועד ערב, בשילוב חרדה ופחד מאימת הדין.

באמרות רבות של הבעש״ט, מוצאים את ההדגשה על העבודה הרוחנית שבתשובה, תוך הסתיגות מסיגופים ויסורים ושבירת הגוף, ואת ההדגשה שבקבלת עול מלכות שמים, כחיל של מלך מלכי המלכים, הקב״ה, השמח בתפקידו – למלאות תשוקת המלך – שחפץ שבו ועל ידו יושלם ה"רצון העליון" ומול עיניו עומד רצון המלך ולא הדאגה על "איבוד ישותו".

ולדוגמא, האמרות הבאות:

מסר האדמו"ר הזקן בעל־התניא והשו"ע, בשבת מברכים חודש אלול שנת תקנ״ה, מה ששמע מפיו של מורו ורבו הרב המגיד ממזריטש בשם מורנו הבעש״ט נ״ע, ואלו דברי קודשו: ״כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמים״. שבנו פעמים – הם שני אופני תשובה: א) תשובה כללית דראש השנה בקבלת עול מלכות שמים. ב) תשובה פרטית דיום הכיפורים לפרט חטאיו לכבסם ולטהרם. ושתי תשובות הללו תלויות בחשבון הנפש שהאדם עושה בחודש אלול, וזהו כי לולא התמהמנו. לולא – אותיות אלול: לולא התמהמנו – אם האדם מתמהמה ומאריך בחשבון נפשו בחודש אלול, הנה אז שבנו פעמים, כלומר, לפי אופן זה תהיה העבודה בשני אופני התשובה דראש השנה ויום הכיפורים (ועיין עוד בהמשך דברי קודש אלו, בהוספות ל״כתר שם טוב״, הוצאת קה״ת, עמ' 142).

וכן, התורה המפורסמת של הבעש״ט: "כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, ״תראה שונאך״ – שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות, ועוד תראה שהוא ״רובץ תחת משאו״ – שנתן הקב"ה לגוף שיזדכך ע״י תורה ומצוות והגוף מתעצל בקיומם, ואולי יעלה בלבבך ״וחדלת מעזוב לו״ – שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבור את החומריות, הנה לא בזו הדרך ישכון אור התורה, כי אם ״עזוב תעזוב עמו״ – לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים. (הוספות ל״כתר שם טוב״, קה״ת עמ׳ 146, ״היום יום״ עמ׳ כג ועוד) כלומר, שיש לרתום את כח הגוף להוספה ומאמץ מיוחד בעבודת ה', מתוך חיות זריזות ושמחה.

שיטת החסידות – דרך הבעש״ט הקדוש מתבארת באר היטב ב״אגרת התשובה״ של נכדו הרוחני של הבעש״ט – האדמו״ר הזקן בעל התניא, ונביא בזה מספר נקודות מהמודגש באגרת התשובה.

א. התשובה היא מצוה שעיקרה בלב, דהיינו שצריכה להיות עזיבת החטא בפועל, יחד עם חרטה ועקירת הרצון מהחטא, וקבלה להבא שלא יעבור יותר על רצון ה׳. תפקיד הצומות – היה כדי להיות רצוי וחביב על ה', כמו קודם החטא. וזה היה תפקיד הקרבן בזמן שבית המקדש היה קיים, אך כיום שצומות וסיגופים מפריעים ללימוד התורה וקיום המצוות אין לעשות זאת. ומטרה זו – להיות רצוי וחביב לפני ה׳ כמו קודם החטא, נפעלת ע״י הצדקה. ומוסיף הרבי: שמכיון שהקב״ה בורא את העולם בכל רגע מחדש, ומהווהו ליש מאין, לא יתכן שהעולם לא יתאים לדרישת המצב על־פי תורה. ומכיון שעתה מצב העולם הוא שהצומות מפריעים לעבודת ה', מוכח מכאן – שבזמננו זה מקבלנו ה׳ להיות ״רצויים וחביבים״ גם ללא הצומות.

ב. התשובה צריכה להיות מתוך שמחה. ראשית, משום שהיא מצוה, ומצוה יש לקיים בשמחה. שנית, משום שהיפך השמחה מפריע לעבודת ה', ולא יתכן ״לשוב אל ה', באופן שיפריע לעבודת ה׳.

ג. השמחה פשוט מתבקשת: הנפש חשה שהיא שבה לבית אביה כנעוריה, ומכאן השמחה. מכאן באה הדגשה מיוחדת, שהזמן למרירות על חטאיו ולהתבוננות על־פי החסידות בענינים המעוררים רחמי שמים על נפשו האלוקית ובענינים המבטשים את תוקף נפשו הבהמית (ראה בכ״ז בפ״ז באגרת התשובה) – צריך להיות זמן קצוב וקבוע – (״עיתים מזומנים״), כשהמומלץ ביותר הוא זמן ״תיקון חצות״ ובימינו – הזמן שלפני ״קריאת שמע שעל המיטה״. זאת כדי שבשאר הזמנים – יעבוד את ה׳ בהוספה מיוחדת בלימוד התורה בקיום המצוות מתוך מרץ, שמחה וחיות הבאים כתוצאה מהמרירות והצימאון אל ה', מתוך זעקת הנפש המשוועת לצאת מן המיצר. הולדתם של הבעש״ט ואדמו״ר הזקן ב״ח״י אלול״ – מרמזת על השליחות שהועידה להם ההשגחה העליונה – להחדיר חיות (ח״י) באלול – בעבודת התשובה של חודש אלול, על־ידי שיטתם בעבודת ה', דרך החסידות שגילו.

נגענו במספר נקודות, בקצרה, אך להבנת מהות התשובה ביסודיות, יש ללמוד לכל לראש את המקורות העיקריים: א. ״אגרת התשובה״ לאדמו״ר הזקן (י״ב פרקים) – עם ביאורי הרבי. ב. ״דרך חיים״ לאדמו״ר האמצעי. ג. מצות "וידוי ותשובה" ב״דרך מצוותיך״ לאדמו״ר הצמח צדק. ותן לחכם ויחכם עוד.

ניגון והתקשרות

כ״ק אדמו׳׳ר הזקן בעל התניא והשו׳׳ע סיפר בשם מורו ורבו המגיד ממעזריטש, שנכח בעת הסתלקות הבעש״ט, שלפני הסתלקות הבעש״ט, ציוה הוא לנגן ניגון (=לשיר). היה זה ניגונו של הצדיק רבי מיכל מזלוצ׳וב, המכונה ״ניגון התעוררות רחמים רבים״. כשסיימו לנגן, אמר הבעש״ט: ״מבטיח אני לדורותיכם, שהיכן, ומתי ומי שישיר ניגון זה של התעוררות רחמים רבים, מתוך רגש של התעוררות תשובה – אשמע זאת בכל היכל שאמצא. ישנם מלאכים המביאים ידיעות ובשורות לנשמות – אצטרף לשירה ואעורר רחמים רבים על בעלי התשובה המנגנים״!

דברים אלו של הבעש״ט הם אחת הדוגמאות למעלות הגדולות שבניגון החסידי, ובמיוחד בניגוני האדמו״רים, כענין המביא התעלות גדולה בעבודת ה׳. באמרה זו של הבעש״ט, בולטת המעלה הייחודית החשובה של התקשרות לצדיק באמצעות ניגון.

זה גם הטעם למנהג המיוחד, לשיר את ניגוני רבותינו נשיאינו, בזמנים מיוחדים במינם, כגון בהתוועדות של ראש השנה. הדבר מתבצע יחד עם הזכרת שמותיהם בדיבור. בשיחת קדשו, מבאר הרבי כי הזכרת הנשיאים על־ידי שמנגנים את הניגונים שלהם יש לה מעלה אפילו על הזכרת שמותיהם בדיבור, וזו לשון קדשו:

״ניתוסף המנהג להזכיר את הנשיאים (לא רק על־ידי הזכרת שמותיהם בדיבור, אלא) גם על־ידי הניגונים שלהם, כמדובר בארוכה בטעם הדבר – מפני שה״ניגון הוא קולמוס הלב״, אשר בו ועל־ידו מתגלה פנימיות הלב כו׳ [ובפרט ניגון ללא תיבות, שאינו מוגבל בהגבלה דאותיות כו׳], ובמילא כאשר מנגנים את הניגונים של הנשיאים, אזי ההתקשרות היא בבחי׳ הפנימיות כו', והרי גם ענין זה קשור עם ראש השנה – שכן ענינו של שופר הוא ״קלא פנימאה דלא אשתמע״ (ראה לקו״ת ר״ה נד).

…״והנה מהענינים המסייעים בעבודה בכלל, ובעבודת ההתקשרות דראש השנה עם שאר ימות השנה בפרט, היא – ההתקשרות עם ראש אלפי ישראל, שנשמתו היא בחי׳ ראש ומוחין לגבי שאר הנשמות שבדורו, ממנו הוא יניקתם וחיות שלהם, ועל־ידו קשורות הן ומיוחדות במהותם הראשון ושרשם (- הקב״ה, תניא פ״ב).

וזהו טעם המנהג להזכיר ב״ראש השנה״ את הנשיאים, ״ראשי אלפי ישראל״ – מכיון שענין זה מסייע בכללות העבודה בעניני התורה ומצוותיה, ובפרט בקשר והחיבור דראש השנה עם כל השנה כולה, כולל ובמיוחד – שבמשך כל השנה כולה יהיה ענין ההתקשרות עם כל שבעת הנשיאים. ועל־פי זה מובן גם הצורך להזכירם בדיבור דוקא – כדי שענין זה יבוא בפועל ובגלוי. וכמו – כן בנוגע להוספה האמורה אודות ענין של ניגון, אשר על־ידו נעשה ענין ההתקשרות באופן פנימי – פנימיות הלב כו׳ כנ״ל, ובפרט כאשר מנגנים את הניגונים מתוך התלהבות, ומתוך רגש פנימי והתקשרות פנימית עם בעל הניגון – שגם ענין זה בא בפועל ובגלוי על־ידי זה שמנגנים את הניגון בפועל״.

״הכוונה בהזכרת שבעת הנשיאים (שמזכירים אותם בנוסף להזכרת הבעש״ט והרב המגיד. הכותב.), הן על־ידי הדיבור והן על־ידי הניגון, היא כדי להתקשר עם שבעת הנשיאים, ובאופן שהתקשרות זו תומשך על כל השנה כולה, דבר המביא לסיוע והוספה, בעבודת כל השנה כולה.

וכאמור, התקשרות זו צריכה להיות הן על־ידי הדיבור והן על־ידי הניגון. כלומר, התקשרות החודרת את כל פרטי הכוחות דנפש האדם, לא רק בדיבור בלבד (אמירת ״רוצה אני״ – ר״ה ו,א. וש״נ, רמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פי״ד רט״ז) אלא גם התקשרות פנימית מצד פנימיות הלב כו׳, וביחד עם זה, בא הדבר בפועל ובגלוי, גם באברים החיצונים, עד לריצה ברגליים (״רץ למצוה״ – אבות פ״ד מ״ב), ובכללות -מעשה בפועל, שהרי ה״מעשה הוא העיקר״ (שם, פ״א מי״ז). (״התוועדויות״ – תשמ״ו ח״א עמ׳ 27 ואילך).

בשיחה אחרת מאיר הרבי, שענינם של ניגונים מיוחדים אלו של תשעת האדמו״רים – נשיאינו מהבעש״ט ועד דורנו, הוא להיות הכנה ל״שירה העשירית״ – של המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון!

■

 

סח כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ: בבואו למעזריטש שמע אדמו׳׳ר הזקן מהמגיד ממעזריטש, בשם מורנו הבעש״ט, שענין הניגון הוא אחד מדרכי העבודה בחסידות.

פעם אחת – מספרים החסידים ר׳ זלמן וילנקר ור׳ פנחס רייזס – נכנס הרבי (אדמו׳׳ר הזקן) לבית מדרשו הקטן בו למדו הם ועוד כמה אברכים. הרבי התיישב ליד השולחן, סמך עצמו על ידיו בדבקות משך זמן מה. כשהתעורר מדבקותו למד בעל־פה את המשנה הבאה:

״במה בהמה יוצאת ובמה אינה יוצאת.

זמן התפילה הוא השבת של ימות החול, במה בהמה יוצאת – על־ידי איזה עבודה בתפילה יכולים להוציא את הנפש הבהמית.

בנפש הבהמית ישנן כמה מדריגות:

גמל, נאקה, חמור, סוס. – כל דרגה של הנפש הבהמית יש לה סדר עבודה מיוחד. אך העבודה הכללית היא ש׳׳כל בעלי השיר יוצאים ונמשכים בשיר״. שיר זהו טבעת. בה קושרים את החבל. ״יוצאים בשיר ונמשכים בשיר״, זהו רצוא ושוב. השיר וזמרה בעת התפלה זהו סגולה עצמית, הן בהוצאת הנפש הבהמית ובירור הטוב שבו, והן לעורר הכוונה הפנימית״. בתורה זו קבע הרבי (אדמו״ר הזקן) אצל החסידים, עבודה שבלב, עורר את כח הנגינה ונתן כח לחסידים שקול הנגינה יעורר את הכוונה.

בספר ״תורה אור״ (קי"ג,א') מבאר אדמו״ר הזקן שמבחינה מסויימת, יכול הניגון להביא להתעלות ודבקות בה׳, אפילו יותר מלימוד תורה, אלא שהתעוררות זו אינה יכולה להתקיים בלי תורה.

וזהו לשון קדשו: ״ולכן המצוה לשורר בשבת, כמו שכתב האריז״ל שהוא בחינת כלות הנפש. וגם בבית המקדש היה בשבת השיר כפול… וזהו שאמרו רז״ל – ״יוצאין בשיר ונמשכין בשיר״: פירוש – יוצאין בכלות נפשם עד מדרגה שיכולין לילך בעצמם. ונמשכים בשיר – הוא למעלה ממדרגתם, שלא היו יכולין לילך בעצמם, היה יורד המשכה מלמעלה (=משמים, כתוצאה מהניגון) למשוך אותם למעלה. וזהו למעלה מבחינת תורה. כי התורה היא ״חכמה עילאה״, בחינת צירופי אותיות ששרשם מהחכמה כו'. והניגון הוא בחינת הביטול בלי צירופי אותיות, כי אם רק המשכה שנמשך להדבר בבחינת ביטול ותשוקה כו'. (=ה׳׳אותיות״ מגבילות את תשוקת עצם הנשמה, המתגלה בהתעוררות שעל־ידי הניגון, בבחינה הנעלית מהגבלת האותיות). אך… גם השיר והביטול אי אפשר להתקיים בלי התורה שנקראת היכלא עילאה דקודשא בריך הוא, ובה דוקא מתקיים ה״נקודה״ שהיא בחינת הביטול״. עכל׳׳ק.

כ״ק אדמו״ר מה״מ מביא בשיחותיו הק׳ שאדמו״ר הזקן היה מתפלל מתוך שירה וניגון. הניגון היה כלי שרת נעלה ביותר, בידיו של אדמו״ר הזקן ובו פעל גדולות ונצורות. כשרבנו הזקן חזר ממעזריטש, בפעם הראשונה לויטבסק מקום מגוריו, ונהיה רעש בעיר – ותהום כל העיר. וכששאלו אותו מה ׳׳לקח״ במעזריטש? – ענה: במעזריטש נודע לי שלשה דברים: מהו הקדוש ברוך הוא, מה הם יהודים – ישראל אורייתא וקוב״ה כולא חד, ומהו ניגון. ואכן רבנו הזקן חיבר בעצמו עשרה ניגונים. ניגונים אלו מכוונים ומדוייקים הם במאד ורומזים לענינים רמי המעלה, וסגולה מיוחדת להם להביא את האדם לידי התעוררות תשובה ודביקות הנשמה לאלוקות.

אדמו״ר הזקן, בהיותו בעיר שקלוב, שהיתה מלאה בגאונים וחכמי הדור שהתנגדו לחסידות, קיים ״ויכוח תורני״. במהלכו סבבוהו והקיפוהו בקושיותיהם וספיקותיהם בים התלמוד. שר אדמו״ר הזקן לפניהם ניגון, ובאמצעות הניגון, רומם אותם כל כך, לדרגה נעלית יותר, עד אשר נפקחו מעינות חכמתם, וכל השאלות נמוגו כלא היו. כתוצאה מכך, הצטרפו לחסידות גדולי תורה חשובים שהיו באותו מעמד.

לא כל ניגון הוא בעל ערך רוחני וחשיבות של קדושה. ניגונים של סתם מחברים ומלחינים אין בהם ממש, ומפי משפיעים שמענו, שבניגון ישנה השפעה מתכונות נפשו של המלחין, ועל כן, שלילי הדבר, באם אין מחבר הניגון יהודי ירא שמים.

סוגים שונים יש בניגונים: ״ניגון שוטה״ – ניגון חיובי ובעל השפעה טובה, אשר חובר והושר ע״י חסידים בהזדמנויות שונות. ״ניגון ממולא״ – הוא ניגון בעל תוכן, שעימו התפללו חסידים בעבודת ה' בתפילתם באריכות. ״ניגון מכוון״ – הוא הסוג הנעלה ביותר, זהו ניגון שחיברו או שרו-האדמו״רים עצמם.

הניגון המקודש ביותר, הוא ניגון ה״ארבע־בבות״ של אדמו״ר הזקן, המיוסד על־פי הקבלה, ומפאת קדושתו שרים אותו רק בהזדמנויות קבועות ומיוחדות, אחת מהן – בהתוועדות ״י״ט כסלו״ – חג הגאולה וראש השנה לחסידות.

(לעיון נוסף: ״ספר התולדות – אדמו״ר הזקן״. המבוא ל״ספר הניגונים״ ח״א, מאת הרב ש. זלמנוב).

 

■

 

לפני הסתלקותו אמר הבעש״ט שיש לפניו את הברירה – להיות כמו באליהו הנביא – ״ויעל בסערה השמימה״ – בגופו, אלא שאין הוא רוצה לאבד את המעלה של מה שכתוב ׳׳כי עפר אתה ואל עפר תשוב״.

בענין זה, מתעוררת תמיהה גדולה:

איך יתכן שאליהו הנביא זכה לעלות עם גופו השמימה ואילו משה רבנו אדון הנביאים לא זכה לזה!

והביאור בזה: ישנם שני סוגים של עובדי ה׳: א. עובדי ה׳ בגופם, ב. עובדי ה׳ בנשמתם. ההבדל ביניהם הוא: כשעובדי ה' בנשמתם עוסקים בזיכוך הגוף, אזי עיקר הדגש שלהם הוא בהסרת ההעלם והסתר של הגוף, כפי שאור הנשמה יכול להאיר מבלי מונע ומעכב. ענינם הוא – גילוי אור הנשמה, אולם מאחר שהגוף מסתיר ומפריע לנשמה – לכן הם מזכים את הגוף. אך אצל עובדי ה׳ בגופם הדגש הוא אחר: הם משתדלים לא רק להסיר את ההעלם והסתר שלו, אלא בכוונתם להביא לכך שהגוף הגשמי עצמו יגלה אלוקות, שיתגלה האור האלוקי הטמון בגוף עצמו.

והנה, ענינו של משה רבנו היה – גילוי אור הנשמה. זה התחיל כבר עם לידתו, כשנתמלא הבית כולו אור, עוד לפני שעמל בקיום מצוות בגופו. עם השנים הלך משה רבנו ונתעלה בדרגה זו של גילוי אור הנשמה עד שהגיע לדרגות הגבוהות ביותר של גילוי הנבואה. גם גופו הגשמי היה מזוכך בתכלית, עד שהיה יכול לקבל את גילוי הנבואה ״על עמדו״ מבלי להתבטל ולאבד את מציאותו. אך הגוף עצמו לא האיר וגילה אלוקות מצד עצמו, אלא שכל מעלתו היתה בכך שהוא לא הסתיר על אור נשמתו של משה רבנו.

אליהו הנביא, לעומת זאת, היה מעובדי ה׳ בגופם. ענינו היה לגלות את הניצוץ האלוקי הטמון בגוף הגשמי עצמו. הוא הביא את הגוף הגשמי עצמו למצב שיאיר ויגלה אלוקות, לא רק בשל אור הנשמה שבקרבו, אלא מצד הגוף הגשמי עצמו, אמנם העילוי של האור לא היה כה גבוה כמו אצל משה רבנו, כי ככל שהגוף יזדכך ויתעלה, עדיין אין הוא מגיע לדרגת הגילויים של הנשמה. לפיכך היה אליהו הנביא בדרגא פחותה מזו של משה רבנו בענין הנבואה, וגם גופו לא עמד בפני הגילוי של הנבואה. אך היתה לו המעלה של גילוי האור האלוקי הטמון בגוף עצמו.

לכן, עלה אליהו הנביא דוקא בסערה השמימה, שהרי הוא זיכך והעלה כל כך את גופו הגשמי, בתור עובד ה׳ בגופו, עד שהגוף עצמו כבר האיר וגילה אלוקות, וממילא הוא נתעלה מדרגת העולם הזה, והיה יכול להימצא בעולמות העליונים. הגילוי האלוקי אצל אליהו הנביא לא בא רק מצד הנשמה, אלא גם מהגוף הגשמי עצמו, שהאיר וגילה את האלוקות שבו, ולכן עלה בסערה השמימה.

זה גם ההבדל בין גאולת מצרים שהיתה ע״י משה רבנו עובד ה׳ בנשמתו, לבין הגאולה העתידה: בגאולת מצרים בא הגילוי מלמעלה, מבלי שהעולם עצמו יזדכך ויתעלה מחומריותו, ולכן היה הגילוי ארעי ולא נצחי. לעומת זאת בגאולה הקרובה, יבוא הגילוי מלמטה, מצד העולם עצמו שנזדכך ונתעלה על ידי העבודה של ישראל במשך כל הדורות, ולכן הגילוי הזה יהיה נצחי, קבוע וקיים לעד.

משום כך, הגאולה העתידה תבוא ותתגלה ע״י אליהו הנביא ומלך המשיח, שכן ענינם הוא, גילוי האור האלוקי שבגשמיות עצמה, גילוי אור האלוקי הגנוז בגוף ובעולם.

זהו החידוש הגדול שבדרך הבעש״ט – שיטת החסידות: לפעול לזיכוך הגוף והעולם, לא ע״י שבירה, אלא ע״י רתימת הגוף והעולם לעבודת ה׳, וכך לגלות את ניצוצות הקדושה, הגנוזים בגוף ובעולם. והרי תכלית החסידות היא להביא לגאולה האמיתית והשלמה, כפי שאמר מלך המשיח לבעש״ט, כשעשה את עליית הנשמה הידועה בשנת ה׳תק״ז, שעל שאלת הבעש"ט: "אימתי קאתי מר?" – ענה המשיח: לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

והנה, אצל הבעש״ט, התבטא ענין זה של זיכוך הגוף והעולם, כהכנה לגאולה ולמען הבאת הגאולה, בכך, שאכן היה ראוי ומסוגל לעלות בגופו השמימה, כיון שדרך עבודתו היתה – של עובד ה׳ בגופו, והוא גילה את האור האלוקי שבגוף.

ויתרה מזו, מבאר הרבי: טעם הדבר שהבעש״ט בחר לקיים את ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״, מפני שתפקידו של הבעש״ט, כמקרב הגאולה, הוא: לקשר אל ״עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא״ את העולם כולו, מהמטה ביותר, מהנקודה הירודה והתחתונה ביותר! לפיכך נטל הוא על עצמו להעלות לקדושה ולקשר לה׳ – גם את המצב של ״עפר אתה ואל עפר תשוב״.

ודרך זו, של בירור הגוף והעולם ע״י לימוד החסידות ודרכי החסידות, והפצת המעיינות חוצה, מביאה לגילוי האלוקי האין סופי של הגאולה, שאז יקויים היעוד ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כי פי ה׳ דיבר״.

 

■

 

ה״התקשרות לצדיק״ היא ענין יסודי בתורת ושיטת הבעש״ט בעבודת ה׳, והיא מצאה את ביטויה מאז ראשית החסידות ועד ימינו אלה בקרב כל חצרות החסידות. דברי תורה והדרכה רבים נאמרו על כך, ואנו נשתדל להביא מעט, על קצה המזלג, ממקורות חב״ד, אך תחילה – ציטוט מספר ״כתר שם טוב״(עמ' 116 הוצ' קה״ת):

״תיקון בעלי תשובה – העיקר הוא ע״י גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו״. כלומר היהודי מתקשר לצדיק והצדיק מקשרו לה'. החסידות מלמדת ש״ראה הקב״ה בצדיקים שהם מועטים עמד ושתלן בכל דור ודור״, כדברי חז״ל, שכן כך יסד הקב״ה את עולמו, שיהיו ההשפעות לבני הדור – לעם ישראל, ועי״ז לעולם כולו, ניתנים מהקב״ה ל״צדיק יסוד עולם״ וממנו לכלל. ה״צדיק יסוד עולם״ מגיע למעלה זו, כיון שנבחר לכך מאת ה׳, אשר חנן אותו ב״נשמה כללית״ במדריגת ״יחידה הכללית״ של עם ישראל, ולכן מוטל עליו תפקיד זה.

מענין לצטט ״כתב התקשרות״ של כ״ק אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו״ע, אשר כתב יחד עם חבריו הצדיקים, המהרי״ל הכהן ור׳ זושא מאניפולי, ולהלן קטעים:

…״אנחנו החתו״מ נתקשרנו בנר״נ (נפש רוח ונשמה) שלנו להידבק במידותיו יתברך כביכול עי״ז שמקבלים אנחנו בלב שלם ומנפש חפצה, מידות של כ״ק מו״ר ארי דבי עילאה קדוש ה׳ מורנו ורבנו הרב רבי אברהם הקדוש שיחיה נצח״ (הכונה היא לר״א המלאך בנו של המגיד ממעזריטש)…להיותנו דבקים בו ליראה אותו ולאהוב אותו כמחז״ל לרבות תלמידי חכמים. וכל הגה אשר יוציא מפי קדשו מחוייבים אנחנו לקיים תומ״י במסירות נפש באמת, ועי״ז יעלה אותנו על סולם אלוקים איתו עימו בצוותא חדא״…

ועפ״י דברי חז״ל אשר ״צדיקים דומים לבוראם״, כדאי להזכיר בהקשר זה את דברי כ״ק אדמוה״ז בספר התניא – אשר ההתקשרות והדבקות של חכמת האדם עם חכמת ה׳ – היא ע״י לימוד חכמת ה' בתורתו, ומדותיו של היהודי דבקים במידותיו של ה׳ כשמתבוננים ומתפעלים בענינים המעוררים אהבת ה׳ ויראתו וכו', וכח המעשה – על ידי שמקיים מעשה המצוות – מצות ה׳ במעשה בפועל וכו', וכן הדיבור – בדברי התורה שמדבר בפיו, והמחשבה – במחשבת התורה שחושב במוחו. ועפ״י דברי כ״ק אדמוה״ז בכתב ההתקשרות שלו למי שקיבל על עצמו כרבו, מובן ופשוט כיצד יש להתקשר ולדבוק ב״צדיק הדור". כלומר: לעסוק בלב שלם ובנפש חפצה בכל מה שגילה מעצמו אלינו, בתורתו והנהגותיו הק׳, וכל אשר יצא מפיו, ״מחוייבים אנחנו לקיים תיכף ומיד במסירות נפש באמת״.

בספר ״היום יום״, מביא הרבי, מדברי הרבי הריי״ץ בנושא ההתקשרות, מענין לצטט תיאור של ״ההתקשרות״, מכיוונו של רבי, המתאר את התקשרות הרבי לחסידיו:

״אצל כ״ק רבותינו הקדושים, הרי מלבד הענין של התעוררות רחמים על המקושרים – הייתה עבודה של הזכרת המקושרים בינו לבין עצמו, ולהתבונן בענין אהבתם והתקשרותם כמים הפנים, שזה מעורר את כוחותיו הפנימיים של זה שמתבוננים אודותיו. כפי שרואים במוחש שכאשר מביטים בחזקה על אדם, נאלץ הוא להחזיר מבט, כי הבטה פנימית מעוררת עצם הנפש – וכך גם בכוח המחשבה״. (״היום יום״, יו״ד שבט).

ועוד: ״האהבה היא רוח החיים בעבודת החסידות: החוט המקשר (את ה)חסידים בינם לבין עצמם, והחוט המקשר(את ה)רבי עם חסידים וחסידים עם הרבי. זהו גם בדרך ״אור ישר״ וגם ובמילים ברורות ומעשיות: ״השואל במה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים… ההתקשרות האמיתית היא ע״י לימוד התורה, כשהוא לומד ה״מאמרי חסידות״ שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ״ש ותלמידי ה״תמימים״ יחיו בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהילים ובשמירת זמני הלימודים – הנה בזה הוא ההתקשרות״ (שם, כ״ד סיון).

נראים הדברים, שההתקשרות ל״צדיק הדור״ שבכל דור, היא הרגל והכנה להתקשרות העם עם מלך המשיח, כדברי הרבי: ״והרי המינוי דדוד מלכא משיחא כבר היה, כמו שנאמר: ״מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו״, וצריכה להיות רק קבלת מלכותו ע״י העם, וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלמה״. (משיחת ש״פ משפטים תנש״א).

 

■

 

הבעש״ט היה איש אלוקים, גאון עולם בנגלה ובנסתר, שזכה לגלות בעולם את פנימיות התורה זו תורת החסידות הסוללת את הדרך לגאולה. מאידך, הבעש׳׳ט התפרסם ביותר בגין מופתיו, עד כדי כך שכשרוצים לתאר מופת נפלא שלמעלה מהטבע, אומרים: ״זהו      א בעל־שמס׳קע מעשה״.

ויש לשאול: א. מה הקשר בין תפקידו של הבעש״ט כמגלה שיטה חדשה בעבודת ה׳ וחלק נעלה בתורה, – תורת החסידות, לדרכו ושיטתו – לחולל מופתים נפלאים בכל עת? ב. בכלל, מה הצורך והתועלת במופתים?

התשובות לכך מצויות בתורתו של הרבי מה״מ: בשיחת ש״פ בשלח י״ג שבט תשט״ו אמר הרי:

״תורה בכלל היא בעה״ב על מציאות העולם, כדאיתא בירושלמי (כתובות פ״א ה״ב) על הפסוק ״לא־ל גומר עלי, שע״י פסק הלכה של בית דין משתנית מציאות העולם, שבתוליה חוזרין וכיו״ב. אמנם בזה גופא ישנו חילוק בין אופן הפעולה מצד גליא דתורה לאופן הפעולה מצד פנימיות התורה.

הענין ד״לא־ל גומר עלי״ שמצד גליא דתורה – אינו מופת שהוא באופן של אי התחשבות עם הטבע לגמרי, כי אם שטבע העולם נעשה כפי פסק התורה, אבל עדיין ישנה הגבלות הטבע. משא״כ מצד פנימיות התורה – כיון שעל ידה נעשית העבודה באופן של שטות דקדושה שלמעלה מטעם ודעת, שקשור עם גילוי עצם הנשמה – אזי מתבטלים לגמרי כל הגבלות הטבע, שזהו ענין המופתים.

ועפי״ז יובן הטעם שעיקר גילוי המופתים היה ע״י הבעש״ט – כיון שהבעש״ט גילה פנימיות התורה, ובמילא גם העבודה שלמעלה מטעם ודעת, שמצד זה מתבטלים כל הגבלות הטבע, שזהו ענין המופתים.

וכמובן היו מופתים אצל רבינו הזקן (בעל התניא והשו״ע) כידוע הפתגם שאצל רבינו הזקן התגלגלו מופתים, אלא שלא היה פנאי להגביהם… כיון שהיו שקועים בלימוד פנימיות התורה.

ולענין הצורך והתועלת במופתים מצינו בתורת הרבי את ההתבטאויות הבאות:

״מופתים וסיפור נפלאות הצדיקים, פועל רוממות בנפש, יציאה ורצון לנתק את עצמו ולא במעט מהגשמיות וכו'. וזה פועל הזזה גם בנפש השפלה, או הנמצאת במצב שפל גם כן״.

״המופת הוא ראיה, בכלל: על מציאות ענין המופתים ושידוד הטבע, ובפרט: על קדושת האיש העושה את המופת, או על אמיתות הענין שעליו בא המופת להוכיח״.

״בימינו אלו אשר המלכות נהפכה למינות ופשתה שיטה ר״ל, שאין בעולם כי אם החומר והגשם וחוקיים הטבעיים המושלים בו. כי השכל והרוחניות אינם אלא תולדות הגשם וצורתו, ואין להם קיום בפני עצמו. עם בנ״י, אשר כולם הם מאמינים בה׳ אחד מפני צוק העיתים וכו', האמונה בסתם בני אדם היא בדרך מקיף בלבד. ואינה ניכרת ונרגשת במעשי האדם היום־יומיים כלל. גם מפני רוב טרדות הפרנסה שמושקעים בהם יומם ולילה, שכלו ומוחו של אדם עסוקים רק ברצון למצוא ע״י את פרנסתו. ואי אפשר אשר במשך הימים לא יגשים כל זה (את) האדם שכלו והבנתו.

עתה הרי מופת הנראה לעיני בשר מעלה את האדם – ולו רק לשעה – מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. כי לפתע פתאום יראה אור בחושך שבו נמצא עד עתה. ירגיש אשר אין הגשמיות שסביבו עב וחשוך כל כך, כי רק הרוחניות הוא המהווה ומחייהו בכל עת ובכל שעה וכו', וגבוה על גבוה וגבוה עליהם בורא הכל, שהוא המושל ושולט גם בעוה״ז הגשמי והחומרי״. (קטעים ממכתבו של הרבי אל אדמו״ר הריי״ץ, ב׳ שבט תרצ״ב).

שיטתו של הרבי נשיא דורנו, הבעש״ט של דורנו, בענין זה ברורה ביותר: יש צורך במופתים בעקבתא דמשיחא, אשר לכן עשה הבעש״ט מופתים לאין שיעור.

ובימינו אלה ערב הגאולה, יש צורך במופתים – הן מפאת הירידה הרוחנית המחייבת עידוד שמימי נוסף, והן כהכנה לגאולה – ש״כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות״. ואכן, הרבי הוא פלא ו״עושה פלא״, וממשיך ביתר שאת ועז בדרכו זו גם כיום, בריבוי מופתים וניסים, בכל יום ויום. (וראה בכ״ז באריכות בשיחת ש׳׳פ בשלח תשי״ד).

והי יזכנו לראות בנפלאות טובות של הגאולה השלמה, בעת שיגלה לעיני בשר את נשיא דורנו משיח צדקנו והייתה לה׳ המלוכה!

 

■

 

 

הבעש״ט הק׳ ותלמידיו הקדושים נהגו לקיים ״סעודת משיח״ ביום שביעי של פסח, לאחר תפילת מנחה. ביום שביעי של פסח, ובמיוחד בסיום היום, מאיר בתוקף ״גילוי הארת המשיח״, ומכיון שהעולם הולך ומתקרב לביאת המשיח, לפיכך דוקא הבעש״ט הק׳, שמלך המשיח ענהו בהיכלו – על השאלה – ״אימתי קאתי מר״? – ״לכשיפוצו מעינותיך חוצה״, מגלה ומנהיג דוקא בדורות אלו שמהוים הכנה לגאולה הקרובה, ענין של ״סעודת משיח״ כהכנה לגאולה, וטעימה ממנה.

מבואר בחסידות שביציאת־מצרים נתחדשה כללות הגאולה ונפתח אז הצינור גם לגאולה העתידה בב״א. ומכיון שבכל שנה ושנה חוזרת וניעורת אותה ההמשכה שהיתה בפעם הראשונה (החיד״א ב׳׳לב דוד״, פכ״ט), הרי שבחג־הפסח שבכל שנה מתעורר (לא רק הגילוי של יציאת־מצרים אלא גם) גילוי הארת המשיח. מכיון שידוע שכל המשכה – בסיומה היא מאירה בתוקף יותר (ראה סידור עם דא״ח ל״בעל התניא״), הרי שתוקף הגילוי של יציאת־מצרים, וכן הגילוי של הגאולה העתידה שנכלל בו, הוא ביום האחרון של פסח, ובו גופא בסופו של יום.

תוכן עניני הגאולה והמשיח, מופיע גם בקריאת התורה ובהפטרה של שביעי של פסח, אלא שאז מבטא זאת היהודי רק בדיבור (הקריאה והאמירה) ובמחשבה (הכונה). נוסף על־כך – בעת ״סעודת משיח״, הוא מבטא ענין זה גם במעשה בפועל, בסעודת־מצוה. את הכונה הקדושה של גילוי הארת משיח – הופך היהודי ל׳׳דם ובשר כבשרו״ – על־ידי שאוכל סעודת מצוה בכונה זו, ובפרט שסעודה זו חדורה בדברי תורה וחסידות בעניני משיח וגאולה, תוך חיזוק האמונה בביאת המשיח, מתוך התלהבות דקדושה. וזה – מעין מה שלעתיד־לבוא – יקויים ״וראו כל בשר״, דהיינו שהקדושה תחדור ותתגלה בגוף הגשמי. כך כהכנה לזה, עושה היהודי בדוגמת זה, וסועד סעודה באכילה ושתיה גשמית, ובמיוחד שאוכל מצה – ״מאכל האמונה״ כמבואר בזוהר הקדוש, – בכך משתף הוא את גופו הגשמי – בקבלת ״גילוי הארת משיח״ על־ידי כוונתו הקדושה והפנימית בסעודה זו.

הגאון האלוקי הוד כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב זי״ע מייסד ישיבות ״תומכי־תמימים״, אשר ה״חפץ חיים״, הגאון ר׳ חיים מבריסק, והגרח״ע גרודזנסקי זצוק״ל – חרדו לשמו, סעד בשנת ה׳תרס״ו סעודת אחרון־של־פסח ביחד עם מאות תלמידי הישיבה וציוה לתת לכל תלמיד לשתות ״ארבע כוסות״, ואז אמר: ״דאס איז (זוהי) סעודת משיח״. מובן שההוראה היא לא רק לאותה שנה, אלא עבור כל השנים, ואת טעם הדבר מגלה הרבי נשיא דורנו:

על־פי נגלה: אחד הטעמים בד׳ כוסות של פסח הוא, שהם כנגד ד׳ כוסות שבגאולה, שאז הקב״ה עתיד להשקות את אומות העולם ד׳ כוסות של פורענות, וכנגדן עתיד הקב״ה להשקות את ישראל ארבע־כוסות של נחמות (ירושלמי פסחים רפ״י, ב״ר פ״ח,ה.). ומכיון שביציאת־מצרים נפתח הצינור גם לגאולה העתידה שלכן שייכים ד׳ כוסות דלעתיד לחג־הפסח, כל־שכן וקל־וחומר – שענין ד׳ כוסות דלעתיד שייך לאחרון של פסח, בסופו של יום, בסעודת משיח, שכן מטרתו לעורר את הגילוי של ד׳ הכוסות שלעתיד־לבוא. והרי ״כל הגילויים דלעתיד־לבוא תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו״ (תניא פל״ז). וזאת פועלים ע״י שתיית ד׳ כוסות בסעודת משיח, שעי״ז ״ממשיכים״ את גילוי ה״ד׳ כוסות דלעתיד״.

ועל־פי הסוד: ענין זה של שתיית ארבעה כוסות בסעודת משיח, נתחדש כאמור על־ידי כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, בשנת תרס״ו. שנה זו (שהיה עליה ״קץ״ מגדולי ישראל), התאפיינה בגילויים עמוקים ונשגבים, אך מפורטים ומוסברים להפליא במאמרי החסידות רבי־הכמות ואדירי־האיכות של אדמו״ר הרש״ב, (שההילולא שלו בב' ניסן). בספרו הגדול ״המשך תרס״ו״ נתבארו כמה וכמה פרטים בענין הגילוי דלעתיד־לבוא, אף שכתב הרמב״ם (הל׳ מלכים פי״ב) שדברים סתומים הם.

והנה, ״יין״, הרי לא רק שיש בו טעם, אלא שגורם גם שמחה ותענוג ו״אין אומרים שירה אלא על היין״. וכידוע ש״יין״ שייך ל״סוד״. מכיון שענינה של חסידות חב״ד הוא לא רק לגלות ולפרסם את תורת הבעש״ט אלא להוסיף בה טעם ותענוג כטעימה מ״תורתו של משיח״ וכהכנה ו״כלי״ לביאתו, אשר על־כן – הוספת מנהג שתיית ארבע־כוסות נתגלה על־ידי הרבי הרש״ב – ״הרמב״ם של תורת החסידות״.

■

״בעל-שם׳סקע הנהגה״

הביטוי "בעלשם'סקע הנהגה", (הנהגה בעש״טית) מבטא הנהגה שאין לה אחיזה בדרכי הטבע. וזאת – כאשר מדובר אודות עניינים השייכים לעולם הזה הגשמי והחומרי, שהרי ביטוי זה בא לתאר את הנהגת הבעש״ט באופן של ״מופתים״ בענייני העולם הזה הגשמי והחומרי.

וכפי שרואים בכל הסיפורים אודות גדלותו והפלאתו של הבעל־שם-טוב שמופיעים בספר ״שבחי הבעל-שם-טוב״, שיש אומרים שחלק חשוב מסיפורים אלו נלקטו על-ידי המחבר מתוך דברים ששמע מן האדמו״ר הזקן, ואף שאין הכרח והוכחה שכל פרט ופרט הוא בתכלית הדיוק, הנה בנוגע לתוכן ונקודת הדברים, סביר להניח (על יסוד דבריהם של כו״כ) שדברים אלו יש להם יסוד. וכל סיפורי המופתים שבו הם בנוגע לעניינים הקשורים עם גשמיות העולם.

סיפרו רבותינו נשיאינו שאצל אדמו״ר מהר״ש ראו עניינים בעש״טיים (׳׳בעל שס׳סקע הנהגות״) בדוגמת אופן הנהגת הבעש״ט. דהנה ״שם״ סתם, קאי על שמו של הקב״ה, ״שם-טוב״ – קאי על ההמשכה משמו של הקב״ה באופן דטוב הנראה והנגלה, דהיינו שכל בני האדם, רואים שאפילו ענינים דחסדים המכוסים נמשכים ומתגלים באופן דחסדים הגלויים, בטוב הנראה והנגלה. ונוסף לזה – ישנו הענין ד״בעל שם טוב״, היינו שהוא בעל־הבית על כללות הענין ד״שם טוב״. וכפי שכותב הצדיק רבי מנחם מנדל מהורודוק על הבעש״ט: ״היו היה דבר השם ביד הבעל-שס-טוב, ויגזור אומר ויקם, אחד היה ומהקדמונים לא קם כמוהו״.

ועל דרך זה מובן בנוגע להנהגתו של אדמו״ר מהר״ש (ממלא מקומו של הבעש״ט) שאצלו מצינו הדגשה מיוחדת בנוגע להנהגתו בעניינים בעש״טיים (בעל-שס׳סקע הנהגות), והנה משך זמן שענין זה לא היה בפרסום ועד לדורנו זה, שאז נתגלה על-ידי כ״ק אדמו״ר מהוריי״צ – כללות ההנהגה ד״לכתחילה אריבער״ – הנהגתו ודרכו של האדמו״ר מהר״ש, אשר היא היא – דרכו והנהגתו של הבעש״ט, תוך כדי שלילת הנהגת העולם.

פתגמו של האדמו״ר מהר״ש הוא: שסדר העולם הוא שלכתחילה מנסים לילך ״ארונטער״ (מלמטה), ורק כאשר אין מצליחים וכו׳ מנסים לילך ״אריבער״, ואילו אני אומר – מסיים אדמו״ר מהר״ש – שצריכים לילך ״מלכתחילה אריבער״ (=מלכתחילה ״מלמעלה״).

הנהגתו של כ״ק אדמו״ר מהר״ש בדרך זו של ״לכתחילה אריבער״, התבטאה בריבוי מופתים שעשה, למעלה מדרך הטבע לגמרי. והדבר בא לידי ביטוי גם ביחס שלו כלפי מלכות המדינה: בהיותו במדינה שהיתה נתונה תחת שלטון של מלכות אדירה, הנה אע״פ ש״דינא דמלכותא דינא״, ואע״פ שישנו ציווי ״ודרשו את שלום העיר וגו׳ – אעפ״כ, כאשר דובר אודות עניני יהדות, לא התפעל האדמו״ר מהר״ש משום דבר, והתייחס למלכות המדינה באופן ד״לכתחילה אריבער״, ועל ידי זה הצליח בכל הפעולות שלו.

והנה סדר והנהגה ד״לכתחילה אריבער״, כדרכם ושיטתם של הבעש״ט ואדמו״ר המהר״ש – הוא מצד ענין ה״אמת״ שבדבר: ענין ה״אמת״ מורה על העדר השינוי בדבר, היינו, שכפי שהענין הוא אצל מצוה המצוות כן נמשך הוא למטה ללא כל שינויים מצד המקום ששם נמשך הדבר, לכן כאשר צריכים לפעול בענין מסויים, הולכים בשמחה והתפשטות כו׳, ״לכתחילה אריבער״, כי יודעים שמדובר אודות פעולה שקשורה עם מצוה המצוות, ובודאי יצליחו לפעול זאת גם למטה-מטה, ואילו סברת העולם שצריך לילך ״ארונטער״ – הרי זה כתוצאה מהשינויים שישנם במקום הפעולה, היפך ענין האמת.

ומאחר שענין זה ד״לכתחילה אריבער״ בכל הענינים בגשמיות וברוחניות נתגלה ונתפרסם בכל העולם (כולל – ההעלם דעולם), מובן, שהיכולת נתונה לכל אחד ואחד מישראל, שכאשר יחליט באמיתיות ללכת בדרכיו ובאורחותיו של בעל יום ההולדת דב׳ אייר, ויהא במעמד ד״צוותא וחיבור״ עימו, על־ידי קיום הציוויים וההוראות שלו – יקבל גם הוא את הנתינת כח שפעולותיו בכל עניינים אלו יהיו באופן ד״לכתחילה אריבער״ ובאופן הנהגת הבעש״ט.

והנה, כל האמור לעיל הוא מתוך ולפי שיחות הרבי מה״מ, שבספר ״מלכתחילה אריבער״, וראוי לסיים רשימה זו בלשונו של ה׳׳כסף משנה״ על הרמב״ם – ״דברי רבנו – ראויים אליו״, וד״ל.

 

■

 

שית אלפי שנין דהוי עלמא

מובא בספרים הקדושים אשר מתקופת האלף השישי ובמיוחד במחציתו השניה, והיינו משנת ה׳ אלפים ת״ק ואילך, התחיל להפציע שחר הגאולה ואורו של משיח החל להתנוצץ בעולם. ובלשון האור החיים הקדוש (פרשת פנחס כ"ו, י"ט): ״ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום״.

וכפי שמבואר בספר ״מאמרי אדמו״ר הזקן על פרשיות התורה״ – בעל התניא והשו״ע (ח״א ע"ט תכ-א) ״והעולה מדבריו שם שהתחלת ניצוצי הגאולה היה מתחילת ת״ק לאלף השישי ע״י צדיקי קדושי עליון שהיו בהתחלות ת״ק לאלף השישי״. ע״ש.

דברים אלה עולים בקנה אחד עם דברי חז״ל והמפרשים ש״שית אלפי שנין דהוי עלמא״ מכוונים לששת ימי בראשית, וכשם שבסוף מעשה בראשית, ביום השישי נברא האדם, תכלית הבריאה כולה להכיר ולהודות לבורא העולם ״בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה^' עושינו״, כמו כן ביאת המשיח מיועדת ע״י ההשגחה העליונה לאלף השישי, או אז יתקיים ע״י המלך המשיח ״והיה ה׳ למלך על כל הארץ״ שהבריאה כולה תכיר במלכות ה׳ ותתאחד לעבדו שכם אחד״.

ומבואר בזה בפרטיות, דעל פי זה עיקר זמן הגאולה הוא בבוקרו של יום השישי לאחר חצות היום, וקודם לזה כהכנה לגאולה, יועד ע״י ההשגחה העליונה שעם תחילת בוקרו (״עלות השחר״ וכו') של האלף השישי והיינו במחציתו השניה של האלף משנת ה׳ ת״ק ואילך, יתחיל התנוצצות הגאולה כהכנה לביאת המשיח. ובתוככי זמן זה, הנה בכל תקופה (בחינת ״עלות השחר״, ״נץ החמה״, ג׳ שעות ראשונות וכו', מתחזקת יותר התנוצצות זו. (ראה ב״ויקהל משה״ עמ' נ"ז, ובהקדמה לספר ״אור החמה״ למקובל הרה״ק ר״א אזולאי, ועוד.)

ואכן, בסמיכות לתקופה זו, שנת ה׳ ת״ק, מביאה ההשגחה העליונה להתגלות הקדוש האלוקי רבנו הבעל שם טוב, שהתגלה בח״י אלול ה׳ תצ״ד, כהקדמה לשנת ה׳ ת״ק כדי לגלות את תורת הבעש״ט. בכך החלה ״התנוצצות הגאולה״, כפי שכותב בספר ״שארית ישראל״ בליקוטים ושער ההתקשרות – ״מהבעש״ט ואילך התחיל להתנוצץ התגלות המשיח. וכן כתב בפרי צדיק לרה״ק ר׳ צדוק הכהן עמ^' כ"ג. ובספר ״זכר צדיק״ (י',א') מביא בשם הרה״ק מקאיידינוב: ״כל דרך הבעש״ט הקדוש נ״ע הוא ללמוד עצמו למשוך להעבודה שיהיה בימות המשיח כי ממנו ואילך התחיל להתנוצץ ניצוצי נשמת משיח בראשי הדור״.

ובספר המאמרים תרס״ג־ד עמ׳ רנ"ב מגלה כ״ק אדמו״ר מהורש״ב מליובאויטש: ״ולכן קראו לו בשמים לבעש״ט דוקא ״בעל שם טוב״, שהוא המשיך למטה כתר שם טוב, שהוא מדריגת משיח״.

ואכן אחד הענינים העיקריים בעבודתם של הבעש״ט ותלמידיו הק' הוא להתחיל לגלות בעולם עניני פנימיות התורה וסודותיה – ״מסתרי צפונותיה״, כטעימה והכנה ל״תורתו של משיח״ בזמן הגאולה, אשר עתיד הוא לגלות את הסודות הכמוסים ביותר.

ובלשון קדשו של אדמו״ר מהורש״ב (סה״מ תרס״ג-ד עמ׳ רנ"א): ״כיוון שהתחיל יום השישי שנת ת״ק היתה זכות והמצווה לטעום מהמאכלים של שבת. ולכן נשלח לעוה״ז הבעש״ט ז״ל לגלות פנימיות התורה״.

וכך משמע מדברי הזוהר ח״א קי"ח,

א: שתחילת התגלות פנימות התורה הוא קודם הגאולה ובסמיכות אליה כמפורש שם: ״וכד יהי קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחוכמתא ולמנדע בי׳ קוצין וחושבנין ובההוא זמנא אתגליא לכולא״. וברעיא מהמנא פרשת נח (זוהר ח״ג קכ"ד, ב) מבואר שהתגלות זו של פנימיות התורה לפני הגאולה היא הכנה הכרחית לביאת המשיח ״ובגין דעתידים ישראל למטעם מאילנא דחיי דא איהו ספר הזוהר ונפקא ביה מן גלותא ברחמים״.

ואף שהדבר הותחל כבר ע״י האריז״ל, הנה מבואר בסה״מ תרס״ג-ד (שם) שמעת האריז״ל החלה רק בחינת ״יניקה״, ואילו מהבעש״ט ואילך, הרי זה דוקא בפרסום וגילוי לכל.

(וראה בהרחבה נפלאה בכהנ״ל בספר ״התקופה והגאולה במשנתו של הרבי מליובאוויטש״ שער ב׳)

 

■

 

איתא בספר ״מאור עיניים״ (ס״פ פנחס) בשם הבעש״ט: ׳׳שצריך כל אחד מישראל לתקן ולהבין חלק קומת משיח השייך לנשמתו, כנודע ש״אדם״ הוא ראשי תיבות: אדם דוד משיח, עד שיתוקן ויתכונן כל הקומה ויהיה יחוד כללי בתמידות במהרה בימינו״.

תוכן עניין זה שגילה מורנו הבעש״ט אשר ישנו ״ניצוץ משיח״ שבנשמתו של כל יהודי, דורש ביאור. ואכן נתבאר הדבר במשנת חב״ד, וכך מבאר הרבי: עניין זה (שיש אצל כל יהודי חלק מנשמתו של משיח) מוכרח בלאו הכי – דמכיון שמשיח גואל את כל העולם כולו, הרי בהכרח לומר שיש לו שייכות לכל העולם כולו, היינו שיש חלק ממנו אצל כאו״א מעם ישראל, ורק משום זה ביכולתו לגאול את כל העם כולו.

וכפי שאמר משה רבנו ״שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו״, היינו, נוסף לזה שמשה רבעו שקול כנגד כל בני ישראל כמבואר במדרז״ל, ישנו חלק ממשה רבנו אצל כאו״א משישים ריבוא בני ישראל – אנכי בקרבו״ ורק משום זה היה משה רבנו יכול להוציא את בני ישראל ממצרים.

וכשם שזה בנוגע למשה רבנו – גואל ראשון, כך הדבר בנוגע למשיח (גואל אחרון): כשם שהנשיא הוא בחי׳ ״יחידה כללית״ – משיח – של הדור, שבדורנו הוא הרבי מו״ח נשיא דורנו, כך יש בכל יהודי בחי׳ יחידה שבנפש. וכפי שאומרים חז״ל (ב״ר פי״ד,ט'. ועוד) שבנוגע לכל נשמה – ״חמישה שמות נקראו לה, נפש רוח נשמה חיה ויחידה.״ כלומר: לכל יהודי יש בחינת ״יחידה״ שבנשמתו, ולא רק כפי שנשמתו קיימת למעלה, אלא אף כפי שהיא יורדת למטה בגוף. ועפ״י הנ״ל שיחידה היא בחי׳ משיח, נמצא שלכל יהודי יש את המשיח (״יחידה״ שבו).

והנה, ברור שהעובדה שהקב״ה ברא כל יהודי כך שיהיה בנשמתו ניצוץ משיח, מחייבת אותנו לנצל בעבודת ה׳, כח נפלא זה שנטע הקב״ה בכאו״א מאיתנו. אלא שנשאלת השאלה כיצד בא לידי ביטוי בעבודת ה׳, ״ניצוץ משיח״ שבכאו״א? מבאר הרבי: כאשר ניתן ליהודי בחי׳ ״יחידה״, ניצוץ משיח, אין זה בשביל שזה ״יישן״ אצלו ח״ו (שהרי ״כל מה שברא הקב״ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה״ [שבת ע״ז, ב']) אלא שעליו ללבות ״ניצוץ״ זה, עד שיגלה בכך את בחי׳ ״יחידה הכללית״, משיח צדקנו.

והנה, בכל יהודי ישנם ״עשר כוחות הנפש״: חכמה, בינה דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח הוד יסוד מלכות, כולם כוחות של הנפש האלוקית, ויש להשתמש בכל כח מכוחות הנפש לעבודתו יתברך. ובספרי ״החשבון״ מצינו ש״שליח״ ועוד ״עשר״ בגימטריא – עולה – ״משיח״ (=358), לאמר: ע״י שמקיימים את שליחות ה׳ בעולם הזה, עם עשר כוחות הנפש, מלבים את ה״ניצוץ משיח״ שבנפש. ולא די בעבודה עם עצמו, אלא יש לקיים עם כל עשר הכוחות את השליחות של הפצת אלוקות ב״חלקו בעולם,״ ועד לכל העולם, ולגלות את בחי׳ ה״יחידה״ (״ניצוץ של משיח״) בכל יהודי שפוגשים עד שבכך יגלה בעולם את בחינת ״יחידה הכללית״ – משיח.

וכתורת הבעש״ט (כתר שם טוב הוצאת קה״ת הוספות ס״ג) על הפסוק ״והלכת אל המקום אשר יבחר ה׳ אלוקיך לשכן שמו שם״: כאשר יהודי הולך למקום מסויים אין זה שהוא ההולך אלא מוליכים אותו, ההשגחה העליונה, והשליחות היא ״לשכן שמו שם״ – לפרסם אלוקות בעולם! כלומר: עבודתו של כאו״א מישראל היא – לעורר ולגלות את בחי׳ ״משיח״ שבנשמתו, ולפעול ש״משיח״ זה יגאל אותו וכל אשר לו – גאולתו הפרטית, ובגאולה פרטית זו תלויה הגאולה הכללית. שכן כאשר יהודי פועל את הגאולה הפרטית ע״י בחי׳ ״משיח״ שבו, ומצטרף בענין זה גם יהודי שני ושלישי וכו' – אזי נפעלת הגאולה דכללות העולם ע״י משיח הכללי.

וכאשר עבודתו היא באופן שמעורר ומגלה את בחי׳ משיח שבנשמתו, שעי״ז נפעלת גאולתו הפרטית – אזי מתגלים אצלו כל שלושת הבחינות של אדם, דוד ומשיח, שבכל יהודי יש בו מבחי׳ אדם בהיותו צאצא שלו, ומבחי׳ דוד מפני היותו ״מלך ישראל – חי וקיים״, ואדרבה: בחי׳ משיח שבו היא העיקר, כמודגש במילה ״מאד״ (הראשי תיבות: משיח אדם דוד) שנאמרה אודות משיח (״ירום ונשא וגבה מאד") שהאות מ' (- ״משיח״) היא הראשונה, מכיוון שעניינו של משיח מאיר אצלו בגילוי ובהדגשה יותר, ובאופן של ״מאד״, דהיינו שעבודתו היא למעלה ממדידה והגבלה לגמרי, שזו המשמעות של ״מאד״. (וראה בהרחבה ב״שערי גאולה״ חלק ״ימות המשיח״).

■

 

"בירור הניצוצות״ הוא מושג יסודי שמופיע רבות בתורת הבעש״ט ובסיפורים אודותיו. הרבי מצטט ומציין בכתי״ק ב׳היום יום^, חלק שני וזו לשונו: ״סוף ד״ה תחת אשר לא עבדת (לקו״ת פ׳ תבא) בהכת״י הוספה בזה״ל: בשם הבעש״ט ז״ל, נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ באיים הרחוקים, וגם מה שתועים בדרך להתהלך בעיירות, הוא כדי לטהר ארץ העמים שאוירם טמא, וישראל באמונתם הפשוטה בלב כאו״א מישראל אף שהוא בבחינת שינה, אפילו הכי מטהרת טומאת האויר, מפני שהוא עטרת בעלה וכו׳״.

אימרה נוספת המבטאת את ״בירור הניצוצות״, אמר הבעש״ט על הפסוק ״סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו״, ופירש כך: בכל דבר גשמי מהדברים המותרים ישנו טוב ורע: הגשמי הוא רע, והחיות האלוקי המחיה את הגשמי – הוא טוב. על האדם המשתמש בגשמי להיות ״סור מרע״ – לא לרצות בתענוג הנמצא בגשמי, ולהיות ״ועשה טוב״ ־ לרצות להיות ניזון ולהיוושע מהחיות האלוקי שבדבר הגשמי. ״בקש שלום ורדפהו״ – האדם שהוא ״סור מרע ועשה טוב״ צריך לרדוף ולבקש לעשות שלום בין הגשמי לבין חיות האלוקי שמחייהו״ (״היום יום, ה׳ מנ״א).

על סוד ״עבודת הבירורים״ גילה כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב לאחד מחסידיו ב״יחידות״ וכה אמר: ״מאז שאמר הקב״ה לאברהם אבינו ע״ה ״לך לך מארצך״ וגו׳ וכתיב ״ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה״ – הותחל סוד הבירורים. וע״פ גזירת ההשגחה העליונה, אדם הולך למסעיו במקום אשר הניצוצות הצריכים להתברר על ידו מחכים לגאולתם. הצדיקים שהם בעלי ראיה, רואים הם באיזה מקום הבירורים שלהם מחכים להם, והולכים שמה בעצמם, ועמא דבר, הנה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, מסבב כמה עילות וסיבות שיבואו למקום ההוא, אשר שם הוטלה עליהם העבודה בעבודת הבירורים״(׳היום יום׳, א^' חשון)

ענין זה של ״עבודת הבירורים״, דורש כמובן הרחבה וביאור. ביאור הענין: בספרי הקבלה והחסידות מבואר על הפסוק ״ורוח אלוקים מרחפת על פני המים״, ש״מרחפת״ רומזת על מת-רפ״ח. הכוונה היא לרפ״ח (288) ניצוצות שמעולם התוהו (עולם עליון ביותר, שאין ביכולת עולם ה״תיקון״ שבכללו גם העולם הזה, ״לסבול״ גילוי אור כה נעלה). הקב״ה הוריד לעולם ניצוצות קדושה אלו באופן של העלם והסתר רב ביותר, לאחר שפעל בהם שבירה ונפילה (״מת״), ורק באופן כזה יכול העולם לקבל ניצוצות אלו כשהם מוסתרים וצפונים בחלקי הבריאה.

העובדה שהדבר נרמז בפסוק עליו דרשו חז״ל – ״ורוח אלוקים מרחפת – זו רוחו של משיח״, אכן מעידה על הקשר שבין הדברים: כדי שהעולם יהיה ראוי לאור הגאולה שהוא אור שנעלה באין ערוך מהעולם, והוא בבחינת ״אורות דתוהו״, עמלים ישראל בזיכוך העולם ובפדיית ניצוצות אלו, ועל ידי כך מכשירים את העולם לגילוי של אור נעלה זה, שבזמן הגלות יכול היה להיות בעולם רק באופן של נפילה והסתר עצום.

תוכן עבודת האדם בזמן הגלות הוא – בירור וזיכוך חומר העולם והעלאתו לקדושה. עליו לגלות בכל דבר את הניצוץ האלוקי הטמון בו, לייחדו ולקשרו במקורו ושרשו בקדושה האלוקית. הדרך לכך היא פשוטה וברורה: בכל מגע ומפגש של היהודי עם כל פרט ופרט שבבריאה עליו לנהוג בו עפ״י הרצון העליון של הקב״ה שהתגלה בתורה. עניינים שליליים יש לדחות ועניינים שניתן לרתום לעבודת ה׳ ולקיים בהם מצוות יש לקרב, בדרך זו, מתבררים ניצוצות הקדושה שהתערבו בענייני העולם הגשמי והחומרי עד לתערובת של ״טוב ורע״, והם עולים לקדושה. הדבר פועל זיכוך בעולם, ומביא שפע של קדושה על היהודי, גופו ונפשו, ״חלקו בעולם״.

בגמר שלימות הבירור והזיכוך, נעשה העולם כולו ראוי להתגלות אורו של משיח, אשר יתגלה דוקא בעולם הזה הגשמי, שכן ״נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים״(תנחומא נשא ט"ז, תניא פל״ו).

נמצא שביאת המשיח תלויה בהשלמת בירור ניצוצות הקדושה, ואכן כך כותב אדמו״ר הזקן ב״תורה אור״ (וישב עמ' כ"ז): ״ומה שנמשך הגלות כ״כ הרבה יותר מן י״ז מאות שנה, וידוע שהכוונה הכל לברר הרפ״ח ניצוצין, וכשיוגמרו כל הבירורין יבוא משיח במהרה בימינו אמן״!

והנה בשנים האחרונות זכינו שהרבי נשיא דורנו ונביא דורנו, גילה בקדשו שכבר נסתיימה ונשלמה ׳עבודת הבירורים׳ ע״י עבודת בנ״י בכל הדורות ובדורנו זה, והעבודה עתה היא עבודה מיוחדת, להביא ההתגלות בפועל בעולם, ואשר מסיבה זו העולם ראוי ומוכן לביאת המשיח, וזמן הגאולה הגיע. ויתרה מזו: המשיח שבדור נמצא לא רק במצב של ״מציאות של משיח״ אלא יש כבר גם את ה״התגלות דמשיח״. (״שיחות קודש״ ו״דבר מלכות״ תשנ״ב, ״בשורת הגאולה״, ועוד).

 

(פנימיות 53/54/55/56/57/58/59/60/61/62/63/64/65/66/67 – ניסן/אייר/סיון/בין המיצרים/אלול/חשון/כסלו/טבת/שבט/אדר/ניסן/אייר/תמוז/מנחם אב ה'תשנ"ח/ט – ר"ה – תש"ס מאת הרב יוסף פיזם)