הבעל שם טוב

הכנסת אורחים

כותב כ״ק אדמו״ר מוהריי״צ זי״ע (בספר השיחות ה׳תרצ״ז עמ' 161 ואילך. [התרגום ללה״ק הוא ע״י הרב א.ח. גליצנשטיין ב״אוצר סיפורי חב״ד״ ח״א]): ׳׳הרב המגיד רבי דובער ממעזריטש, נשיאה השני של תנועת החסידות הכללית, אמר לרבנו הזקן: אומר לפניך תורה, ואתה תשאל מתי שמעתי אותה, ואל נא תרצה לדעת מתי שמעתי אותה: – ״במה יזכה נער את ארחו״ – במה זוכים לנער – את ארחו – על־ידי הכנסת אורחים.

והרב המגיד המשיך לספר: הוריו של מורי הבעש״ט היו עקרים מלידה. הם גרו בישוב והיתה להם פרנסה בשופי. מפרנסתו, היה רבי אליעזר – אביו של הבעש״ט – משתמש בחלק קטן ביותר. את עיקר פרנסתו היה מבזבז על הכנסת אורחים. בכל שבת היו סועדים על שולחנו עשרים־שלושים אורחים.

פעם אחת, ביום השבת קודש, אחרי הסעודה השניה, הגיע אורח. אף שהדבר היה תמוה, כיצד מגיע אורח באמצע השבת בישוב קטן כזה. על־אף זאת לא שאל אותו מי הוא ומהיכן בא, רק זאת, אם כבר עשה קידוש, וכשענה בשלילה, נתן לו לעשות קידוש וסעודת שבת וכיבדו כמו שאר האורחים.

האורחים בראותם זאת, ציערו וקנטרו את בעל־הבית. היתכן, לכבד יהודי שבודאי הגיע בשבת מחוץ לתחום? על אברהם אבינו –         טענו – שהיה המכניס האורחים הגדול ביותר, כתוב במדרש שאחרי הסעודה היה מצווה לאורחיו לברך ברכת המזון, וכשלא רצו – היה מכריח אותם. לבעל־הבית נהיה צר מאד מטענותיהם, נכנס לחדר צדדי ופרץ בבכי. ברם, נזכר מיד, שלאורח לא יהיה נעים ביותר, ולכן חזר לחדר האורחים וכיבד את האורח עוד יותר מאשר קודם. וכך נהג גם בסעודה השלישית.

רבי אליעזר היה נוהג שהאורחים שבאו אליו לשבת, היו נשארים אצלו עד יום ראשון אחרי־הצהרים. וכך נהג גם באורח האמור. הוא ערך לו מיטה נוחה וביום ראשון אחרי־הצהרים ליווה אותו לדרכו. בתוך כך אמר האורח לרבי אליעזר: – דע לך שאני הוא אליהו הנביא.

מן השמים שלחו אותי אליך לנסותך כיצד תקבלני כאורח. והוסיף: אכן עמדת בניסיון. ועבור ההכנסת־אורחים שלך, תזכה שבן יוולד לך, וכשיהיה בן שנתיים וחצי, תמסור לו את הדברים הבאים: – הוי' אלוקי השמים וארץ ממנו תירא ומשום בריאה בעולם לא תירא מבלעדו יתברך. וכעבור זמן, נולד אצל רבי אליעזר, בנו יחידו, הוא הבעש״ט.

והנה, כפי שלמדים אנו מדברי הרבי פעמים רבות, הרי שסיפורים שסיפרו רבותינו נשיאינו מדוייקים הם ביותר, וכל פרט שבחרו לספר ולפרט, מדוייק הוא ובא ללמד. עפ״י יסוד זה, צריך ביאור – בטעם הפירוט של כמה פרטים שכ״ק אדמו"ר הריי"צ בחר לפרט:

א. מה הטעם בפירוט טענת האורחים בנוגע להנהגתו של אברהם אבינו?

ב. מדוע חשוב ציון העובדה שהרה״צ ר׳ אליעזר נכנס לחדר צדדי ופרץ בבכי?

ג. מדוע מודגש שכיבד את האורח ״עוד יותר מאשר קודם״?

ד. מה כל זה קשור למסר שהורה אליהו הנביא למסור לבעש"ט הרך בטרם היותו בן שלש (״שנתיים וחצי״): ׳הוי' אלוקי השמים והארץ ממנו תירא ומשום בריאה וכו' לא תירא מבלעדו יתברך״?

וי׳׳ל ב"דרך אפשר״: במאמר החסידות ד׳׳ה ועבדי דוד התשמ׳׳ו מבאר הרבי שסגנון עבודת ה' שינהיג המשיח הוא עבודת ה' כדי לקיים את רצון ה' בלבד, ולא לשם שום דבר נוסף, נעלה ככל שיהיה. וזו לשון קדשו: …״ושלימות העילוי הוא שהעבודה תהיה למעלה גם מבחינת התענוג שבו, עבודת ה׳ מתוך קבלת עול, למלא רצונו של הקב"ה, בלי שום פניות וענינים, אפילו פניות דקדושה… וי״ל הביאור בזה בנגלה ע״פ מה שכתב הרמב״ם ששלימות עבודת האדם היא העבודה מאהבה והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקב"ה ״אוהבו״, והיינו העבודה בלי שום פניות וכמ״ש הרמב״ם שם, שהעבודה צריכה להיות אפילו לא בשביל הפניה כדי שאזכה לחיי עולם הבא, דשלימות זו תהיה לעתיד לבוא – ב"ימות המשיח". ומוסיף הרבי ומבאר – שע״י שמשתדלים ומגיעים לעבודת ה׳ לשמה עוד בזמן הגלות, עי״ז מביאים לגילוי האלוקי שיהיה בגאולה – שהיא התקופה של שלימות עבודת ה' לשמה.

עוד מבואר בחסידות, שבעבודתו של אברהם ניכר ה״לשמה״, בכך שאף על פי שבמהותו היה ״איש החסד״, בכל זאת, היה יכול ״ללחוץ״ היפך טבעו ולהכריח את מי שסרב לברך ברכת המזון, שיעשה זאת, כמסופר בחז״ל. ומה שעשה היפך טבעו – הוא הוכחה שמבטל את עצמו וטבעו לגמרי עבור רצון ה'.

ועפ״י הידוע בספרי חסידות שהבעש"ט היה ״נשמת משיח״, שענינו כאמור העבודה ״לשמה״ – מובן תוכן הנסיון שהעמידו משמים את אביו הרה״צ ר' אליעזר, שתכלית נסיון זה היה לגלות – שהכנסת האורחים שהוא עושה – היא ״לשמה״, ממש. ואז – ״מדה כנגד מדה-  יזכה לבן שעבודתו היא ״לשמה״.

לפיכך, מודגש, שטענת האורחים ממנה עולה שאברהם עשה ״היפך טבעו״, משתקף ממנה – שר׳ אליעזר – עושה כאן רק ״חסד״, משום שכך הוא טבעו, ואין זה ״לשמה״: אך כאשר מתברר שהוא סופג עלבונות וצער עד שאינו יכול להכיל זאת והוא פורץ בבכי בחדר צדדי, הרי כשחוזר ומכבד את האורח "עוד יותר מאשר קודם" – מוכח שאין הוא עושה זאת מצד טבעו, אלא מצד האמת, ואין הוא עושה זאת בשביל ״פניות״ וכו' שהרי מוכן הוא לעוד בזיונות.

ואם תרצו – הרי ענין זה של עבודת ה' – לשם ה׳ בלבד – הוא תמצית… דברי אליהו הנביא עבור הבעש"ט: הוי' אלוקי השמים והארץ ממנו תירא ומשום בריאה וכר לא תירא מבלעדו יתברך״!

הוד כ״ק אדמו״ר מוהריי״ץ גילה את הסיפור הבא באחת משיחות קדשו: רבי אדם בעל־שם, הנשיא השלישי של תנועת הצדיקים הנסתרים, גילה באחת ההזדמנויות לרבי ישראל בעל שם טוב, את שורש נשמתו:

בשנת של״ג, חי בעיר הקודש צפת, יהודי אחד שיכול היה רק להתפלל, אך תמים היה במעשיו והצנע לכת.

פעם אחת בלילה, אחרי גמרו עריכת "תיקון חצות", שמע דופקים בדלת חדרו, ועל שאלתו מי שם; ענו לו: אליהו הנביא זכור לטוב. האיש פתח את הדלת ואליהו הנביא נכנס החדרה שנתמלא אורה ושמחה. אליהו הנביא פנה אל האיש ויאמר: – באתי לגלותך את שנת ביאת משיח צדקנו. אך תנאי יש בדבר שתספר לי מה עשית ביום ה"בר מצוה" שלך, שבגללו פסקו בבית דין של מעלה שתזכה לגילוי פני כדי לגלות לך סודות נעלמים.

היהודי הצפתי ענה לאליהו הנביא בתמימות: – מה שעשיתי – עשיתי רק לכבודו של הקב״ה, ואיך יכול אני לגלות זאת לאחרים. אך אם משום כך לא יגלה לי אליהו הנביא את אשר צריך הוא לגלות לי – לא צריכים, כי מקובלני שמה שיהודי עושה צריך הוא להחביא זאת מעיני בני אדם, והדבר צריך להיות רק לכבודו של הקדוש ברוך הוא לבדו…

נתעלה לו אליהו הנביא זכרונו־לברכה ויעל השמימה. ובשמים קם רעש גדול מאד מתמימותו של איש זה שדחה את אליהו הנביא ואת גילוי קץ ביאת משיח צדקנו, ובלבד שמה שהוא עושה יהיה רק לשם שמים בלבד. בית דין של מעלה דן בדבר ופסק שאליהו הנביא יתגלה שנית לאיש זה בצפת, ילמדו תורה ויגלה לו סודות נעלמים.

איש פשוט זה נהיה חד בדרא, צדיק תמים והצנע לכת שאף אחד לא ידע מגדלותו וקדושתו.

ויהי היום והאיש בא בימים ונפטר לעולמו, ואחרי דין ודברים החליט בית דין של מעלה ששכרו יהיה לרדת עוד הפעם לעולם הזה ויכפו עליו להתגלות ועל ידו תתגלה דרך חדשה בעילם, לבסס ולטהר את העולם ברוח טהרה ורוח הקודש ויאיר אור חדש בלב כל אחד ואחד ועל ידו יתקדש שם שמים ומלאה הארץ דעה שיקרב את הקץ.  נשמתו זו של היהודי הצפתי – היא נשמתו של רבי ישראל בעל שם טוב.      ("אוצר סיפורי חב׳יד״, בעריכת הרב א.ח. גליצנשטיין ח״א עמי 3).

צריך ביאור:

א . מדוע חשוב ציון מקומו של אותו צדיק נסתר – צפת?

ב.  מה הקשר בין הנהגתו – לבין שכרו בגילוי הקץ?

ג.   כיצד יתכן שבעל נשמה כה גבוהה יהיה שנים רבות פשוט בידיעותיו?

ועל־פי מה שכתבנו בדבר ביאור הרבי בסגנון עבודת ה׳ שינהיג המשיח, ניתן לבאר וליישב את השאלות הנ״ל. דהנה במאמר החסידות ד״ה "ועבדי דוד" ה'תשמ״ו מבאר: ״ושלימות העילוי הוא שהעבודה תהיה למעלה גם מבחינת התענוג שבו, עבודת ה', מתוך קבלת עול, למלא רצונו של הקב׳׳ה, בלי שום פניות וענינים, אפילו פניות דקדושה… שהעבודה צריכה להיות אפילו לא בשביל הפניה כדי שאזכה לחיי העולם הבא, דשלימות זו תהיה לעתיד לבוא – בימות המשיח״. עוד מבאר, שזהו ענין עבדי – דוד שבמשיח, בחינת עבד – ביטול לאדון ה' שכל ענינו – למלאות רצון האדון – בלי שום מחשבה צדדית.

ועל־פי הידוע בספרי חסידות שהבעש״ט היה ״נשמת משיח״, שענינו כאמור ה״עבודה לשמה״, לכן מוצאים שהיהודי הצפתי, שזכה לנשמת הבעש״ט, שהיא ״נשמת משיח״ – הנה סגנון עבודתו היה – באופן ד״לשמה״, באופן הכי נפלא, "למעלה מגדר אנושי". ומכירן, שכמבואר במאמר שם, הרי ע״י עבודה באופן ש"לשמה" מביאים את הגאולה, – מובן מדוע שכרו היה ב"גילוי הקץ".

ונמצא, שמשמים הורידו את הנשמה הקדושה הזו, כדי לעבוד את ה׳ מצד ״עצם הנשמה״ בטהרתה, ולא מצד ה״כוחות הגלויים״, שהרי עד לגילוי אליהו הנביא, לא זיכוהו בעבודה שמצד ידיעה ולימוד. ולאחר שהוכח במבחן של "מעשה בפועל" – שעבודתו היא לשמה, עד שסרב לגלות לאליהו הנביא – שליח ה' כי עשה מעשיו לכבוד ה׳ בעצמו בלבד – זכה לשכרו השלם, בידיעת הסודות, ובזכות לסלול את הדרך שתביא את הגאולה.

והנה ידוע ביאור הרבי בתוכן השם "צפת" – שהוא על שם "ציפית לישועה" – הציפיה לגאולה, השייכת ל״צפת״, כי ״יתגלה מלכה משיחא בארעא דגליל״ (זוהר), ומקרבי הגאולה – ע״י לימוד פנימיות התורה, המקובלים זי״ע – בה התגוררו ופעלו. בכך מובנת השייכות בין חייו והנהגתו של צדיק זה, לעיה״ק צפת, כפי שסובב מסבב הסיבות, עילת כל העילות ב״ה.

הבעש״ט נסתלק ביום הראשון של חג השבועות, יום רביעי ו׳ סיון ה׳תק״כ, אומר על כך כ״ק אדמו"ר מוהריי״צ: ׳שש שנים סירב הבעש״ט להתגלות ומשום כך הפחיתו לו שש שנים מחייו ונסתלק ביום הרביעי בשבוע, ולסימן – ״ביום הרביעי נטלו המאורות״ [על משקל דברי חז״ל ״ביום הרביעי נתלו המאורות״] בגיל שישים ואחת שנה שמונה חדשים ושמונה עשרה יום.

18 ימים לפני הסתלקותו, רמז הבעש״ט, שהסתלקותו תהיה בעוד 18 ימים, היה זה בסעודת ל״ג בעומר תק״כ, שהיה בה בחדוה גדולה, ובין תורתו הנשגבים אמר: ״בעוד י״ח ימים אזכה לאור חוזר ככתוב ״והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"…

יכול לעלות בסערה השמימה…

לפני הסתלקותו אמר הבעש״ט שיש לפניו את הברירה להיות כמו אליהו הנביא "ויעל בסערה השמימה" אלא שאין הוא רוצה לאבד את המעלה של מה שכתוב "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

הרבי מבאר שטעם הדבר הוא, מפני שתפקידו של הבעש״ט הוא לקשר אל ״עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא״ את העולם כולו, מהמטה ביותר, מהנקודה הירודה והתחתונה ביותר, לפיכך נטל הוא על עצמו להעלות לקדושה ולקשר לה׳ – גם את המצב של ״עפר אתה ואל עפר תשוב״.

ניגון התעוררות רחמים רבים

כ״ק אדמו״ר הזקן בעל התניא והשו״ע סיפר בשם מורו ורבו המגיד ממעזריטש, שנכח בעת הסתלקות הבעש״ט, שלפני הסתלקותו של הבעש״ט, ציוה הוא לנגן ניגון. היה זה ניגון מיוחד במינו, ניגונו של הצדיק רבי מיכעלע מזלוצ׳וב, המכונה ״ניגון התעוררות רחמים רבים״.

כשסיימו לנגן, אמר הבעש״ט: ״מבטיח אני לדורותיכם, שהיכן, מתי, ומי שישיר ניגון זה של התעוררות רחמים רבים, מתוך רגש של התעוררות תשובה – אשמע זאת בכל היכל שאמצא. – ישנם מלאכים המביאים ידיעות ובשורות לנשמות – אצטרף לשירה ואעורר רחמים רבים על בעלי התשובה המנגנים״!

ההסתלקות

לפני הסתלקותו ציוה הבעש״ט שיספרו לפניו על מקומות שבארץ הקודש, ויפרטו לפניו את כל עניניהם של מקומות אלו. רצה הבעש״ט לקשר את עצמו בארץ ישראל, זה היה הענין האחרון שעסק בו קודם הסתלקותו…

התלמידים סביב למיטתו, ראו ששפתותיו מרחשות, והיטו עצמם לשמוע מה שהוא אומר, ושמעו שאומר הוא את הפסוק ״אל תבואני רגל גאוה״… (״שבחי הבעש״ט״).

דבקות התלמידים ברבם

כותב הצדיק הרה״ק ר' מנחם מענדל מפרימישלאן זי״ע באגרת עידוד לתלמידי הבעש״ט: …״יעקב אבינו לא מת, וילך ישראל חי וקיים נורא ומרום וקדוש״!

הרה״ק ה״חוזה מלובלין״ אמר: ״אם יבוא אדם ויאמר לי שראה שעשה הבעש״ט סולם ועלה לשמים בחיים חיותו, בגופו ובמלבושיו, אאמין לו, כי כל מה שאומרים על הבעש״ט ראוי להאמין!

הצדיק הרה״ק ר׳ נחום מטשרנוביל אמר: …״הבעש״ט זי״ע, לפניו לא היה ואחריו לא יהיה עד ביאת הגואל, וכשיבוא משיח – אזי הוא יהיה, הוא יהיה, הוא יהיה״! כלומר, שהוא יהיה משיח.

המאור ממשיך להאיר

״לא יכבה נרו לעולם ועד״ – "אור הבעש״ט מאיר תמיד" – אמר כ״ק אדמו״ר מוהרש״ב נ״ע. מדור לדור מאיר ומתגלה בעולם, יותר ויותר, מנשמת הבעש״ט עצמו, מדרגה אחר מדרגה, עד למעלה מעלה, והרבה יותר מאשר התגלה ממנו בחייו בעלמא דין. אור נשמת הבעש״ט מאיר ע״י רבותנו נשיאנו שבכל דור.

הבעש״ט היה מזרע דוד, הרב המגיד, היה מזרע דוד, ורבותנו נשיאנו, כולם מזרע דוד הם. כל רבי בדורו, היה נשיא הדור המשיח שבדור, ומילא בשלמות את מקום קודמו. כך נמשכת הנהגת הבעש״ט והפצת מעיינותיו, דור אחר דור, עד דורנו זה – דור הגאולה, בו הבעש״ט של דורנו, נשיא דורנו ומשיח צדקנו, הוא כ״ק אדוננו מורנו ורבנו.

(מקורות: ספר התולדות ־ ר ישראל בעש״ט להרא״ח גליצנשטיין, שיחות הרבי, שבחי הבעש״ט)

אהבת ישראל – אחדות ה' ועמו 

אין צורך להכביר מילים על העובדה כי "אהבת ישראל" היא יסוד מוסד בעצם הוייתה של החסידות, הן מבחינת משנתה הרוחנית והן מבחינת אורחות חיי החסידים, כפי שהותוו וכוונו על־ידי האדמו״רים, בדרכו של מייסד השיטה הרוחנית והמעשית של אהבת ישראל – מורנו הבעל־שם־טוב.

הדברים באו לידי ביטוי במאות מקורות ממשנת הבעש״ט וסיפורי אדמורים וחסידים, אך נצטט כאן לדוגמא מספר אמרות שנמסרו מדור לדור על־ידי רבותינו נשיאנו כפי שהובאו בסה״ק "היום יום" – של הרבי:

״רבינו הזקן קיבל מר' מרדכי הצדיק ששמע מהבעש״ט: נשמה באה לעולם לחיות שבעים או שמונים שנה כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות או ברוחניות״.

״אהבת ישראל של הבעש״ט אין לשער. הרב המגיד אמר: הלואי היו נושקים את ה״ספר תורה״ באותה האהבה שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם אל ה״חדר״ כשהיה עוזר למלמד״.

״הרב המגיד אמר: מרגלא בפומי׳ה של הרבי הבעש״ט: אהבת ישראל היא – אהבת המקום. בנים אתם לה׳ אלוקיכם. כשאוהבים את האבא אוהבים גם את הילדים״…

״רבנו הזקן סיפר לבנו אדמו״ר האמצעי: הסבא (הבעש״ט) אמר שצריך להיות מסירות נפש על אהבת ישראל אפילו ליהודי שאף פעם לא ראהו״.

הוסיף על זה הרה״ק ר׳ אלימלך בשם רבו הרב המגיד: ״במתיבתא דרקיעא אומרים שאהבת ישראל היא לאהוב רשע גמור כמו צדיק גמור״.

והנה, אכן נפלא הדבר על מה ולמה כה הפליא הבעש״ט ותלמידיו הקדושים בענין זה עד כדי כך?!

בספר ״דרך מצוותיך״ לאדמו״ר ה״צמח צדק״, מביא בטעם הדבר שני טעמים עמוקים ופנימיים זה למעלה מזה.

א. כל ישראל כלולים זה בזה והם פרטים ואברים המהוים יחדיו נשמה אחת. וזו לשונו: ״כתב האריז״ל וז״ל: כי כל ישראל סוד גוף אחד של נשמת אדם הראשון, כנודע אצלנו (בספר הגלגולים פ״א,ב) וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי, ומזה הוא הערבות שאדם ערב בשביל חבירו…

ועד״ז יובן גם כן בנשמות ישראל שהם קומה שלימה ביחד, דהיינו נשמת אדם הראשון, שהיא כללותם, והגם שיש בה רמ״ח אברים מיוחדים הרי הם כלולים זה מזה… אך אמנם לאחר שנתחלקה נשמת אדם הראשון לשרשים רבים וכל אחד נחלק לענפים ולניצוצות רבות בגופות מיוחדות…

הפירוד הזה הוא רק מצד הגוף, אבל הנפש לא נפרדה באמת, וכולם מתאימות. וכמשל היד שיש בה מורידי הרגל והעין, וכן ברגל מן היד וכו'… ולכן נצטוינו גם כן לאהוב כל אדם מישראל, שהרי כל אדם כלול מכל נשמות ישראל, והרי אם כן, בו – יש זולתו!

ב. ישראל הם חלק מה', כמו שכתוב ״כי חלק ה׳ עמו״. ולכן, ע״י שישראל מתאחדים ומתכללים להיות לאחדים, מתאחד ה׳ עימם, להיות עימם אחד. ואזי – כשם שאין אדם רואה חובה לעצמו, כך אין ה׳ רואה את חובת ישראל, שכן הם חלק ממנו עצמו.

וזו לשון ה״צמח צדק״: יש בזה עוד טעם נפלא בעוצם הטובה שהאדם עושה לו ולכל העולם, בקיום מצות עשה זו… כמו שאין אדם רואה חוב לעצמו, אין הפירוש שאינו יודע כלל חובותיו, אדרבה יוכל לראות ולהבין היטב עמקות פחיתותו…

אלא הכוונה שאין החוב תופס מקום אצלו כלל להתפעל מזה, וכאילו אינו רואה כלל. כי מפני האהבה הגדולה אשר הוא אוהב מאד את עצמו, על כל פשעיו שיודע בדעתו תכסה האהבה בבחינת ״מקיף״, שלא יומשך מן הידיעה לידי התפעלות במידות ולכן אין תופסים מקום כלל להתפעל מזה… וכשמתכללים נשמות ישראל, והיו לאחדים, על־ידי־זה נעשה ״אחד באחד״, שה׳ יתברך מתייחד עם ישראל, והיו לאחדים. ואין ה״אדם דלעלא״(ה') רואה חוב לעצמו, ואז הוא עובר על כל פשע של הישראל…

וכמו שכתוב: ״לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (במדבר כג,כא) מפני שה׳ אלוקיו עמו, ואין האדם רואה, על דרך משל, חובת עצמו, וד"ל… שאין נמשך מן הידיעה שלו שיודע אותם בדעתו יתברך שאין לה גבול ותכלית, לידי התפעלות במדות הגבורה כו', כי האהבה תכסה״.

עוד תילי תילים של ביאורים נאמרו בזה בתורת חסידות חב"ד, והמקורות העיקריים שבהם הינם: פרק ל״ב – ה״לב״ של התניא, קונטרס ״החלצו״ לכ״ק אדמו״ר מוהרש״ב, וקונטרס ״אהבת ישראל״ בהוצאת קה"ת.

 

תשובה מתוך חיות ושמחה!

התשובה במשנת הבעש״ט, צביון מיוחד לה, וחידוש גדול בה, ביחס לתפיסת נושא התשובה קודם הבעש״ט. לפני התגלות שיטת ותורת הבעש״ט, היה מבוסס ענין התשובה – על סיגופים ושבירת הגוף, שכוחו ותוקפו הוא שגורם ל״התגשמות״ של האדם, עד שיכול להגיע לידי חטא ועון. ביסוד התשובה, עמדה בדרך־כלל, יראת העונש, מעונשי – מעלה בגיהנום, כמפורש בספרי היראה והתשובה שבלב – מלאה היתה צער ויגון שאפף את השב מבוקר ועד ערב, בשילוב חרדה ופחד מאימת הדין.

באמרות רבות של הבעש״ט, מוצאים את ההדגשה על העבודה הרוחנית שבתשובה, תוך הסתיגות מסיגופים ויסורים ושבירת הגוף, ואת ההדגשה שבקבלת עול מלכות שמים, כחיל של מלך מלכי המלכים, הקב״ה, השמח בתפקידו – למלאות תשוקת המלך – שחפץ שבו ועל ידו יושלם ה"רצון העליון" ומול עיניו עומד רצון המלך ולא הדאגה על "איבוד ישותו".

ולדוגמא, האמרות הבאות:

מסר האדמו"ר הזקן בעל־התניא והשו"ע, בשבת מברכים חודש אלול שנת תקנ״ה, מה ששמע מפיו של מורו ורבו הרב המגיד ממזריטש בשם מורנו הבעש״ט נ״ע, ואלו דברי קודשו: ״כי לולא התמהמנו כי עתה שבנו זה פעמים״. שבנו פעמים – הם שני אופני תשובה: א) תשובה כללית דראש השנה בקבלת עול מלכות שמים. ב) תשובה פרטית דיום הכיפורים לפרט חטאיו לכבסם ולטהרם. ושתי תשובות הללו תלויות בחשבון הנפש שהאדם עושה בחודש אלול, וזהו כי לולא התמהמנו. לולא – אותיות אלול: לולא התמהמנו – אם האדם מתמהמה ומאריך בחשבון נפשו בחודש אלול, הנה אז שבנו פעמים, כלומר, לפי אופן זה תהיה העבודה בשני אופני התשובה דראש השנה ויום הכיפורים (ועיין עוד בהמשך דברי קודש אלו, בהוספות ל״כתר שם טוב״, הוצאת קה״ת, עמ' 142).

וכן, התורה המפורסמת של הבעש״ט: "כי תראה חמור" – כאשר תסתכל בעיון טוב בהחומר שלך שהוא הגוף, ״תראה שונאך״ – שהוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות, ועוד תראה שהוא ״רובץ תחת משאו״ – שנתן הקב"ה לגוף שיזדכך ע״י תורה ומצוות והגוף מתעצל בקיומם, ואולי יעלה בלבבך ״וחדלת מעזוב לו״ – שיוכל לקיים שליחותו, כי אם תתחיל בסיגופים לשבור את החומריות, הנה לא בזו הדרך ישכון אור התורה, כי אם ״עזוב תעזוב עמו״ – לברר את הגוף ולזככו ולא לשברו בסיגופים. (הוספות ל״כתר שם טוב״, קה״ת עמ׳ 146, ״היום יום״ עמ׳ כג ועוד) כלומר, שיש לרתום את כח הגוף להוספה ומאמץ מיוחד בעבודת ה', מתוך חיות זריזות ושמחה.

שיטת החסידות – דרך הבעש״ט הקדוש מתבארת באר היטב ב״אגרת התשובה״ של נכדו הרוחני של הבעש״ט – האדמו״ר הזקן בעל התניא, ונביא בזה מספר נקודות מהמודגש באגרת התשובה.

א. התשובה היא מצוה שעיקרה בלב, דהיינו שצריכה להיות עזיבת החטא בפועל, יחד עם חרטה ועקירת הרצון מהחטא, וקבלה להבא שלא יעבור יותר על רצון ה׳. תפקיד הצומות – היה כדי להיות רצוי וחביב על ה', כמו קודם החטא. וזה היה תפקיד הקרבן בזמן שבית המקדש היה קיים, אך כיום שצומות וסיגופים מפריעים ללימוד התורה וקיום המצוות אין לעשות זאת. ומטרה זו – להיות רצוי וחביב לפני ה׳ כמו קודם החטא, נפעלת ע״י הצדקה. ומוסיף הרבי: שמכיון שהקב״ה בורא את העולם בכל רגע מחדש, ומהווהו ליש מאין, לא יתכן שהעולם לא יתאים לדרישת המצב על־פי תורה. ומכיון שעתה מצב העולם הוא שהצומות מפריעים לעבודת ה', מוכח מכאן – שבזמננו זה מקבלנו ה׳ להיות ״רצויים וחביבים״ גם ללא הצומות.

ב. התשובה צריכה להיות מתוך שמחה. ראשית, משום שהיא מצוה, ומצוה יש לקיים בשמחה. שנית, משום שהיפך השמחה מפריע לעבודת ה', ולא יתכן ״לשוב אל ה', באופן שיפריע לעבודת ה׳.

ג. השמחה פשוט מתבקשת: הנפש חשה שהיא שבה לבית אביה כנעוריה, ומכאן השמחה. מכאן באה הדגשה מיוחדת, שהזמן למרירות על חטאיו ולהתבוננות על־פי החסידות בענינים המעוררים רחמי שמים על נפשו האלוקית ובענינים המבטשים את תוקף נפשו הבהמית (ראה בכ״ז בפ״ז באגרת התשובה) – צריך להיות זמן קצוב וקבוע – (״עיתים מזומנים״), כשהמומלץ ביותר הוא זמן ״תיקון חצות״ ובימינו – הזמן שלפני ״קריאת שמע שעל המיטה״. זאת כדי שבשאר הזמנים – יעבוד את ה׳ בהוספה מיוחדת בלימוד התורה בקיום המצוות מתוך מרץ, שמחה וחיות הבאים כתוצאה מהמרירות והצימאון אל ה', מתוך זעקת הנפש המשוועת לצאת מן המיצר. הולדתם של הבעש״ט ואדמו״ר הזקן ב״ח״י אלול״ – מרמזת על השליחות שהועידה להם ההשגחה העליונה – להחדיר חיות (ח״י) באלול – בעבודת התשובה של חודש אלול, על־ידי שיטתם בעבודת ה', דרך החסידות שגילו.

נגענו במספר נקודות, בקצרה, אך להבנת מהות התשובה ביסודיות, יש ללמוד לכל לראש את המקורות העיקריים: א. ״אגרת התשובה״ לאדמו״ר הזקן (י״ב פרקים) – עם ביאורי הרבי. ב. ״דרך חיים״ לאדמו״ר האמצעי. ג. מצות "וידוי ותשובה" ב״דרך מצוותיך״ לאדמו״ר הצמח צדק. ותן לחכם ויחכם עוד.

ניגון והתקשרות

כ״ק אדמו׳׳ר הזקן בעל התניא והשו׳׳ע סיפר בשם מורו ורבו המגיד ממעזריטש, שנכח בעת הסתלקות הבעש״ט, שלפני הסתלקות הבעש״ט, ציוה הוא לנגן ניגון (=לשיר). היה זה ניגונו של הצדיק רבי מיכל מזלוצ׳וב, המכונה ״ניגון התעוררות רחמים רבים״. כשסיימו לנגן, אמר הבעש״ט: ״מבטיח אני לדורותיכם, שהיכן, ומתי ומי שישיר ניגון זה של התעוררות רחמים רבים, מתוך רגש של התעוררות תשובה – אשמע זאת בכל היכל שאמצא. ישנם מלאכים המביאים ידיעות ובשורות לנשמות – אצטרף לשירה ואעורר רחמים רבים על בעלי התשובה המנגנים״!

דברים אלו של הבעש״ט הם אחת הדוגמאות למעלות הגדולות שבניגון החסידי, ובמיוחד בניגוני האדמו״רים, כענין המביא התעלות גדולה בעבודת ה׳. באמרה זו של הבעש״ט, בולטת המעלה הייחודית החשובה של התקשרות לצדיק באמצעות ניגון.

זה גם הטעם למנהג המיוחד, לשיר את ניגוני רבותינו נשיאינו, בזמנים מיוחדים במינם, כגון בהתוועדות של ראש השנה. הדבר מתבצע יחד עם הזכרת שמותיהם בדיבור. בשיחת קדשו, מבאר הרבי כי הזכרת הנשיאים על־ידי שמנגנים את הניגונים שלהם יש לה מעלה אפילו על הזכרת שמותיהם בדיבור, וזו לשון קדשו:

״ניתוסף המנהג להזכיר את הנשיאים (לא רק על־ידי הזכרת שמותיהם בדיבור, אלא) גם על־ידי הניגונים שלהם, כמדובר בארוכה בטעם הדבר – מפני שה״ניגון הוא קולמוס הלב״, אשר בו ועל־ידו מתגלה פנימיות הלב כו׳ [ובפרט ניגון ללא תיבות, שאינו מוגבל בהגבלה דאותיות כו׳], ובמילא כאשר מנגנים את הניגונים של הנשיאים, אזי ההתקשרות היא בבחי׳ הפנימיות כו', והרי גם ענין זה קשור עם ראש השנה – שכן ענינו של שופר הוא ״קלא פנימאה דלא אשתמע״ (ראה לקו״ת ר״ה נד).

…״והנה מהענינים המסייעים בעבודה בכלל, ובעבודת ההתקשרות דראש השנה עם שאר ימות השנה בפרט, היא – ההתקשרות עם ראש אלפי ישראל, שנשמתו היא בחי׳ ראש ומוחין לגבי שאר הנשמות שבדורו, ממנו הוא יניקתם וחיות שלהם, ועל־ידו קשורות הן ומיוחדות במהותם הראשון ושרשם (- הקב״ה, תניא פ״ב).

וזהו טעם המנהג להזכיר ב״ראש השנה״ את הנשיאים, ״ראשי אלפי ישראל״ – מכיון שענין זה מסייע בכללות העבודה בעניני התורה ומצוותיה, ובפרט בקשר והחיבור דראש השנה עם כל השנה כולה, כולל ובמיוחד – שבמשך כל השנה כולה יהיה ענין ההתקשרות עם כל שבעת הנשיאים. ועל־פי זה מובן גם הצורך להזכירם בדיבור דוקא – כדי שענין זה יבוא בפועל ובגלוי. וכמו – כן בנוגע להוספה האמורה אודות ענין של ניגון, אשר על־ידו נעשה ענין ההתקשרות באופן פנימי – פנימיות הלב כו׳ כנ״ל, ובפרט כאשר מנגנים את הניגונים מתוך התלהבות, ומתוך רגש פנימי והתקשרות פנימית עם בעל הניגון – שגם ענין זה בא בפועל ובגלוי על־ידי זה שמנגנים את הניגון בפועל״.

״הכוונה בהזכרת שבעת הנשיאים (שמזכירים אותם בנוסף להזכרת הבעש״ט והרב המגיד. הכותב.), הן על־ידי הדיבור והן על־ידי הניגון, היא כדי להתקשר עם שבעת הנשיאים, ובאופן שהתקשרות זו תומשך על כל השנה כולה, דבר המביא לסיוע והוספה, בעבודת כל השנה כולה.

וכאמור, התקשרות זו צריכה להיות הן על־ידי הדיבור והן על־ידי הניגון. כלומר, התקשרות החודרת את כל פרטי הכוחות דנפש האדם, לא רק בדיבור בלבד (אמירת ״רוצה אני״ – ר״ה ו,א. וש״נ, רמב״ם הל׳ מעשה הקרבנות פי״ד רט״ז) אלא גם התקשרות פנימית מצד פנימיות הלב כו׳, וביחד עם זה, בא הדבר בפועל ובגלוי, גם באברים החיצונים, עד לריצה ברגליים (״רץ למצוה״ – אבות פ״ד מ״ב), ובכללות -מעשה בפועל, שהרי ה״מעשה הוא העיקר״ (שם, פ״א מי״ז). (״התוועדויות״ – תשמ״ו ח״א עמ׳ 27 ואילך).

בשיחה אחרת מאיר הרבי, שענינם של ניגונים מיוחדים אלו של תשעת האדמו״רים – נשיאינו מהבעש״ט ועד דורנו, הוא להיות הכנה ל״שירה העשירית״ – של המלך המשיח – מהרה יגלה, אמן כן יהי רצון!

 

(פנימיות 53/54/55/56/57/58 – ניסן/אייר/סיון/בין המיצרים/אלול/חשון ה'תשנ"ח/ט מאת הרב יוסף פיזם)