בקשר ליום לידת משה רבנו ע׳׳ה, אומרים חז׳׳ל, שביטול גזירת המן קשורה עם הזכות המיוחדת של אותו יום, וז׳׳ל הגמרא (מגילה י"ג ב'): תנא כיון שנפל פור בחודש אדר שמח (המן) שמחה גדולה אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא הי׳ יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד. ומפרש רש׳׳י: כדאי הלידה שתכפר על המיתה.
ותמוה:
א. לכאורה איפכא מסתברא: מיתה (באה לאחר הלידה ו)מבטלת את פעולת הלידה, ולא ההיפך ?!
ב. בנוסף לשאלה זו מצד הסברא – קשה: הלא מקרא מלא דבר הכתוב (קהלת ז' א') – ״טוב..(ו)יום המות מיום הוולדו, וכדברי המדרש (קה״ר עה״פ. תנחומא ושמו׳׳ר ר׳פ ויקהל, ועוד) ״ביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו, משא׳׳כ ביום המיתה (של צדיק) נודע ש״יצא מן העולם בשלום״ (בתורה ומעשים טובים). וא׳׳כ תמוה: כיצד יתכן שליום הלידה ישנה מעלה לגבי יום המיתה (עד שמכפר על יום זה) – בשעה ש׳׳טוב .. יום המות מיום הוולדו ?!
ג. ועוד, דלפי דברי המדרש הנ״ל בגודל הזכות והעילוי של "יום המות" – תמוה: כאשר הגמרא מחפשת טעם מדוע נפילת הפור בשבעה באדר הוא ענין של זכות (שמבטל את גזירת המן) היתה צריכה לומר מיני׳ ובי׳ שהיום ״שמת בו משה״ (מבחר המין האנושי) הוא הזכות הגדולה ביותר ד"יום ההילולא" שבכוחה לפעול ״ישועות בקרב הארץ״ ־ ביטול גזירת המן!
ויבוארו הדברים בהקדים:
אע״פ שהכלל ד"טוב .. יום המות מיום הוולדו" שייך אצל כל יהודי (אפילו בצדיקים), מכיון ש׳׳אין אדם יודע מה מעשיו" – מ״מ משה יוצא מכלל זה, כיון שעל לידתו נאמר (שמות ב'ב') ״ותרא אותו כי טוב הוא״, וכדברי חז"ל (סוטה י"ב א' וראה שם י"ג רע״א) ש"בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור". כלומר: עם היות שבעצם לידת כל יהודי, נפעלת "המשכת" אלקות בעולם – עוד נשמה שהיא ״חלק אלקה ממעל ממש״ ירדה לעולם, בכ״ז לא שייך לומר שכבר בשעת הלידה ישנו ענין של אור (וגילוי), כיון שהנשמה נמצאת בהעלם בגוף, וגילוי אור הנשמה תלוי בבירור וזיכוך הגוף ע״י עבודה – ככל שהגוף יזדכך יותר, כן תאיר הנשמה ותגלה אלקות בעולם. ולכן נאמר "טוב .. יום המות מיום הוולדו" – כיון שהכוחות הרוחניים שיהודי מקבל הינם רק בכח (ו"אין אדם יודע מה מעשיו"); ורק ביום המות הם באים לידי גילוי (ושלימות).
משא״כ אצל משה כבר בעת לידתו "נתמלא הבית כולו אור" – אורו האיר כבר אז בפועל ובגלוי, וענין זה אינו רק עילוי מיום המות, אלא – ״כדאי הלידה שתכפר על המיתה״.
בבהירות רבה מסביר זאת רבנו בחיי בספרו כד הקמח (ע׳ נר חנוכה) – "משה רבנו מתחילת תולדתו הי׳ ראוי להאיר את כל העולם על ידי התורה". ומכלל זה נשמע, שתכונת נשמת משה (מתחילת תולדתו) היתה מתאימה וקשורה לעניינה של תורה. וזהו הטעם ש״נתן נפשו עלי״׳ עד שהתורה ״נקראת על שמו" (״זכרו תורת משה עבדי״) – כיון שהקישור והאיחוד של משה עם התורה אינו דבר נוסף על עצם מציאותו (היינו, שנפעל אח״כ על ידי עבודתו) – אלא שמצד עצם מהות נשמתו הוא ״ראוי להאיר את כל העולם על ידי התורה״, היינו שעצמיות מציאותו של משה היא דבר אחד עם התורה.
והסברת הדברים:
חז״ל אומרים (ירושלמי ר״ה פ״ג ה״ח ובכ״מ) ״אין אמת אלא תורה״. ענין התורה הוא – אמת, שאמת פירושה (לא רק שלילת השקר, אלא) שהיא נצחית. ובל׳ הכתוב ״שפת אמת תכון לעד". וזו היא מידתה של התורה, (ובלשון הרמב״ם הל׳ יסודי התורה רפ״ט) שהתורה ״עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת״ – התורה אינה נתונה להשפעה של שינויי הזמן או מאורעות החיים, אלא בכל המצבים היא נצחית ללא שינויים.
ואין הכוונה שהתורה לא התלבשה בגדרי זמן ומקום (תורה ״לא בשמים היא״) ־ אלא אדרבה, גם כפי שהיא נמצאת למטה בארץ לא חל בה שינוי. ואמיתותה של התורה מתבטאת בכך, שהיא נשארת באותה מהות ובכל התוקף, בכל מקום ותנאי, וגם כאשר יורדת לזמן ומקום שמצ״ע הם בעלי שינוי (היפך האמת), גם אז אינה משתנית.
ועל משקל דברים אלו יובן ש״משה רבינו מתחילת תולדתו הי׳ ראוי להאיר .. על ידי התורה״ – כי ענינו ומדתו של משה היא מדת האמת ("אמת זה משה"), ולכך ע״י ניתנה תורת אמת – "משה (אמת) ותורתו אמת״.
וכנ״ל, אין הכוונה בזה (רק) שמשה לא אמר דבר שהוא היפך האמת ח״ו ־ אלא שבמשה האירה ״אמת ה״׳ שהוא נצחי ללא שינויים.
עאכו"כ שכך הוא במשה עצמו, וכמחז״ל (סוטה י"ג סע״ב. זח״א ל"ז, סע׳׳ב) – "לא מת משה .. מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש״. שהחידוש בזה הוא:
בנוגע לכל הצדיקים נאמר, שאפילו במיתתם קרויים חיים; ויותר מכך: רבנו הזקן מבאר (באגה״ק ביאור לסי׳ זך) את מאמר הזוהר הקדוש ש׳׳צדיקא דאתפטר אשתכח בכלהו עלמין (גם בעולם הזה!) יתיר מבחיוהי"
־ משום ש׳׳חיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים וחייו הרוחניים אינם מסתלקים מן העולם לאחר פטירתו, ואדרבה.
וצריך להבין: בשאר כל הצדיקים לא מצינו את הענין (והלשון)"לא מת" כי אם במשה?! (ועד"ז ביעקב אבינו (תענית ה' ב'), וראה בפנים השיחה הביאור).
והביאור בזה: בשאר הצדיקים, הענין של "אשתכח בכלהו עלמין" – גם בעוה״ז – הוא שרוחניותם נמצאת בעולם באופן שתלמידיהם יכולים לקבל השפעה רוחנית מנשמת רבם: אבל חיי הצדיק עצמם אינם קשורים ומלובשים בגשמיות העולם. נמצא, שבחייהם הרוחניים חל שינוי מסוים – שבפטירתם אינם מלובשים בגשמיות העולם.
משא״כ במשה נאמר ״לא מת״: כיון שמדתו של משה היא מדת האמת, הרי שגם בחייו הגשמיים כפי שהיו קשורים לגשמיות העולם לא יכול להיות מיתה והפסק והם נשארים ענין נצחי גם בגשמיות העולם. כיצד?
א. כפי שחז״ל אומרים ״אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא״ – שנשמת משה מתלבשת ב״חכמי הדור עיני העדה״ שבכל דור ודור, ובמיוחד בנשיא הדור, אשר ״אין דור שאין בו כמשה״ (ב״ר פנ״ו ז') (חייב להיות "משה" בכל דור ודור בו מלובשת נשמת משה), ועי׳׳ז נשארים חיי משה נצחיים גם בגשמיות העולם.
ב. שלא מת גם בגופו. דהיינו שבעוד שבשאר צדיקים קשורה רק מדריגה מסויימת מנשמתם עם גופם, לאחר מיתתם, הרי שבמשה רבנו ויעקב אבינו קשורות כל מדריגות נשמתם בגופם. (ראה בעיון יעקב (לע״י סוטה שם) וברש״י ברכה (ל"ד ז') ובחדא״ג מהרש״א לסוטה, שם. ובפרש״י לתענית ה' ב'. (״חי היה״)
ומעתה מיושבים הדברים:
א. ה׳׳אמת", (הנצחיות) של משה אינה ענין שהוא פעל ע׳׳י עבודתו – אלא היא נובעת מעצם היות נשמתו מוארת ב״אמת ה׳״, ״וה׳ אלקים אמת״. ולכן לידה זו "מכפר(ת)" על המיתה, שגם בגשמיות ״לא מת משה״, ואין בכח המיתה לבטל את פעולת הלידה.
ב. ע"פ האמור י׳׳ל שבמשה לא שייך לומר את הכלל ד"טוב .. (ו)יום המות מיום הוולדו", כיון שאורו של משה קשור עם עצם נשמתו – ואינו תלוי בעבודתה בגוף (דלכן היא האירה בפועל תיכף בעת לידתו, וא״כ "כדאי הלידה שתכפר על המיתה".
ג. ומהאי טעמא מדגישה הגמרא דוקא את ענין הלידה (ולא את עילוי יום ההסתלקות של משה) – שדוקא זה מבטל בהחלט את גזירת המן: מבלי הבט על גודל העילוי של יום ההסתלקות, הרי מכיוון שבנוגע לחיים גשמיים ישנו בכל אופן ענין של סילוק הרי נשארת איזו ׳נקודה׳ בלתי רצוי׳, משא"כ העילוי של ״כדאי הלידה שתכפר על המיתה" מבטל לגמרי את ענין המיתה והסילוק, כנ״ל
(מקוצר ומעובד משיחה א' לפר' שמות, לקו"ש חלק כ"ו- פנימיות 18, אדר א' ה'תשנ"ה)